מעשה בסיפור שצליליו נשמעים כהד לסיפור אחר
לאמא שלי היו מעט סיפורים על עיירת הולדתה, ידניץ, שפעם הייתה ברומניה והיום היא ברוסיה. היא סיפרה בהתרגשות וגעגוע, על הבאר שבמרכז העיירה שהייתה מפגש לתושביה. כל כך פרימיטיבי, אמרתי בלבי, מה שגרם לי לאבד קשב, אך היא בשלה המשיכה לאביה החייט, שנאלץ לגנוב מעט בד מלקוחה עשירה בכדי לתפור לה שמלה. בעלת השמלה החדשה, ראתה את הבד שלה בשמלת אימי ששיחקה ברחוב ושאלה, ילדה מי תפר לך שמלה כל כך יפה ? לעומת סיפורי אימי, לאבי שהיה בן הארץ, יליד מושבה בגליל התחתון, היו סיפורים על עובדי אדמה שרכבו על סוסים, איכרים שהתגוננו מול כנופיות שודדים עם נבוט ורובה ציד - גיפט. כמובן שסיפוריו של אבי התקבלו באהדה, ואלו של אימי כסיפורים עלובים נטולי גאווה הראויים לשכחה.
היה סיפור אחד שהקשבתי לאימי בקשב, על היום שבו היא הודיעה להוריה כנערה צעירה על עלייתה לפלסטינה. איזה אומץ גדול היה לאימי, לעזוב לעולם את הוריה למורת רוחם, בכדי לממש חלום ענק, ובאמצעותו לשנות את גורלה, כחלק משינוי גורל העם היהודי.
אילן שיינפלד ברומן היסטורי מרתק, מעשה בטבעת, מספר באופן קסום ועצוב את סיפורה של העיירה היהודית, והרצון לצאת ממנה לעולם טוב יותר כשינוי הגורל היהודי.
תחילתו של הסיפור, בעיירה שדלץ שבפולין והמשכה בעיר דנציג במזרח גרמניה, גרמה לי לחבב לראשונה את סיפורי העירייה היהודית, עולם ישן של אמונה דתית, אברכי משי ורבנים, המאופיין בעוני, במגיה שחורה ופחדים מפוגרומים. מנגד שיינפלד מספר על הרעיונות החדשים בהם היהודים החלו להאמין, השכלה וציונות, על יהודי גרמניה שסייעו לאוסטן-יודן, יהודי המזרח העניים, להגר ליבשת אמריקה בכדי שלא יישארו חלילה בגרמניה ויביישו את הקהילה היהודית דוברת הגרמנית.
שיינפלד מספר על ההגירה היהודית לארגנטינה, חלק ממנה היה רעיון הברון הירש להקים התיישבות יהודית של חוואים יהודים - יידיש גאוצ'ו. מול הסיפור הגלוי, מציב שיינפלד, פרשה אחרת אפלה ופחות ידועה שהושכחה, את סיפור ארגון צבי מנדל, ארגון של סרסורים יהודים אכזר ונטול חמלה, שעסק בזנות, ולצורך כך הם חטפו בנות יהודיות מאירופה, בהבטחה לעתיד טוב יותר, כמי שעתידות להיות עזרות בבתי יהודי ארגנטינה העשרים, או לזכות בשידוך טוב ליהודי כשר ומתעשר.
שני הסיפורים, מבטאים רצון לשינוי הגורל היהודי ותקווה לחיים טובים יותר, לא אמורים להתחבר, אבל שייננפלד מחבר אותם באמצעות אגדה, סיפורה של טבעת העוברת מאישה לאישה, פעם היא בידי משפחה מתעשרת, לאחר מכן היא עוברת לזונה יהודיה, המעבירה אותה לבתה, החוצה את האוקיינוס. סיפור הטבעת האמורה לשנות את גורלו של מי שעונד אותה, הוא על מגיה יהודית המתכתבת עם סיפור הדיבוק. המרדף אחריה, הוא הציר עליו נעה העלילה תוך ביצוע פיתולים מסעירים, המעניקים תובנה לגורל כגורם מתעתע, המשפיע על ארבעה דורות בשתי משפחות.
יחד עם החטופות היהודיות, אנו חוצים את האוקיינוס, לארגנטינה ובואנוס איירס, לאמריקה הלטינית. השוני בין שתי התרבויות ממחיש את המושג הגירה, כהלם תרבותי, בעיקר לבנות החטופות, שהגירתם הכפויה בוצעה בברוטליות נוראית, שלא חוסכת מאתנו תיאורי אונס מזעזעים ויחסים מיניים מפורטים ובוטים, כביטוי לניצול ציני של צעירות תמימות המבקשות שינוי בחייהן.
בספרו מעשה בטבעת, מספר שיינפלד על חסד יהודי, כמו ערבות הדדית, מולה מעמיד שיינפלד את הפשיעה היהודית האכזרית, את הצביעות, והתעלמות היהודים מאחיותיהן קרבנות לעוול ורשע. ברקע העלילה מרחפת שאלה גדולה ונצחית האם העוול הגדול יוביל לתיקון ?
הספר של שינפלד, הוא חיבור בין רומן היסטורי לאגדה וסיפור פנטסטי אפל, הוא מעמת באומץ, זיכרון והשכחה קולקטיביים, מול זיכרון אישי של זונה יהודיה המייצגת היסטוריית צללים יהודית - האונטערוועלט. שיינפלד נסע לארגנטינה, הוא ביצע תחקיר יסודי, נבר במקורות היסטוריים ויומנים אישיים, התוצאה היא ספר מרתק, מכשף, מיוחד בשפתו ובעצבו האמנותי. חסרונו של הספר, הוא בסיומו המעגלי, החיוור יחסית, שלא מאוזן לעלילה, ולא מתחבר היטב לחלקו הראשון של הספר.
מעשה בטבעת, הוא סיפור שדרכו הדהדה העיירה של אימי, באמצעות עברית מתובלת ביידיש שהזכירה לי את צלילי היידיש של אימי, דרכם התפייסתי עם הסיפור שלה, על גנבת סבי מיהודיה, ועם ההיסטוריה האישית שלי, שבצידה האחד העיירה כגולה וגורל יהודי, ובצידה השני גאולה כחלום ומקסם שווא, שני הצדדים של אותה המטבע, או הטבעת.
