נתקלתי בספר זה לפני 4 שנים בערך.
אמי חזרה מהספרייה שמחה וטובת לב, עם הספר הזה בידה. מתברר שאחרי שנודע לה לאכזבתה שהספרייה החליטה להיפטר ממנו כי הוא לא הושאל, היא מצאה אותו בספרים למסירה ליד הספרייה... אותו יום התחילה לקרוא אותו, לאחר שבוע בערך סיימה אותו, ומאז מדי פעם הזכירה אותו בהתרפקות נוסטלגית.
אני דווקא לא כל כך אהבתי אותו בהתחלה. ההתחלה שלו מאוד משעממת, לכן זנחתי אותו. ידעתי שהוא על המדף בבית, אבל לא חשבתי שאחזור לקרוא אותו.

לפני חצי שנה היה לי משבר קריאה לא קטן. אמי שוב המליצה לי עליו בחום, אז הפעם החלטתי לנסות לקרוא אותו ברצינות ולא שוב לנטוש באמצע.
ההתחלה אכן היה איטית כמו שזכרתי, אבל בעמוד 120 בערך מתחיל להיות דווקא מעניין מאוד ואפילו משעשע. דווקא אז בעלי היקר החליט לארוז את הספר בארגז, מכיוון שהיינו בתהליכי מעבר דירה ואריזה. דווקא את הספר שהיה מונח ליד מיטתי. לכן הוא היה צריך לחכות לי עוד חודשיים... עד שפרקתי באמת את כל החפצים והספרים.
אבל זו היתה המתנה מתוקה.
התברר שזה ספר נפלא שאי אפשר להניח מהידיים. ממש דמיינתי שאני צופה במערבון של ג'ון ווין. דמויות נפלאות, תיאורים מדהימים אם כי מטרידים לפרקים של המערב הפרוע, דיאלוגים שנונים. ממש יצירת מופת. הרגשתי שאני חיה יחד עם הדמויות שם, במדבריות טקסס והדרום. ראוי לציין את התרגום הטוב, אם כי עריכה קלה לא היתה מזיקה. מצאתי הרבה טעויות הקלדה שמאוד הציקו בעין.

עכשיו גם הגיע תורי להיזכר בספר בנוסטלגיה וזכרונות חמימים. בינתיים אסתפק בעיבוד הטלוויזיוני, שלהבנתי זכה במספר פרסים.

כבר מהרגע הראשון שנתקלתי בספר הזה במדור הספרים החדשים של "הארץ", לפני כמה חודשים, רציתי לקרוא אותו. משהו בתקציר, עם כמה שהוא נשמע קלישאתי, על נערה לא מוצלחת במיוחד שנלקחת ע"י קוסם שמכונה "דרקון", קסם לי (חהחה). הוסיפו על כך כל הביקורות המהוללות שקראתי עליו.
ובכן, רק לפני 4 ימים שמתי עליו את ידיי , והמסקנה? לא התאכזבתי.
הספר פשוט מקסים, הדמויות חמודות נורא, ועם כמה שהוא מעט צפוי מבחינת מערכת היחסים בין אגניישקה, הנערה, לקוסם, אהבתי אותו מאוד. העלילה הפנטסטית גם כן מקורית ונחמדה מאוד. הייתי צריכה בדיוק ספר מתוק כזה אחרי שקראתי את "מעשה בטבעת"...
התרגום גם כן היה לא רע בכלל, למרות שהגהה נוספת לא הייתה מזיקה לו.

מומלץ בחום, גם לאנשים שלא אוהבים פנטזיה, ובמיוחד לאלו שמחפשים ממתק לקרוא וליהנות ממנו.

גילוי נאות: יש לי אובססיה קלה לסדרות תקופתיות, בעיקר אם הן ממקור בריטי בהפקת ה-BBC.
בכל אני מאשימה את אמא שלי, שגרמה לי לראות את העיבוד הטלוויזיוני של "גאווה ודעה קדומה" משנת 1995 כשהייתי בת 10 או 11. לכן, היה זה אך טבעי שבגיל 18, בשנת 2011, אראה את "אחוזת דאונטון" בערוץ הראשון.

מיותר לציין שכשמעתי שג'וליאן פלוז, היוצר של "דאונטון", כותב ספר ראשון, החלטתי שאני חייבת לקרוא אותו. למרות שאני חושבת "שדאונטון" לא היתה יצירת מופת וכן נכנעה לרייטינג בשלב מסוים (לא היתה צריכה להיגרר 6 עונות, למען השם, וכל הפרקים על בייטס שהרסו לי את החיים), כן אהבתי את הסדרה, וכשההזדמנות הגיעה, קניתי את הספר וקראתי אותו ביום.

אז כן, "בלגרביה" ספר טוב. חמשת הכוכבים שהענקתי לו מגיעים לו בעיקר כי הוא מהנה וסוחף, והוציא אותי מהאומללות שבישיבה בבית בגלל דלקת גרון. אבל מלבד זאת, הסיפור מעניין והדמויות סימפטיות מאוד, אם כי די מתאימות לקלישאות הישנות, אבל זה לא מפריע במיוחד. ראוי לציין שגם המסגרת ההיסטורית היתה מעניינת מאוד (האם באמת מנהג ארוחת המנחה התחיל רק בתקופה הויקטוריאנית?). היה רק משהו אחד שהיה לדעתי די טיפשי בספר, אבל זה כבר ספוילר.

לסיכום, מומלץ בעיקר לחובבי דרמות תקופתיות ורומאנים תקופתיים. אני אשמח מאוד אם פלוז יחליט לעבד את ספרו לסדרת דרמה, אני מאמינה שהיא תהיה יותר טובה מ"דאונטון".

מעולם לא התלהבתי כל כך מספרי פנטזיה על קוסמים. כשהייתי בת 8 בערך, וכולם התלהבו מ"הארי פוטר", כולל אחותי, לא הבנתי על מה המהומה. כשבגרתי יותר וניסיתי לקרוא (בגיל 16 בערך), גם כן לא עפתי על זה, ועצרתי בספר הרביעי. חמוד? כן. נחמד? כן. יצירת מופת שאין שנייה לה וג'יי קיי רולינג היא גאון אלוהי? ממש לא. סורי. לכן, אני די סקפטית לגבי ספרים בסגנון. חשבתי לתומי שאולי סוג כזה של ספרים פשוט לא מדבר אליי.

ובכן, טעיתי. טעיתי בגדול. הייתי צריכה להבין את זה כשקראתי את "הגולם והג'יני" ואת "ג'ונתן סטריינג ומר נורל". אם פנטזיה עשויה טוב, אני אוהב אותה. אני כן אוהבת פנטזיה! הבנתי רק את זה בשבוע האחרון, כשהייתי באמצע של "הקוסמים" (ואכן ראוי שאתחיל לדבר על הספר הזה ולא אעשה פרסומת לאחרים, למרות שאני בהחלט ממליצה בחום גם על השניים למעלה).

ההתחלה של "הקוסמים" די בנאלית ולא מרשימה במיוחד. היא מתחילה בנער אימו גאון עם שם מוזר שלא מרוצה מהחיים וכמו ילד קטן רוצה לחיות בעולם ספרי הפנטזיה שקרא בילדותו (ועדיין קורא גם בגיל 17), עולם שדומה באופן מחשיד לזה ב"סיפורי נרניה" (שקראתי את הראשון שלו בילדותי וזכור שהיה דווקא משעשע). במבט לאחור, כנראה שהדמיון לנרניה היה מכוון; לב גרוסמן ממש לועג על יצירות פנטזיה אחרות, ביניהן הארי פוטר, ומתכתב איתן כשהוא מזכיר אותן בסיפור שלו וברור למה הלעג הזה מכוון. אחרי הרפתקה מסוימת קוונטין החביב שלנו מתקבל לקולג' לקוסמים, ומגלה שהחיים עם קסם הם לא מה שמדמיין והם לא ורודים בכלל.

הלימודים בקולג' הזה היו מהתיאורים הכי מהנים שקראתי ושגרמו לי ממש לרצות להיות מכשפה או קוסמת (האמת, יש הבדל בכלל?). בנוסף, מהות הקולג' היא דבר שממש מצא חן בעיני. מה שנורא הפריע לי בהארי פוטר (וסליחה על ההשוואה, נראה לי שחייבים כשמדובר על שני ספרים שמתעסקים במוסד ללימודי קוסמות) הוא שהילדים בעצם מגיעים לבית הספר בגיל מאוד צעיר ולומדים רק קוסמות, ובעצם לא יודעים כנראה שום דבר אלמנטרי, כי לימודי "חול" (חהחה) שאינם קסם לא חשובים. איך אפשר? זה יכול להישמע מגוחך אבל זה ממש הציק לי. כאן היה הפתרון לזה.

דבר נוסף שקסם לי, הדמויות. הן בהחלט מתנהגות כמו נוער. נוער עושה סמים? אז החבר'ה של קוונטין עושים סמים. נוער אוהב סקס פרוע? אז הם בקטע של סקס פרוע. נוער אלכוהליסט? נוער אלכוהוליסט (למרות שהרגלי השתייה שלהם, דרך אגב, ממש מטרידים. לא רק אליוט בכיוון של להיות מכור ולמות מצירוזיס בכבד אם אי פעם זה באמת יקרה, או שמא המוח של הסטודנטית לסיעוד שכמותי רק מוטרד). בנוסף, אמנם קוונטין הוא בחור מעצבן, אבל הוא אימו כמו שנער בגילו יכול להיות אימו. הוא לא מושלם. הוא גיבור ממש מעפן. הוא גם בן זוג ממש מעפן. החברים שלו- ממש הזכירו לי אנשים שאני מכירה. סיפור האהבה שם- נשמע אמיתי לחלוטין.

והנה הגענו לרגע האמיתי. העלילה! ווא! בחיי שמלא קטעים שם לא צפיתי בכלל. מה לעזאזל?! הטוויסט היה ממש ברור רק שנייה לפני שהוא התרחש. מי חשב על זה בכלל?!?! וזה משהו שאין בהרבה ספרים. אמנם לא קראתי הרבה ספרי פנטזיה, אבל כן קראתי הרבה מאוד ספרים אחרים, וזה משהו שלא ראיתי קודם. היה ממש כיף לקרוא ולגלות את זה, באמת שרציתי כל רגע להפסיק את מה שאני עושה ולחזור לקרוא, גם בהתחלה, שלכאורה די מנומנמת ולא קורה בה כלום.

אציין גם את התרגום - לדעתי הוא היה נהדר והעביר את התחושות כמו שצריך, גם מבחינת שפה של נוער ואנשים תכלס, מה שהפתיע אותי, כי לרוב אני שונאת ספרים שכתובים ככה. אבל פה זה פשוט היה נחוץ.

בשורה תחתונה, אם זה לא היה ברור, ללכת לקרוא ועכשיו. מיד!! אפילו אם פנטזיה זה לא כוס התה שלכם. אני חשבתי שזה גם לא שלי, וכאמור, נוכחתי לדעת שזה ממש לא נכון.

כמו הספר הקודם, "המיילדת מונציה", גם מזה נהניתי מאד וקראתי תוך יום (: ספר סוחף עם דמות מרשימה ומיוחדת.
רק דבר אחד: רואים שהסופרת אכן ערכה תחקיר מקיף על היהדות והיהודים, מה שמאוד מרשים (במיוחד כשהיא בכלל לא יהודייה), אבל בספר הזה מצאתי כמה טעויות בעניין מצוות ייבום (מזהירה, ספוילרים בהמשך~~~~~~~~~~), מה שקצת הציק לי. תודה לאבא שלי שהבהיר לי שהחשדות שלי היו נכונים:


מצוות ייבום לא מתקיימת אם אחד מהצדדים לא מעוניין בכך. בנוסף, מצוות ייבום לא תתקיים אם לגבר שמת יש ילדים מאשתו הראשונה. אז מה אם הוא התחתן עוד פעם ומאשתו השנייה אין לו ילדים!!! אחיו לא צריך לשאת אותה לאישה, יש לאח שמת זרע כבר.

האמת שמעולם לא התלהבתי עד כדי כך מ"גאווה ודעה קדומה", ולדעתי הוא לא גולת הכותרת של אוסטן, אלא דווקא הרומן הזה ו"תבונה ורגישות".
ואכן, סיימתי בכמה שעות את "השפעה" וכל כך נהניתי. צפוי, צפוי בהחלט, אבל כתוב כל כך יפה ובצורה כל כך אירונית ומשעשעת שאוסטן הייתה ידועה ומצוינת בה. ובהחלט גם מאוד רומנטי! (ראוי לציין שהתרגום מעולה).
באחרית דבר נאמר שלשם שינוי, לעומת אליזבת בנט, אן אליוט הרבה יותר בוגרת ובשלה; הדבר ניכר היטב בכל הסיפור. אהבתי אותה הרבה יותר מאשר את אליזבת.
מומלץ בחום (:

מצאתי את הספר באקראי, ואמי שזכרה אותו מנעוריה לטובה הפצירה בי לקרוא. אני מאוד מודה לה על כך. (:
הספר מספר על חלומה של מרג'ורי מורגנשטרן, צעירה יהודייה, להפוך לשחקנית בניו יורק של שנות השלושים, ומתאר זאת בצורה נפלאה. אין לי מילים לתאר איך נהניתי מהתיאורים של ניו יורק של פעם (גילוי נאות: מעולם לא ביקרתי בעיר הזו, ומה ששמעתי עליה לא גרם לי כזה להתלהב, עד עכשיו, למרבה ההפתעה). בספר מרג'ורי מתבגרת לאורך שנים, ובהחלט זה ניכר. לא סבלתי אותה בהתחלה, ובהמשך התחלתי אף לחבב אותה. ראוי לציין שהסוף מאוד לא צפוי וכך למעשה כל הספר (מהתקציר שקראתי דמיינתי אותו אחרת לגמרי).
זהו ספר נהדר. לא להאמין שסופר גבר כתב ספר מנקודת מבט של בחורה צעירה בצורה כל כך אמינה. אני הולכת לחפש עוד ספרים שלו (:
מומלץ ביותר!

כשקראתי את התקציר בכריכה לא ציפיתי למי יודע מה. הנה עוד רומן רומנטי רק עם נכה בכסא גלגלים והמטפלת שלו שנאלצת לעבוד בזה בלית ברירה אחרי שהיא מאבדת את עבודתה. איך טעיתי!! אני כל כך שמחה שהתחלתי לקרוא את זה, כי על הפרק הראשון לא התחרטתי.

אני לא רוצה לספר יותר מדי כדי לא להרוס, אבל להגיד שזה סתם רומן רומנטי פשוט עלבון לספר הזה. סיימתי אותו בכמה שעות, על ההתחלה קראתי כמעט 90 אחוז מהספר, ואת עשרת האחוז הנותרים השארתי ליום למחרת כי כבר היה 2 בלילה... ישר כשקמתי בבוקר המשכתי לקרוא. הסוף שבר לי את הלב והרבה זמן לא התרגשתי ככה מספר ששאב אותי על ההתחלה.

מקסים. פשוט מקסים. לא להחמיץ.

נתחיל מהסוף: ממש התאכזבתי.
(אזהרה: הביקורת כוללת ספוילרים)


קראתי כאן לפני כמה חודשים ביקורת נלהבת על הספר, וזמן קצר לאחר מכן הזמנתי אותו בספריה. לקח לו כמה חודשים להגיע אליי, וכשהוא הגיע לפני ארבעה ימים ממש שמחתי והתחלתי לקרוא ישר. ספר על ערפדים, שדים ומכשפות, עם גיבורה אינטליגנטית באמצע שהיא ד"ר להיסטוריה ומכשפה בעצמה וערפד שהוא מדען!?!
כל ספרי הערפדים של השנים האחרונות ממש הוציאו לי את החשק, ולא אהבתי ערפדים או פנטזיה במיוחד קודם, אבל זה נשמע כזה מעניין שהייתי חייבת לקרוא. וזה בהחלט היה. לפחות בהתחלה.

העלילה ההתחלתית מתחרשת באוקספורד, שעוד יותר הלהיבה אנגלופילית שכמוני. וכן, ההתחלה, בה מנסים דיאנה המכשפה, שמתכחשת לעניין הכישוף הזה במשפחה שלה, ומתיו, המדען הערפד השרמנטי, לנסות לחקור מה זה לעזאזל "אשמול 872" הזה, ספר האלכימיה שמתגלה כמכושף אותו חוקרת דיאנה במסגרת המחקר שלה, היה ממש מצוין ומותח. לא יכולתי לעזוב אותו. אבל כשהם שעזבו את אוקספורד והעלילה התחילה יותר להסתבך ולהיות יותר מדי "פנטסטית" או סתם מטופשת להחריד פשוט הרס לי(ערפד במסדר של אבירים נוצרים? WTF? קורא לזאת שהפכה אותו לערפד "אמא" והם משפחה?). מכאן זה התחיל להדרדר. זה כבר לא היה מותח בשבילי, אלא פשוט קיטשי. אחסוך מכם עוד כמה דברים שפשוט הרסו לטעמי, כי הביקורת לא תסתיים ככה. הרומנטיקה הלא ממש ממומשת של הראשיים בגלל השמרנות של הבחור (כי הוא ערפד!!1) גם כן היתה מאכזבת!!

מרוב שהתאכזבתי לא טרחתי להמשיך ועצרתי בעמוד 470, כשנשארים לי עוד פחות מ200 עמודים לסוף. רפרוף בעמודים הבאים היה מספיק כדי להבין איך זה מסתיים (וזה שזה חלק מטרילוגיה עוד יותר עצבן אותי).

חבל. ):