אם יש דבר בעולם הזה שאני גאה בו, זה המושג החמקמק הזה שנקרא ידע כללי. ידע כללי, שכשמו כן הוא- לא מוגדר לתחום או לתקופה- ואי אפשר לרכוש אותו בכוח. משהו שמצטבר מסקרנות, מהתבוננות, מזיכרון, ומעל הכל מקריאה. לא כל ספר מוסיף לך משהו, וגם אם כן לא תדע שהוא הוסיף לך עד שלא תישאל איזו שאלת טריוויה או תשלוף פתאום פרט אינפורמציה שלא ידעת שיש לך. מ"הארנבת עם עיני הענבר", בכל אופן, יצאתי עם לא מעט מהלא-מוגדר הזה.
כמו הרבה ספרים מסוגו, הוא מתחיל באופן קצת קצת מתעתע. הוא מתהדר בסופרלטיבים טובים מדי על העטיפה ונפתח במין בלגן כזה, בטקסט מגוף ראשון שמצריך המון תשומת לב כדי לחבר את הנקודות ולקבל את הרקע שממנו יוצאים לדרך (יש לי תיאוריה לפיה ספרים טובים באמת נפתחים קצת קשה כדי להרחיק מהם אנשים שלא יכולו להעריך אותם כמו שצריך, אבל לא משנה). בכל אופן, מרגע שיוצאים לדרך תשומת הלב הופכת להיות מהנה וריבוי הפרטים- תענוג.
הספר הוא סיפור של מסע חיפוש אופייני, התנגשות קלאסית בין היסטוריה לאמנות: צעיר יהודי-בריטי יורש אוסף נדיר של מיניאטורות יפניות שעברו במשפחתו מדור לדור ומחליט לגלות את הדרך שהם עשו במשפחתו, ואיך בעצם התגלגלו יצירות אמנות יפניות למשפחת בנקאים יהודית עשירה. הוא מתחיל בפריז של סוף המאה ה19, עם צעיר תאב ידע ואמנות, אספן אובססיבי ומרתק, ומתגלגל עם הנצקה (אלה המיניאטורות) דרך וינה של המאה ה20, הנאצים הבלתי-נמנעים, החזרה הזמנית למולדת היפנית ובחזרה אליו.
עוד כשאני מתלבטת מה עמדתי לגבי החיפוש הספר שובה אותי עם תמונה של אחד מגיבורי הסיפור ומבהיר למעשה שמדובר בסיפור אמיתי לגמרי. וכך, לאורך שאר הספר אני נותנת לאמן החמר הבריטי הזה לספר לי בפרוטרוט על משפחתו וחייה, על יצירות אמנות, ציורים, רהיטים, אדריכלות, יחסי החברה הגבוהה של פריז ואחר כך של וינה, תככים משפחתיים ומדיניים והכל בליווי התמונות והציורים והתלהבות אמת מדבקת. ידעתי שאני מחבבת אמנות, לא ידעתי כמה הנאה אפשר להפיק מתיאורים פרטניים של עיצוב פנים ומחלוקות בין אסכולות אמנתיות שונות. ידעתי שאני אוהבת היסטוריה, לא ידעתי שאפשר לחדש עוד, לסקרן שוב ברגע ההתפוצצות הזה של 1938, להביט על צד נוסף של האובדן היהודי.
כמו שאתם מבינים, למרות שמדובר בסיפור צפוי למדי, דה-ואל מצליח להימנע מקלישאות. הוא מזכיר במשהו את "חדר הזכוכית", על גורלה של אמנות יהודית באירופה של המלחמה, אבל בחן רב ממנו, וכתיבתו במידה לא מעטה עושה את מה שעשה לורן בינה ב"למוח של הימלר קוראים היידריך", אבל בעדינות רבה יותר. הספר מאיר את עולמו של האספן התאב למצוא עוד ועוד, את יחסי הקרבה שנוצרת בין אנשים שחולקים את אותה אהבה לחומר, את הסמליות הגלומה בחפצים ובבניינים וגם את אלה שמסרבים לקחת על עצמם סמליות כזו. זה ספר שדורש סבלנות, וסקרנות, חיבה לאמנות ולהיסטוריה ואהבה לפרטים. מי שאוהב את כל אלה בוודאי יהנה, וגם ירוויח מנה ראויה של ידע כללי שהיא הרווח האמיתי של כל חובב קריאה.
