שני ספרים שכבו על ספסל ברחוב שבו הולכתי את הכלב שלי לטיול. האחד עבה וגדול, עם תמונה מרשימה וקודרת, שם הספר מיוחד ומיוחד גם שם מחברו - של סופר שרק ימים ספורים לפני כן פורסמה אודותיו כתבה נרחבת במעריב. הספר האחר, היפוכו, קטן, צבעוני את שם הסופר לא הכרתי. אספתי את שניהם כי ליבי תמיד יוצא אל ספרים עזובים. תמיד נדמה לי שאני אהיה זאת שאעניק להם חסד או פיצוי על הגורל המצמית שזימן להם אותו אחד שנטש אותם. הכלב משך ברצועה. השתין מתחת לספסל. אספתי את שניכם. בביתי הנחתי אותם על מדף הלימבו בסיפריה: מקומם של הספרים שנאספו וטרם קראתי אותם, ועדיין לא ברור מה יעלה בגורלם. הישארו בביתי או ימסרו?
זמן מה אחר כך, קראתי את הספר הראשון, העבה, הקודר שכריכתו הבטיחה עלילה יוצאת דופן, מרשימה ומקורית. לא עוד נארטיב מוכר ושחוק לעייפה של אישה יוצאת למסע/מישהו שב הביתה/ בנים ואבות, בנות ואמהות מסעות אל העולם הפנימי וחזרה החוצה וכו'. חרף מאמצי הכנים לצלוח לפחות רבע ספר, אחרי ארבעה פרקים של השפרצת מקוריות שכזו, הנחתי אותו מידי באכזבה. אני עדיין לא יודעת מה לעשות איתו. אולי אתרום אותו לספרייה ושם ימצא מי שיאהב אותו.
הספר השני, בזעיר אנפין, היה הבא בתור. והנה – הפתעה. כבר אחרי הפרק הראשון מצאתי את עצמי מחייכת. כתוב טוב, חשבתי. מהודק, השפה משקפת היטב את הדמויות. הספר מצליח לשרטט היטב את הדמויות, את הלך הרוח, עם קריצה שנדמית מעט חנוך לווינית, אך מבלי לטבול לחלוטין בגרוטסקיות קודרת, בחוסר תקנה. ללא אמירות ומשפטים מנקרי עיניים, ללא יומרות פילוסופיות, הספר מצליח ללכוד בתוך כמוסת זמן, שעוד רגע תתנצץ, ברור שתתנצפץ, כמה בני אדם, אנושיים, אנושיים מידי. לא מאוד יפים ולא מאוד מוצלחים ולא מאוד שנונים לא טובי לב ולא כאלה שרשעותם הינה בגדר יוצא הדופן. ובכל זאת הם נוגעים ללב.
זהו ספר, על בני אדם, על קטנותם וגדולתם, על כך שכולנו כולנו רוצים להיות טובים וגדולים בעיני עצמנו, ובעיקר בעיני אחרים. על זה שכולנו מחפשים לעצמנו קהל מעריצים קטן או גדול וכולנו חיים על פני קליפה דקה דקה, שמרעידה אותנו, ואנו על כל חלומותינו הגדולים והקטנים ניפול מטה, אל הבלתי נמנע המתלקח תחת רגלינו. ובכל זאת, בפרק הזמן שאנחנו כאן, על אף קטנותנו וחסרונותינו חרף העובדה שאנו וחיינו בני חלוף ואולי למרות כל אלו, שווה להפנות אלינו מבט. שווה לכתוב על זה, ושווה מאוד לקרוא.
זהו ספר לא יומרני, חביב שיש בו צניעות ועדינות שמאוד מצאו חן בעיני. גם אם אינו עמוק בצורה יוצאת דופן. אחד החיסרונות בו היא נטיית הסופר לפתוח כל פרק במאין מבוא תיאורי קצר, שאינו מוסיף דבר. כמו כן מצאתי את הקפיצות קדימה בזמן, המציגות את עתידה של כל דמות ודמות כמיותרות, ופוגמות ברצף הקריאה.
מנגד, יש קטנים רבים יפיפיים. למשל התיאור של פארק שפיים המתעורר ליום עבודה, מהעובדת הראשונה ועד האחרונה, ההצצות לחיים קטנים, קטנים כחיי נמלים, פשוט יפיפיה.
