• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
האי של סופייה

האי של סופייה

מאת ויקטוריה היסלופ

הביקורת של ronen

תמונה של ronen
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
האי של סופייה

האי של סופייה

מאת ויקטוריה היסלופ

הביקורת של ronen

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של ronen
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2007
סדרה:פרוזה
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
ינקלה
לפני 13 שנים

“הספר מעולה בכתיבתו ומרתק הסופרת ניחנה בכישרון כתיבה מעולה.”

179/222
ביקורות על האי של סופייה
הבאה
אוהד

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

הספר מאוד מעניין ברובו. הדמויות מפורטות בצורה שמעניין לחקור לעומקן. הסיפור מרגש בקטעים מסוים.
החלק הראשון של הספר - סיפורה של אלקסיס (עד עמוד ~80) - לטעמי היה קצת פחות מעניין וקצת מרוח, פחות טוב משאר הספר, אבל גם לא משעמם. אל תפסיקו את הקריאה עד שאתם קוראים קצת מהחלק השני.
שורה תחתונה - מומלץ לקרוא.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
אין לייקים עדיין

על המבקר

תמונה של ronen

ronen

ותיק
חבר מזה 14 שנים
86 ביקורות•373 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של ronen
ronen
ותיק
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות86
לייקים שקיבל373
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת45ספרות מקורית26מתח ריגול והרפתקאות4

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של ronen

נפילת ענקים

נפילת ענקים

קן פולט

יותר מחודש עבר עליי ביחד עם נפילת ענקים של קן פולט. אפשר היה להניח שזמן הקריאה הממושכת היה בעקבות אורך הספר (900 עמ'), אבל כנראה שזו לא הסיבה היחידה.

אבל בואו נתחיל מההתחלה.

יום כיפור 2014, וצריך ספר שיחזיק אותי לרגעי הצום הממושכים. בארון שכבו ספרים רבים, אבל אחד מהם קרץ לי, והחלטתי שהגיע זמנו. התחלתי לקרוא אותו, והופתעתי מאוד (לטובה). הספר מאוד קולח ומאוד זורם, והעלילה (לפחות זו שההיסטוריה טוותה) מרתקת. לפני שקראתי את הספר תהיתי איך זה יהיה לקרוא ספר על מלחמת העולם הראשונה, כי השנייה צרובה לנו בתודעה בצורה חזקה הרבה יותר, ומה לי ולכל זה. אתבייש מעט ואומר שאפילו לא זכרתי יותר מדי פרטים על המלחמה. ונפעמתי, נהניתי כמעט מכל עמוד ופשוט רציתי להמשיך לקרוא. לימוד היסטוריה יכול להיות מרתק, אם מבינים אותה באמת ולא רק קוראים כמה פיסות מידע שלא מתחברות יותר מדי אחת אל השנייה.

רואים שפולט סופר מיומן ומהוקצע, והוא תופר לנו עלילה רומנטית שמכילה הרבה דמויות שמתפרסות לאורכו ולרוחבו של הגלובוס. היה כיף לקרוא וללמוד על התהליכים המדיניים שהיו בכמה מהמדינות הלוחמות, וכמעט שלא התייגעתי מכך. הופתעתי, כי אנשים רבים התלוננו על הפרטים הרבים והמייגעים בספר, ואני כמעט ולא הרגשתי בכך.

אך לקראת אמצע הספר (ואולי קצת אחרי) הגיע הרגע שהפסקתי להאמין לפולט. העלילה הרומנטית נהיית דביקה מדי, הרבה מהדמויות נפגשות באופן קוסמי (חשבתי שזה קורה רק אצל מיכל שלו...), חלק מהסצנות נראות כאילו נלקחו מסרט הוליוודי זול (בגלל מונולוגים לא אמינים). אני גם הרבה יותר מתחבר לספרים שהדמויות עגולות וחיות, ולא סתם פלקטיות שהסופר יכול להעמיד במבחנים, ואין שום מורכבות פסיכולוגית מאחורי הפעולות שלהן. וברגע שהפסקתי להאמין לפולט התחלתי לקרטע עם הספר, והוא נשאר שוכב ובודד ליד מיטתי למשך פרקי זמן ארוכים.

אז לסיכום - העלילה מעניינת מאוד, לפרקים, וכנראה שהייתי קורא את הספר ולו בשביל לספוג ידע על מלחמת העולם הראשונה ועל תהליכים מדיניים שהיו באנגליה, גרמניה ורוסיה. כנראה שיום אחד אפילו אתקדם לספר השני בטרילוגיה, אך אם תשאלו אותי מתי יהיה היום הזה, אגיד שאני לא יודע...

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ronen
מלכת היופי של ירושלים

מלכת היופי של ירושלים

שרית ישי-לוי

יום כיפור 2014, רק אני ו"מלכת היופי של ירושלים", הספר הראשון של הסופרת שיצא לי להתוודע אליו (אם לא מחשיבים את צימרים, דרום-מרכז, חדרי אירוח, טיולים, מסעדות, ילדים). ספר זה, כידוע, נמכר כלחמנייה טרייה בחודשים האחרונים, והחלטתי לנסות להבין את התשובה.

מסופר על ארבעת הדורות של משפחת ארמוזה הספניולית מירושלים, ועל הקללה הרווחת על המשפחה, שגורמת לכל בנות המשפחה להתחתן עם בעל אדיב, אמין, חרוץ, ושאר מחמאות, אבל הדבר היחידי שבעלן לא עושה הוא.. לאהוב אותן...
זהו רומן מהסוג האהוב עליי ביותר - הרומן ההיסטורי שאירועיו מתרחשים בישראל. תוך כדי הרומן אפשר להיזכר באירועים היסטוריים מרתקים - מהתורכים לבריטים, מהפיצוץ במלון המלך דיוויד ועד מלחמת העצמאות, ואותו אריג של אירועים שמשתלבים בקורות משפחת ארמוזה ויוצרים ספר קולח, זורם מעניין ושאר מחמאות טובות.
בספר ארוגים מונחים מן הספניולית, שיוצרת אותנטיות מסויימת לספר, וגם יוצרת רגעים משעשעים למדי עם חזרם של מונחים מסויימים, שמזכירים לי מעט את ה"אוי ויי זמיר" (ומשפטים רבים נוספים) של סבתי הפולנייה (ושל פולניות רבות אחרות ואחרים).

בכלליות, חיבבתי מאוד את הכתיבה של שרית - היא מלוטשת, משעשעת לפרקים, וזורמת מאוד. במובן מסויים היא קצת הזכירה לי את ספריו של אילן שיינפלד (בעיקר את "מעשה בטבעת" המצויין), שהייתי משתמש בתיאורים דומים על הכתיבה שלו. ואם כבר משווים (וזה מתבקש כי כבר השוויתי ביניהם בעבר) - אני מוצא דמיון גם לכתיבתו של גבריאל גרסייה מארקס, בייחוד עם העובדה כי שניהם (ושלושתם למעשה) מנחיתים מכות על המשפחות המסופרות, מוציאים אותן בקושי מהמהלומות, אבל ממשיכים הלאה. נקודה דומה מאוד ל"מאה שנים של בדידות" היא המסר שיש בשני הספרים - בשניהם דורות ההמשך חוזרים על הטעויות של הדורות הקודמים, ולמעשה נענשים באותם עונשים. תקראו ותבינו.

עניין אותי מי היא אותה שרית ישי-לוי שכתבה את הספר, אז קראתי עליה מעט באינטרנט. היא מתבררת כבחורה שעברה כמה אירועים קשים בחייה, והאמת היא שזה לא הפתיע אותי בכלל. הטענה שלי היא שסופרים טובים אמיתיים חייבים להכיר את העצב מבפנים כדי ליצור התרחשות דרמטית שתהיה מספיק אמינה ותוכל לסחוף אותנו הקוראים.

לפני שנתיים ביום כיפור גיליתי את חדוות הקריאה, ואני שמח שהשנה ביליתי עם שרית ב"מלכת היופי".
כמו שכתבה חגית, הלוואי שנדע עוד מהמעיין של הסופרת. ואני אוסיף - ממעיין העצב של הסופרת.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ronen
סיפור כתוב במניפה

סיפור כתוב במניפה

ליסה סי

קודם כל ארצה להגיד תודה לבנצי גורן ולאפרתי, שהביקורות שלהם עזרו לי להעלות מתהום הנשייה את הספר עם הכריכה המעט מוזרה הזו (כן, כן, בסופו של דבר שם הספר והכריכה הם הסימנים הראשונים לבדיקת מהות הספר).


אז מה הייתם עושים אם הייתם ילדה בסין במאה ה-19, והיו קושרים לכם את הרגליים עד לשבירת העצמות, כדי שהרגל שלכם תהיה קטנה? רגל קטנה == מעמד גבוה, וגם הכלל ההפוך מתקיים - למשל, צליעה, תגרום לכך שעליך להיות עבד ולא להתחתן. ואם היו בוחרים בשבילכם את החתן/כלה? ואם הייתה נולדת לכם בת, שנחשבת ללא מועילה (אמן תדעו בנים זכרים!)?

ספר היסטורי קלאסי, די חזק, שמתאר תקופה אחרת, שונה, זרה.. והלוואי שלא היו דברים כאלו בימינו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ronen
שואה שלנו

שואה שלנו

אמיר גוטפרוינד

בגוטפרוינד נתקלתי לראשונה בספרו "בשבילה גיבורים עפים", שהיה אמין, הראה פיסות חיים שלמות, עם כתיבה משעשעת לפרקים. אבל בשורה התחתונה הוא לא סחב - הוא היה ארוך, נמרח מדי ולא מושך בעיני.

על "שואה שלנו" שמעתי ביקורות הרבה יותר נלהבות ורציתי להביא לו צ'אנס. קראתי, קראתי.. אך הספר לא סחף אותי כמו שסחף אחרים והייתי מצפה שיסחוף אותי.

הוא מתחיל טוב בעיני. הכתיבה של גוטפרוינד היא בדיוק הסגנון שאני אוהב - מצחיקה, מלוטשת, מתארת יפה את העולם. ביחד עם כתיבה זו הוא מספר על הילדים שחיו בדור השני לשואה - על החוקים הלא ברורים שהומצאו: "אימוץ סבים וסבתות" שאין להם קשר למשפחה, אי זריקת האוכל ומיצוי כל גרגיר שבו וכו'. הספר מביא בצורה מאוד יפה את התחושות של ילד שלא מבין את הדברים האלו, וכשהוא שואל למה, הוא מקבל התעלמות מוחלטת, או את המשפט המרגיז "עוד לא הגעת לגיל המתאים".

לאט לאט הספר קצת מאבד עניין. הוא כתוב מבולגן, גוטפרוחנד קופץ מנושא לנושא במעברים חדים וקצת קשה להתרכז ולעקוב.

הספר חוזר לעניין ביחד עם סיפורם של האב והסב, אבל כשמגיעים לחלק השלישי של הספר (שקרוי על שם הנכד, בעוד שמאוזכר כמה פעמים בודדות ואין לו באמת קשר עמוק למתרחש), מבחינתי הספר מאבד עניין. הוא הופך להיות ספר מלא בעובדות קטנות, שיכולות להיות מעניינות לכשעצמן למחפשים ספרי עיון היסטוריים, אבל לא לרצף הסיפור. האמת היא שאפילו קצת נשברתי והתחלתי לדלג ולרפרף...


כך שספר שמתחיל בינוני פלוס וממשיך לדעוך לכל אורכו לא יכול להיות מעל 3 כוכבים.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ronen
ארוחת הערב

ארוחת הערב

הרמן קוך

יש משהו מפליא בהרמן קוך: הוא רוצה ואוהב לשטח את האמת בפנים שלנו. הוא לוקח סיטואציות פשוטות, מחיי היומיום - הנה כאן: ארוחת ערב במסעדה - ומתרגם אותן למחשבות ומעשים כמו שבאמת נתפסים ע"י בני אדם, כלומר עם קנאה, עם שנאה, עם ביקורת. לא נעים להגיד, אבל זאת המציאות.
למשל - יחסי משפחה הם לא כאלו happy happy כמו שאנחנו משקרים לעצמנו לפעמים. אם דודה שלך מנשקת אותך באוויר ואילו דוד אחר שלה בלחיים, כנראה יש סיבה. ואם אח שלך יגרום לפגיעה בבן שלך, אז אתה תעשה משהו עם זה, גם בסיכון למחיר גבוה. ואם גיסתך בוכה, אז לא תמיד יהיה לך באמת אכפת. ואם אח שלך מאמץ בחור שחור מאפריקה, אז אולי זה לא מאהבת אדם ורצון לאהוב בלי תנאים, אלא בגלל שאח שלך מתמודד במרוץ לנשיאות והוא רק רוצה ליצור תדמית חיובית. ועוד ועוד.

הספר משרה אווירת מתח, הפרטים נחשפים לאט לאט, בדיוק בזמן הנכון בשביל לא להרגיש מרוחים אך כן להרגיש מתוחים. האווירה עוזרת לספר להיות קולח וזורם, ומנעימה את הקריאה.

אהבתי את הספר, במיוחד את התיאורים הריאליסטיים הכואבים המדברים עלינו, בני האדם. אגב, זה מה שאהבתי גם ב"בית קיץ עם בריכה", שקראתי לפני "ארוחת הערב" ואהבתי קצת פחות, אם כי התחושה היא ש"ארוחת הערב" פחות אפוי מ"בית קיץ".

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ronen
שתיים דובים

שתיים דובים

מאיר שלו

נראה שהביקורות בסימניה מתחלקות ל-2 סוגים. הסוג הראשון של האנשים נהנה מעברית עשירה, ממשחקי מילים, מעלילה מעניינת אך לא בהכרח מסועפת ומורכבת - אנשים אלו נהנים מהספר ומביאים ביקורות חיוביות מאוד. הסוג השני של האנשים מחפש עלילה ואקשן, נהנה ממשחקי המילים אבל זה לא מפצה עבורם - אנשים אלו די קטלו את הספר. ואני? אני נמנה עם הסוג הראשון.

לא באתי עם הרבה ציפיות. אין לי הרבה ניסיון עם מאיר שלו. הספר היחידי שקראתי, היה, איך לא, יונה ונער. אהבתי אותו, הוא היה נחמד, אבל זהו פחות או יותר. החוויה של שתיים דובים שונה לחלוטין עבורי. העלילה כאן יותר מטלטלת, משחקי המילים טובים יותר, הדמויות מעניינות יותר, ולכן מבחינתי שתיים דובים הוא הצלחה מסחררת. פשוט בלעתי את הספר. להפתעתי גיליתי שהיו כמה עמודים חסרים באמצע הספר, ולקח לי יותר מחודש המתנה וציפייה עד שהתארגנתי על גרסה תקינה ויכולתי לחזור להסתער על הספר.

הספר פשוט שאב אותי פנימה. מאיר שלו בנה את רותה בצורה מושלמת בעיני - היא משעשעת, משחקי העברית שלה כובשים, והצורה שהיא מספרת את הסיפורים כבשה אותי. לפעמים, בסיפורים מהסגנון הזה, מעניין לקרוא את החלקים שנוגעים ל"עבר הרחוק", אבל הדמויות העכשוויות בנאליות ומשעממות - אבל לא כך במקרה הזה. החיבורים בין העבר להווה מצויינים, ואהבתי כל עמוד בספר. קצת הצחיק אותי ששלו "תירץ" את אהבת העברית של רותה ע"י כך שהביא לה את התפקיד להיות מורה לתנ"ך, אבל לא נורא - זה השתלב מאוד יפה בספר ו"קנה" אותי.

היו לי קצת קשים כמה מהמאורעות בספר, ומי שקרא מבין כמובן. כבר מהעמוד הראשון מופגנת אווירת השכול והמתח בסיפור, ואני חייב להודות שהיו קטעים שהעדפתי לא לחפור בעבר ולא לדעת מה קרה שם. היו אפילו כמה עמודים שנותרתי מעט בהלם לאחר קריאתם (ועוד יותר בהלם מהעובדה שיש בסיס אמיתי למאורעות בספר). אגב, זה קצת גורם לי לתהות לגבי אותו "סוג שני של אנשים" - הרי גם עלילה מעניינת, דרמה ומתח אפשר למצוא בספר הזה, ולא מעט מהם.
בספר אין ביקורת למעשים הרעים. קראתי באינטרנט ששלו מאמין שספרות לא אמורה לחנך אנשים. אני לא משוכנע כמה אני מסכים עם האמירה הזאת. הרגשתי שהיו מעשים כ"כ מזעזעים שהייתה חייבת להופיע התייחסות.

לסיכום - ספר מצויין - מעניין וקולח, עברית צחה, משעשע לפרקים, עצוב לפעמים, לא קליל מדי, לא כבד מדי, לא קצר מדי, לא ארוך מדי, האירועים לא מתגלגלים מהר מדי, והוא גם לא נמרח. כל הפרמטרים שלו טובים. גם אם אתם נמנים עם חסידי מאיר שלו, וגם אם לא, הקריאה היא must!

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ronen
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

דווקא בתקופה כזאת, שבה יש לי רצון להתחפר במיטה מתחת לשמיכה עם ספר טוב שינתק אותי מהמציאות היומיומית מרובת האזעקות והחדשות הלא סימפטיות, קראתי את הספר "אם יש גן עדן" של רון לשם, שכידוע מספר על השנה האחרונה טרם יציאת צה"ל מלבנון. דווקא מהמקום של המציאות הנוכחית, ועובדת היותי בוגר של יחידה לא קרבית בצבא (כן, כן, ג'ובניק...) מאוד התחברתי לספר הנ"ל.

מבחינת הכתיבה עצמה - לא מדובר כאן ביצירת מופת - הספר יורד קצת לגסויות מדי פעם, העברית בו פשוטה מאוד וכו'. אך יחד עם זאת (ואולי דווקא, באירוניה מסויימת, בעקבות זאת) הספר כתוב כטקסט של לוחם שהיה על הבופור (לא באמת אבל, רק בהשראה), והוא מרגיש די אמין ככזה. לשם נותן לך להרגיש גם את את אווירת השכול של לוחם שמאבד חברים שלו, גם את אווירת הגעגוע לבית, גם את אווירת הקיום היומיומי - ובנקודות האלו העוצמה שלו.

למשל, מעולם לא חשבתי על כך שהחיילים שואלים את עצמם את השאלה הקשה מכל - למה אנחנו נמצאים כאן בעצם, ומה המטרה שלנו בכל הסיפור הזה? גם ביחידה שלי, שמטרתה הייתה ברורה ומה הקשר שלה לעולם, חיילים שאלו זאת, אך כשהדבר יכול להשפיע על התפקוד שלך שמשפיע על חיי החברים שנמצאים במוצב באותו הזמן שאתה בעמדת השמירה - נראה שהשאלה הזאת אסורה. אך היא בכל זאת נשאלת.

והפחד? כן, הפחד קיים. והוא אפילו ממכר, והוא אפילו מדביק. איך ממגרים אותו? ואיך לעזאזאל בכלל מצליחים להסתער על האויב? ההסתערות לא מנוגדת לאינסטינקט הבסיסי להתרחק מאש, להתרחק מצרות, ואולי פשוט לחיות?

אולי זה נובע מבורות, אולי מחוסר הבנה, אך לא הייתי מודע ליומיום הקשה של החיילים. אף פעם לא דמיינתי שהחיילים שמרו וחיו תחת איום כבד ויומיומי של ירי פצמ"רים. לא דמיינתי ששיירות מ/למוצב עצמו היו סוג של שיירות מוות (וגם נהלי הצבא הכירו למעשה בעובדה זו) - כי צריך ללכת בשיירה, כשיש רווח גדול בין חייל לחייל, מכיוון שאם יעלו על מוקש/יירו פצמ"ר - אז עדיף שרק כמה חיילים ייהרגו ולא כל האנשים שנמצאים בשיירה. ואם מסוק צריך לחלץ אותך, הוא תוך דקה יעזוב את הקרעקע וינטוש אותך עליה, גם אם לא הספקת לעלות, הרי הוא הופך למטרה קלה, ואם יופצץ אין סיכוי לשרוד. והמציאות אומרת שהתסריטים הקשים האלו באמת קורים. מפחיד אולי תהיה מילה מתאימה לעניין. אבל נראה לי שהיא לא מספיק הולמת. זה לא רק מפחיד, זה אולי אף מבעית, מכעיס, מעציב, קורע לב. איך אפשר לשרוד שירות שלם תחת מציאות שכזאת?

וכמובן שראוי לציין את התנאים הלא סימפטיים של החיילים - אי אפשר להוריד את הנעליים מהרגליים (ומי שניסה אגב להסתובב עם נעליים צבאיות יותר מיום שלם אחד רצוף, יכול להבין מה מתרחש אח"כ ברגליים... לא חוויה מומלצת ונחמדה, מניסיון), מקלחת פעם וחודש - וגם היא מתוך איזו גיגית עם מנה קצובה של מים... וכנראה שאפשר היה להמשיך לספר על התנאים של החיילים, אבל איכשהו לעומת הנקודות האחרות זה מרגיש קצת כמו קיטור, כמו כלום, כי מה זה להסתובב מסריח מול הפחד המתמיד ממוות? או גרוע מכך (לפחות מנקודת מבטו של חייל) - קטיעה של איבר?

אז כן, התרגשתי, אפילו ניתן היה לראות לחלוחית קלה ברגעים מסויימים. לא הייתה לי חוויה קרבית אמיתית, וברור שדרך ספר אי אפשר להבין לחלוטין את ההרגשה של חייל קרבי, אך הספר הזה כנראה לקח אותי הכי רחוק שאפשר. אז תודה, ויחד עם זאת מקווה למציאות טובה יותר. חיילי צה"ל עושים עבודה קשה וראויים להערכה, ואף יותר מזה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ronen
שבועת רחל

שבועת רחל

מיכל שלו

"שבועת רחל" היה אחד הספרים הראשונים שקניתי ברגע שהבנתי שאני מכור לספרים לפני כשנתיים. הוא נשאר בארון עד השבוע, והרגשתי שזה השלב המתאים לקריאתו.
הספר מדבר על שני דורות - רחל, שנולדה בפינסק ועלתה לארץ, ונכדתה הדס המתמחה במשרד לעו"ד.
אהבתי מאוד את התיאורים על ילדותה של רחל בצל האנטישמיות וחיי היהודים בתקופת מלחמת העולם הראשונה וטרם השנייה. אהבתי גם את סיפור ההתאקלמות של רחל בא"י, אם כי ההיסטוריה הייתה החלק הפחות חשוב - לעיתים הובא "פרץ של היסטוריה", פסקה קצרה המדברת על אידיאולוגיה של מחנה מסויים שהיה קיים באותה תקופה, אך לאחר הפסקה אין הרחבה או פירוט וממשיכים כאילו שום דבר לא נכתב בפסקה הקודמת. אני מקבל את העובדה שמיכל שלו רצתה להכניס את הווי התקופה בלי להעיק על הקוראים, אבל ציפיתי שהמאורעות ההיסטוריים יובילו יותר את העלילה, ולא רק ההתרחשות הרומנטית.
הסיפור של הדס היה גם כן קולח וזורם, אם כי הוא היה צפוי מהשנייה הראשונה ולא היה שונה בהרבה מסיפור אהבה סטנדרטי וגנרי...
מה שפחות אהבתי בספר הוא את הקיטצ'יות שמאפיינת את הדמוית והמונולוגים, ואת הטלנובליות שבעלילה. אצל מיכל שלו כמו אצל מיכל שלו, באופן מאוד "מפתיע" הדמויות מגלות קשרים סבוכים ביניהן, הנחשפים לאחר גילוי נבכי העבר.
בגלל התיאור ההיסטורי הדל והקיטשיות המאפיינת את הספר (ואת מיכל שלו), החלטתי שהספר ראוי ל-3 כוכבים, למרות שהכתיבה זורמת ויש נגיעה היסטורית מעניינת.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ronen
רביעי בערב

רביעי בערב

יעל הדיה

האמת היא שזה הספר הראשון של יעל הדיה שנחשפתי אליו. לא הכרתי אותה, ולא את הספרים היותר מפורסמים שלה - "תאונות" ו"עדן". והאמת - אהבתי. בערך...

הרעיון של הספר מעניין - חבורה של אנשים שנפגשים פעם בשבוע לטיפול פסיכולוגי קבוצתי. ספרים שהקורא מקבל הצצה עמוקה לנפש הדמויות תמיד דיברו אליי - כי מה יותר מעניין מלשמוע על אירועים דרמטיים בחיי הדמויות בעבר, ועל ההשפעה שלהם על החיים שלהם בהווה? (ובאופן כללי - מי לא אוהב להתפלש בבוץ של עצמו ולהיזכר איך זה שכשהיינו לפני 15 שנה אז... ומאז.. הכול השתנה ואני כזה וכזה וכזה, והלוואי שהייתי יכול לשנות את זה, אבל...).

אהבתי גם את צורת הכתיבה. מי שיצא לו לקרוא רומנים של אשכול נבו והתחבר לצורת הכתיבה, יאהב גם את מה שקורה בספר הזה, משום שיש המון מאפיינים משותפים בין השניים.

אבל אני מוכרח להודות שהספר רחוק ממושלם. ומה שהכי חסר בו, וזה מה שהכי היית מצפה ממנו לעשות, זה סגירת מעגל עבור דמויות (לא בצורה מוגזמת ולא אמינה, כמובן). רוב הדמויות נשארות כשהיו בלי שהן מתפתחות או מעלות תובנות חזקות, ויש כמה דמויות שאכן מצליחות להגיע לכמה מסקנות, אבל הן עדיין רחוקות מלחולל שינוי. אבל, היי, עד שטיפול פסיכולוגי מחולל שינוי, אם בכלל, עוברות כמה שנים טובות, וגם אז לא ברור טיבו והיקפו של השינוי...

האמת? אפילו התלבטתי אם 3 או 4 כוכבים. כנראה ש-3.5 היה אידיאלי, אבל לא אפשרי. מכיוון שהספר זרם, ואהבתי את צורת הכתיבה והקונספט, אז 4. בסה"כ מדובר בכותבת מוכשרת, שהייתי סקרן לקרוא עוד ספרים שלה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•ronen

ביקורות נוספות על "האי של סופייה"

האי של סופייה

האי של סופייה

ויקטוריה היסלופ

מחלת הצרעת היא מחלה זיהומית רעה!
הספר שווה קריאה, גם אם אינו בעל עומק מי יודע מה.
סיפור על כאב, חולי ושכול של אנשים שנפגשו על אי מבודד (ספינלונגה) בשל צרעתם.
היסלופ מתארת מנעד רגשות רחב שאפיין את אנשי המקום, אשר ביקשו לשמור על צלם אנוש, תוך התמודדות עם האסון שהלם בהם.

מעורר תהיות כלליות, מה נותן לאדם כוחות להתמודד עם משברים. זה כמו מקום לדאגה, כפי שכתב יונתן גפן ז"ל... אשמח לקרא תובנות שלכם :)

בקצה השמיים ובסוף המדבר
יש מקום רחוק מלא פרחי בר
מקום קטן, עלוב ומשוגע
מקום רחוק, מקום לדאגה.

אומרים שם מה שיקרה
וחושבים על כל מה שקרה.
אלוהים שם יושב ורואה
ושומר על כל מה שברא.

אסור לקטוף את פרחי הגן
אסור לקטוף את פרחי הגן
ודואג ודואג נורא.

לפני 3 שנים•טנא
האי של סופייה

האי של סופייה

ויקטוריה היסלופ

ספר קריא מאד. ממש בולעים אותו. ספר מעולה לחופשה או לטיסה ארוכה. וזהו. זה כאילו עלילה טובה ומקום עם היסטוריה מורכבת וארוכה, נפלו לידיים הלא נכונות. הספר הזה שטוח לגמרי, יש טובים ויש רעים ואין כלום ביניהם, הדמויות שטוחות, העלילה מועברת כמו דו"ח וככה גם התחקיר שנעשה על האי וההיסטוריה שלו. קראתי בתחושה של החמצה, סופר טוב יותר היה לוקח את החומרים האלה ועושה מהם יצירת מופת והיסלופ הופכת את זה למעיין רומן רומנטי, וגם התרגום לא מוסיף.

לפני שנתיים•
★★★★★
•מירב
האי של סופייה

האי של סופייה

ויקטוריה היסלופ

לא הז'אנר שלי, אבל הביקורות שכנעו אותי לקרא ולא התאכזבתי, סאגה משפחתית מורכבת ועצובה כתובה ברגישות. רומן טוב ומהנה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•avner
האי של סופייה

האי של סופייה

ויקטוריה היסלופ

מדכא במיוחד, אך מעניין מספיק כדי לא להיות מעיק.

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•דוריאן גריי
האי של סופייה

האי של סופייה

ויקטוריה היסלופ

ספר מטלטל ועוצמתי. קראתי בשקיקה

לפני שנה•
★★★★★
•רעות
האי של סופייה

האי של סופייה

ויקטוריה היסלופ

הספר "האי של סופייה" מתרחש באי כרתים (ספציפית בכפר פלאקה ובאי ספינלונגה) וקראתי אותו בעת חופשה בכרתים. רבות נאמר על הספר הזה, שהפך לסוג של must בעיני רבים, אך הרושם שהוא הותיר בי קצת יותר מורכב.

הספר מביא סיפור אנושי מעניין, שנוטה לעתים לז'אנר אופרת הסבון, ושזור במאורעות היסטוריים: מלחמת העולם השניה (כיבוש ושחרור האי כרתים מידי הגרמנים) והיסטוריה יוונית מקומית (קורותיהם של המצורעים בכרתים, בספינלונגה וביבשת). הוא לוכד היטב את האווירה בכרתים, גם אם הוא נוטה לקלישאות ולדימויים שבכוח הותאמו לגאוגרפיה. זכורים לי כמה דימויים שקשורים בעצי זית ובזיתים (לדוגמה "היה מר כזית שנקטף זה עתה מהעץ"), כאשר זיתים הם העץ הנפוץ בכרתים, עד כדי כך שהרפרנס אליהם נדוש מדי לטעמי. כמובן שביקרנו גם באי המצורעים, לא מספיק עדויות פיזיות נותרו כדי לדמיין את הקהילה שוקקת החיים שפעלה באי ומתוארת בספר, ובכל זאת היה נחמד. את המכונית חנינו בחזית הכנסיה המפורסמת של פלאקה.

בניגוד לרוב הישראלים, טיולנו בכרתים לא כלל בטן-גב במלון הכל-כלול אלא טרקים, נסיעות מרובות ולינה בדירת airbnb. אני מציינת זאת כי כשהגעתי אל הספר בסוף כל יום, הייתי מותשת אך הספר הצליח להחזיק אותי ערה ולספק מגוון של התרחשויות גם במקבצים קטנים של עשרה עמודים. לא פלא, אם כך, שהספר עובד לסדרת טלויזיה מצליחה ביוון. הוא מותאם לרייטינג הלא-סלחני של הצופים והקוראים, שומר על רצף מרשים של התרחשויות פנימיות וחיצוניות ואין רגע דל.

יחד עם ההיסטוריה המעניינת וההתרחשויות הבלתי-פוסקות, משהו בכל זאת חסר בספר כדי להגדירו כספר איכותי. אולי זה הסוף המלאכותי, הכתיבה שאין לה ערך ספרותי יוצא דופן או התחושה שהספר נכתב כדי להיות רב מכר. יש בו ובעריכתו כמה דברים מטופשים, לדוגמה - שמה של פוטיני בספר רשום בתקציר שעל כריכת הספר כ"פורטיני" ובמהלך כל הספר כ"פוטיני". גם לא ברורה נחיצותו של טוויסט מסויים בסוף הספר (לא אעשה ספויילר) והתחושה היא שהעלילה נכתבה כך למען הדרמטיות בלבד.

לסיכום, זה ספר טוב כדי לליווי חופשה בכרתים או ביוון, רק קחו בחשבון שאורך הטיסה שעה ועשרים דקות.
בניכוי המראות ונחיתות (אין ארוחה) לא תספיקו לקרוא יותר משלושים עמודים, וגם זה רק במידה ואתם טסים בלי ילדים ;)

לפני 8 שנים•
★★★★★
•זוהר
האי של סופייה

האי של סופייה

ויקטוריה היסלופ

אם לא אימא שלי, בחיים לא הייתי נוגעת בספר הזה. אני זוכרת שהתחלתי אותו, הוא נעלם לי לכמה חודשים, וכשמצאתי אותו שוב לא הבנתי כלום. אבל זאת ויקטוריה היסלופ, אז אני לא יכולה להתלונן.
בגרסה הבריטית של חוטים מקשרים ויקטוריה שמה תמונות של סלוניקי וכתבה "מסתבר שכל אוכלוסיית היהודים של סלוניקי, כ-50,000 איש, נלקחו למחנות ריכוז בשנת 1943. זה גרם לי להלם. לא היו לי מילים. ידעתי שהקהילה היהודית ביוון כמעט ונעלמה. עכשיו אני יודעת למה."
כמו התיאור הזה, גם האי ספינלונגה אמיתי, וגם עליו מתו המונים של אנשים. וזה אחד הקטעים הכי מזעזעים שיש בספר.

כדי לא לאבד את הדמויות האהובות עליי, במוח שלי, בדיסקרטיות (ומאוחר יותר על הכתב), העברתי את כולם למאה ה-21, מריה שוב בת 16 ואנה שוב בת 18, קיריציס בן 21, אלני מתה מסרטן ולא מצרעת, העיקר לא לאבד אותם.

מריה שקטה, אולי שקטה מדי. נערה יוונייה ככל הנערות, כמו קטרינה בחוטים מקשרים (רק בלי הקטע של הרקמה). כמו שמתואר בספר, יפה כמו פנינה אדומה (יש דבר כזה). אחותה הגדולה אנה דורשת תשומת לב, אולי דורשת יותר מדי. מאוד קולנית, בעלת הרבה מאוד רגש בתוכה, רגש שגרם למותה. כמו שמתואר, יפה כמו יהלום מלוטש.
השתיים בנות למשפחה מכרתים, האם, הלני, מורה. האב, יורגוס, דייג. משפחה שמתפקדת יפה עד שמגיעה הפצצה - הלני חולת צרעת. היא נלקחת עם אחד מתלמידיה, דימיטריס בן התשע, לאי ספינלונגה. מטפלים בה הרופא של האי, כריסטוס לפאקיס, וחברו, ניקולאוס קיריציס, רופא עור שמתחבב על מריה. הלני לא מחזיקה מעמד.
שנים מאוחר יותר, אנה נישאת לאנדריאס ונדולאקיס, בן לאחת המשפחות החזקות בכרתים, ובן דודו, מאנוליס, שמנהל עם אנה רומן, רוצה להינשא למריה. כחודש לפני החתונה, מריה מתגלה כחולת צרעת. היא נלקחת לספינלונגה. באותה התקופה, דוקטור קיריציס, שהפסיק את ביקוריו לפני מספר שנים, חוזר לעבוד על האי. במקביל, אנה יולדת בת בשם סופיה, ולא ידוע מי אביה של הילדה.

בלילה בו חוזרים תושבי ספינלונגה לכרתים, דוקטור קיריציס מציע נישואין למריה. מאוחר יותר באותו לילה, מגיעה המשלחת של משפחת ונדולאקיס. איש אחד נראה בורח ממנה. הדלת נפתחת, ובחורה צעירה עם גרון שותת דם נראית מאחוריה. אנה ונדולאקיס נורית באותו הלילה בו אחותה הצעירה חוזרת. "איך בלילה אחד קיבל בחזרה את בתו האחת ואיבד לתמיד את בתו האחרת."

ספר קשה, יותר מחוטים מקשרים, אני חייבת לציין. מה שעלה בגורלה של סופיה כתוב כבר בתקציר, אני לא צריכה לכתוב פה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Maddie Lautner
האי של סופייה

האי של סופייה

ויקטוריה היסלופ

קנינו את הספר בדיוטי פרי לפני המראה לכרתים.
אשתי קראה את הספר בטיסה הלוך ובכרתים בכל רגע פנוי, ואני התחלתי לקרוא בהמתנה לטיסה חזרה.
בכרתים היינו אורחי מלון "פורטו אלונדה" שבעיירה אלונדה כ 5 ק"מ דרומית לעיירה פלאקה שמול "ספינלונגה"- אי המצורעים.
אחד הרגעים המרגשים בטיול היה הפלגה לספינלונגה. רוב התיירים מפליגים מאלונדה בספינת תיירים, אבל אנו שחזרנו את הפלגתם של המצורעים עצמם, יצאנו מהמזח הישן שבעיירה פלאקה, על גבי סירה עתיקה וגונחת, שאולי נשארה מהימים ההם. היה יום יפה ובהיר. הפלגנו בשעה 5 אחה"צ והסירה באה לאסוף אותנו בשעה 6, כשהאי נסגר (לא נעים להשאר שם בלילה, אחרי כל מה שקראת).
החווייה של לקרוא ספר וגם להיות במקום העלילה נותנת מימד אחר לחוויית הקריאה. כך גם חוויתי בברצלונה לפני 5 שנים כשאחרי שחזרנו יצא לאור הספר "צלה של הרוח" שבלעתי אותו תוך מס' ימים.
"האי של סופיה" זה ספר נפלא, קריא ומעניין, ומכניס את הקורא לחווייה של האנשים שסבלו במחצית הראשונה של המאה העשרים ממחלה שהיתה אז חשוכת מרפא. ספר מרגש מאוד , במיוחד הקטעים בהם מתוארת פרידה של חולה מבני משפחתו, כשברור שזו פרידה לעולמים, למעשה כמו מוות.
מומלץ מכל הלב, במיוחד בשילוב עם ביקור בכרתים ושייט לאי.
דרך אגב, במקור הספר נקרא "האי" ולא האי של סופיה.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•oscar
האי של סופייה

האי של סופייה

ויקטוריה היסלופ

אני מאמינה שזהו אחד הספרים שנמצאים לכל אחד על מדף הספרים, ואם לא אז כנראה הוא נתקל בספר זה.
הרבה המליצו לי עליו, ואני בהחלט יכולה להבין למה. אני חושבת שויקטוריה היסלופ היא סופרת מעולה, שיודעת לסחוף ולגעת בקוראים שלה.

זהו מהספרים שבולעים אותם תוך יום, וגם נהנים מהם.

הספר אכן מוצלח. לקח לי לא מעט זמן להתחבר אליו , אני חושבת שהתרגום תחילה הפריע לי אך בהמשך נכנסתי לסיפור והיחס אליו התמעט.
נהניתי מאוד מהקריאה. אני נהנית לקרוא על תקופה מסוימת, והתעסקות במחלת הצרעת הייתה מעניינת, ובשבילי זו הייתה בעצם הפעם הראשונה בה נתקלתי במחלה מעבר לערך באנציקלופדיה.
הדמויות של היסלופ עוברות בסיפור תלאות ומהלומות רבות אך למרות זאת הן מרימות את ראשן וצופות אל העתיד, שאולי יהיה טוב יותר. כריכת הספר מעבירה מסר זה וכמובן שעוד מסרים רבים, אם זה הבדידות, אם זה הזמן שנעצר, ההרגשה שמתנהל עולם שלם ואני נמצא במקום שהוא מנוכר לו.

אם להגיד שמצאתי עומק כלשהו בספר, לא מצאתי. אני קוראת וקוראת ומחכה לראות על מה כולם מדברים בספר הזה, ולא מצאתי.
אני חושבת שחסר בו משהו, משהו שיחדור לי ללב ויטלטל את עולמי כפי שהוא טלטל את עולמם של תושבי ספינלונגה.
בנוסף אגיד שהדרמה שהייתה בסוף הספר הרסה לי את הצפיות, ומשם כבר הבנתי שאת עיקר הספר קראתי. לטעמי זה היה קצת קיטשי וזה פגם בספר, אך כמובן זו דעתי האישית. מה גם שיש לי קצת ביקורת על הסיבה לספר בעצם את הסיפור. הסיבה שסופיה בחרה לנצור את עברה אבל ניחא, זה לא כל-כך משנה.

בקיצור, ספר באמת טוב, הוא סוחף וענייני, לי הוא חידש רבות בנושא מחלת הצרעת וזו אחת הסיבות שהכי נהניתי לקרוא אותו.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•תום
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
לפני 14 שנים

“ספר יפה, מרגש וגם קולח. קשה שלא לאהוב את תיאורי איי כרתים, על שלל הכפרים והצבעים. הסיפור נקרא בשטף א”