הספר יצא ב2009, מעניין לראות ממרחק הזמן אירועים כמו התקפת הטילים ב91 על ישראל מנקודת המבט של צעיר פלסטיני, השמח לאיד והתקווה שלו להשמדת היישות הציונית.
גירוש בכירי החמאס ללבנון ובניית התשתית למשולש האהבה חמאס-איראן-חיזבאללה.
דברים המוזכרים בשורה אחת, כמו הניתוח של מסעב את הכישלון של 9/11 של האמריקאים שהתבססו על מודיעין טכנולוגי והוא נותן כדוגמא את המודיעין האנושי של הישראלים שהוכיח את עצמו. ההונאה של אולפני אל ג'זירה וחלקם במערכה מותירים תחושת החמצה.

תחושות של נחקר במרתפי השבכ, עינויי האסירים ע"י בני עמם, ציידי המשת"פים בכלא.
הרהוריו מעניינים נותנים זווית לא מוכרת ומפוקחת להשלמת התמונה: "שאלתי את עצמי מה יעשו הפלסטינים אם ישראל תעלם… בפעם הראשונה ידעתי את התשובה. אנחנו נמשיך להילחם. על לא כלום. על בחורה בלי כיסוי ראש, על השאלה מי הכי קשוח והכי חשוב…"
הצצה למנגנון הצתת השטח, ההבנה של ה'תאקיה', ההונאה הערבית שמסתירה המילה שלום.
תוך כדי מסעותיו הוא מתכחש לדת האיסלאם הרצחנית ומוצא נחמה אצל הצלוב.
"תקוותי הגדולה היא שבאמצעות הסיפור שלי אוכל להראות לבני עמי… שנוצלו מאות בשנים ע"י משטרים מושחתים- שהאמת יכולה לשחררם."
מסמך מרתק.
הרבה חשבון נפש של בן אדם שנגע בכל העולמות ומעביר לנו תמונה מורכבת ומסקרנת.
⅘ בסולם מאני.

כאשר התרחשה האינתיפדה השניה הייתי ילדה קטנה ואף על פי שהייתי ילדה, זכרתי את הפחד ואת הקושי.
כל שבוע התרחשו פיגועי תופת כמעט כל יום, היית יכול לעלות על אוטובוס לקראת יום עבודה בבוקר אבל לא ידעת אם בצוהרי היום אתה תחוזור לביתך.
כל יום היה כמו רולטה רוסית, הימרנו על חיינו. תקופה לחלוטין לא נורמלית לחיות בה, בייחוד לילדה פעוטה שלצד המשחקים צריכה לחוות אימה.

מהאינתיפדה השניה זכורים לי שני מאורעות עיקריים: פיגוע שהתרחש סמוך למקום שסבתי שהתה בו דקה אחת לפני. סבתי אהבה לצאת לטייל, היא הייתה בריאה ובכושר וכל שבוע הייתה הולכת למועדון החברתי שלה. רצה הגורל ודווקא ביום ההוא התרחש פיגוע, בזמן שטלפונים ניידים בקושי היו בנמצא. אמא שלי הייתה בדאגה גדולה ועד שסבתי השניה לא התקשרה אלינו ואמרה שהיא בסדר, אמי לא נרגעה.
סבתי הייתה כפסע מפגיעת פיגוע קטלני. עד כדי כך הוא היה קרוב שהיא יכלה לשמוע את הפיצוץ מחריש האוזניים.
חייתי בעיר שספגה את מירב הפיגועים, עיר שהטרור בה חגג ואנשים חששו להגיע אליה.

האירוע השני, כאמור, הוא הירצחו של בן דודתי. אירוע שחרוט לי עד היום הזה. אני זוכרת היטב, כילדה בת 7, את אבי מקבל שיחת טלפון מאחיו ואת ההשתנקויות והבכי ואת האמירה החד משמעית: הוא מת.
בתור ילדה, לא בדיוק הבנתי מהו המושג הזה "מת" אבל הבנתי שזה דבר רע והיה לי קושי רב לראות את הוריי במצב הזה. עד היום קשה לי לקרוא כתבות על הנושא, זה מחזיר אותי אחורה, לראות את בני המשפחה, סבא וסבתא, שאינם כבר בין החיים, מתאבלים על מותו...לא נתפס.

ספר זה עוסק באינתיפדה השניה ובקורות הטרור מן הצד המפגע, הצד שלהם, של הפלסטינים, של בנו הבכור של מייסד החמאס, חאסן יוסוף, שהוא לא הטרוריסט האידיאלי, הוא איש דת נעים הליכות שמתנגד במובן מסוים לשפיכות דמים. הוא מתאר את השתלשלות האירועים מראשיתה: החל מהקמת החמאס, אשר היה בזמנו ארגון קטן ופוליטי, כלל לא צבאי, וכיצד עם רבות השנים, הוא התחזק, ביסס את מעמדו, שלטונו, ויצר זרוע צבאית המוכרת לנו היטב גם כיום, לצערנו הרב...אותה זרוע אשר שתכננה את השביעי באוקטובר שפצעיו טרם הגלידו.
נתח עיקרי מהספר עוסק בהתפכחותו של מסעב, בנו של המנהיג הדגול שהיה אהוב על כולם, יהודים ופלסטינים כאחד, אותו אחד שהיה המקורב ביותר לברנג'ה האילסמיתסטית חמאסניקית, הכיר את מנהיגיה, התהלך ביניהם, הוא מגיע למסקנה ששפיכות דמים אינה פתרון. הוא מבין שלשנוא את ישראל זה לא פתרון. הדבר מתרחש באבחה אחת, כאשר, בעקבות קניית נשק לא מוצלחת, הוא נתפס על ידי צה"ל ונזרק באכזריות לכלא, חוויה שמתוארת כאלימה, קשה וטראומטית. תיאורי הכלא היו מעניינים אך מכווצי מעיים, בכל אופן, שם מוצעת לו הצעה של פעם בחיים: להיות סוכן שב"כ. משת"פ. הוא מסכים ונוחל הצלחה רבה ורוכש חברים מהצד הישראלי וגם עוצר את הטרור, אך להצלחה זו, כטבעה של הצלחה, יש מחיר כבד, מחיר של החופש, של השקט הנפשי, וגם אותם מתאר מסעב בספרו, לצד זניחתו את דת האיסלאם והתקרבותו אל הנצרות, שבעיניו היא דת האמת, דת שהותירה בו רשמים רבים והלם מההבדל העצום בינה לבין דת האיסלם אותה ינק מינקותו, דת שמקדשת את המוות אל מות דת המקדשת את החיים, דת שסולחת אפילו לאויבים המרים ביותר שלה.
יתרה מזאת, הספר גם עוסק בהבדלים השונים בין אירגוני הטרור השונים ואף מקדיש חלק נכבד בהתפתחות פת"ח ומתמקד בדמותו של ערפאת, כיצד הוא היה אדם חלקלק ששאף לשלום למראית עין אך בעצם עיקר מטרותיו היה המשך הטרור לשם תועלת כספית. דבר זה גרם לי להבין שהדברים אינם כה פשוטים, שחור ולבן, והמניע האידיאלוגי הרצחני של אירגוני הטרור איננו המניע היחיד ולעיתים לא המניע כלל. הספר גם חשף אותי אל הירביויות בין הפלסטינים לבין עצמם וחוסר האכפתיות שלהם מאנשיהם שלהם, דוגמא טובה לכך היא כאשר אביו של מסעב נכנס לכלא חדשות לבקרים, אף אחד לא נוקף אצבע לעזור להם, אפילו לא בני משפחה קרובים, דבר שמוביל את מסעב, כבן הבכור, לפשוט יד, דבר שאינו מוצא חן בעיני דודו, דבר החושף את הצביעות בקרב החברה הפלסטינית.

מדובר בספר אוטוביוגרפי נפלא, קריא מאוד [ סיימתיו תוך ימים בודדים], פוקח עיניים. טורד מנוחה שהחזיר אותי אל תקופה אפלה שכולי תקווה שלא תשוב עוד. אומנם האירועים בו לא זרים לנו, כישראלים, אך הם מסופרים מנקודת מבט שונה ובהחלט ניתן לשאוב מתוך התובנות שמעניק לנו מסאב. מסאב חושף אותנו אל תחלואות החברה שלו ואף שלנו, במידה מסוימת, הוא חושף את שפיכות הדמים משני הצדדים, שפיכות דמים שהיא מיותרת בעיניו מכיוון שלעניות דעתו יש לחתור לאהבה אינסופית, לקבלת האחר, זאת על פי תורת הנצרות אותה אימץ בחום בשנותיו בארצות הברית, רחוק מכל המהומות כאן. על אף החייל שעשה כאן, הכסף הרב שהרוויח, הוא הרגיש שהדבר גובה ממנו מחיר אישי יקר שלא יסולא בפז, ששום כסף ותהילה לא משתווה לו, דבר שמאפשר לו, בסופו של דבר, לכתוב את הספר הזה, שמתאר את נקודת מבטו החל מינקותא, גיל עשר ועד שנות חיים בוגרות יותר, עשרים ושלושים.

ספר מצויין ומומלץ לקרוא אותו כדי להמין מה זה החמאס ומי אלה הערבים שחיים לידינו,
מסעב אדם מדהים שכנגד כל הסיכויים הצליח לפתוח את העיניים על הסכסכוך בין ישראל לערבים,
וגילה לכל העולם שאין דבר כזה "פלסטינים" ומה עומד מאחורי השקר הזה שהמציאו כדי להמשיך ולנסות להשמיד את היהודים.

אל הספר הזה הגעתי בנסיבות מיוחדות. נכון לעכשיו אני מתגורר במדינה בה לא ניתן למצוא ספרים בשפה העברית, וכל ספר שנופל לידי נקרא בשקיקה של מי שמצא מים חיים בנווה מדבר. כך גם עם "בן החמאס", ספר מן הז'אנר שלא הזדמן לי לקרוא עד כה.

הספר מתאר את קורותיו של אחד מן המקורות היקרים ביותר שהיו לשב"כ בתקופת האינתיפדה השנייה – מסעב חסן יוסף, בנו של אחד ממנהיגי החמאס בגדה, שזכה לכינוי הנסיך הירוק. מסעב זכה לכינוי מכיוון שהוא בנו של אחד ממנהיגי החמאס הבכירים ביותר, אולי "מלך" בתנועת החמאס, המזוהה עם הצבע הירוק.

סיפורו של מסעב ושל המפעיל שלו מעניין ונותן הצצה למנגנונים הפנימיים של המלחמה בטרור ושל עבודת השב"כ. כמו כן, הוא מאפשר הצצה לחייו של צעיר פלסטינאי בשטחים, לעולמם של האסירים הבטחוניים בבית הסוהר הישראליים, ולמתחים הפנימיים בחברה הפלסטינאית.

קראתי את הספר בעניין רב, אך נותרתי עם התחושה שהוא מסתיר לא פחות משהוא חושף. מבלי לגלות את המאוחר בפני מי שמעוניינים לקרוא את הספר בעצמם, מסעב עובר שינוי אישיי וזהותי כביר במקביל לעבודה שלו עם השב"כ הישראלי.

לאורך העלילה מסעב מפתח מעין מצפון אישי לו הוא מרגיש מחויב יותר מלכל "צד" בסכסוך. נדמה, כי בניגוד לתפיסה המוקדמת שהייתה לי על אודות משתפי פעולה, לפיה, כל משתף פעולה עם גוף מודיעני זר עושה זאת בשל אינטרס אישי צר, מסעב בוחר לעבוד עם השב"כ מתוך תחושת שליחות דתית כמעט.
בעוד שתמיד האמנתי כי משתפי פעולה פועלים לשם סיפוק אינטרס חומרני (האפשרות לצאת ממצוקה כלכלית), או מתוך רצון לעזור לבן משפחה אחר (הענקת טיפול רפואי לבן משפחה במצוקה), או לכל הפחות מתוך מצוקה אישית (חשש שמא סוד אישי שלו יודלף והחברה בה הוא חי תוקיע אותו), מסעב טוען שתמיד ביקש למנוע שפיכות דמים נוספת, מכל הצדדים.

הסיפור הזה מרתק וגם מעניק לקורא תחושה שאולי יש תקווה. גם בתוך המציאות המדממת של הסכסוך יש אנשים שממשיכים להחזיק בתפיסת עולם פייסנית השואפת לעתיד שליו לשני העמים.

יחד עם זאת, כאשר קוראים את הספר בעין ביקורתית יותר, מבלי ללכת שבי אחר קסמו האישי של קולו של מסעב כמספר, ניכר כי המציאות עגומה יותר. החברה הסובבת את מסעב היא חברה בה כל אדם, גם אם הוא מאמין בפיוס, חושש לומר זאת פן יואשם בבגידה וברפיון. החשד והחשש ממשתפי פעולה, ורגשות הנקמה הרותחים, המפעפעים בפעילי התנועות השונות בשטחים, מביא אותם לבצע מעשי אכזריות אפילו בקרובים להם. מסעב גם חושף את הדו-פרצופיות (הידועה אולי לקורא הישראלי...) של יאסר ערפאת שביד אחת חתם על הסכם רגיעה עם ישראל וביד שנייה נתן דרור לפעולתם של מפגעים.

זאת ועוד, התחושה שלי לאורך הקריאה הייתה שקשה לי לקבל את המהפך הדרמטי שחל בחייו של מסעב, ואת הנכונות שלו לשתף פעולה עם מי שהוא עצמו ראה בו תחילה אויב שיש להילחם בו עד חורמה – שירות הביטחון הישראלי. קשה להבין כיצד מי שראה באביו דמות מופת נערצת היה מוכן לבגוד בו, ובכל מה שהאמין.

לאחר שקראתי את הספר הסתקרנתי לצפות גם בסרט שיצא באותו נושא, המכסה את סיפורו של מסעב ושל המפעיל שלו, שנהיו לימים לחברים קרובים (תופעה חריגה בפני עצמה). הסרט דומה מאוד לספר אך מוסיף פרטים שהשלימו עבורי את התמונה, ואפשרו לי להבין איך שינוי כביר כמו זה שעבר מסעב אפשרי בכלל מבחינה פסיכולוגית. כך, למשל, הסרט מרחיב יותר על דרך הפעולה הלא שגרתית של המפעיל של מסעב. דרך שהובילה את מסעב לראות במפעילו חבר אמת ואף דמות אב נוספת, או חלופית. דרך אשר הובילה גם, לבסוף, לפיטוריו של מפעילו של מסעב.

ספר מעניין למי שמתעניין בנושא. לא קראתי ספרים אחרים באותו תחום כך שקשה לי להשוות, אשמח להמלצות.

אתם מכירים את זה שקוראים ספר, חושבים שהבנתם ומגלים שלא? לפעמים אנחנו יכולים לקרוא ספר שוב ושוב, ולהיות בטוחים שהבנו הכל, וסה"כ ספר סבבה וזהו. ולפעמים נקרא את הספר עוד פעם, כי הוא היה טוב וגם קל לקריאה, לא כמו אנשי פאנפילוב או צנחנים בעורף האויב. ואז, יום אחד ( מוסיקה דרמטית ), הכל משתנה.
במדינת ישראל יש פיגועים. אנשים נוהגים להגיב במגוון צורות על פיגועים - חלקם מתעצבנים, חלקם מאשימים את המדינה, חלק דורשים להחזיר שטחים. יש כאלה שמרוב פיגועים כבר קשה להם לעקוב, ולא מרגישים ולא מגיבים לאחר פיגוע נוסף.
לפני כחצי שנה, אדם שהכרתי נרצח בפיגוע. קצת אחרי זה הייתי ליד פיגוע בעצמי. זה היה לא פשוט, להגיע לאדם שביום זעם הלך לתקן את האוטו בכפר ערבי כי "הם תמיד נחמדים אליו ואף פעם לא עשו לא כלום", לראות את האוטו ההרוס, לידו שלושה ניידות משטרה ומג"ב, ולמרבה המזל הוא יצא בזול - רק חשש לפגיעה עצבית ביד וכמה דימומים. זה היה ביום שישי שבו היו את המגנומטרים. בשבת לא הייתי רגוע, הייתי על קוצים ולא הצלחתי לפרוק את התסכול שלי. על מי אני אכעס? על האדם שלא עשה כלום? על הערבים שחיים במזרח ירושלים בתת תנאים? על המדינה שלא יכולה לעשות משהו כדי למנוע את זה? דברים כאלה קורים בתדירות, לרוב לא שמים לב, אבל כשאתה רואה את זה קצת אחרי שהיית בהלוויה בהר הרצל, זה תופס משמעות חדשה. לא יכולתי לכעוס, ולא היה לי דרך להרגע, עד שחשבתי על פתרון - אני אקרא ספר שיזכיר לי את הצדדים הטובים. את הצדדים הטובים של האסלאם, את המצב הקשה שקיים במזרח ירושלים ובעזה, את העובדה שהמדינה מנסה לעזור, אולי כל זה יזכיר לי שיש גם טוב.
הנסיך הירוק זה ספר מדהים, ספר שמראה את הצדדים שאנחנו לא נוהגים לחשוב עליהם. הסופר - מסעב חסן יוסף, בנו הבכור של אחד ממקימי החמאס, גדל במציאות לא פשוטה. במציאות שבה רצח, זריקות אבנים, איומים ואבא שנמצא בבית הכלא זה שגרה. מסעב יוצק את העולם שלו, עם השקפת החיים שלו לתוך ספר שמספר הכל - החל מהילדות, דרך איך שהוא התגייס לשב"כ ועזר למדינת ישראל, עד התקופה שהוא נאלץ לברוח ולחיות בחשש מפני מתנקשים לאחר פרסום הספר.
יש סיפור על רב שאינני זוכר איך קוראים לו, שכאשר אשתו אמרה לו בתקופת האינתיפאדה השנייה שצריך לשים דף על המקרר ולרשום את כל שמות הנפגעים, כי לא ייתכן שאנחנו לא זוכרים את מי שנרצח רק בגלל שהוא יהודי. אותו הרב ענה שנכון, זה לא ייתכן, אבל גם צריך לזכור את כל אלו שחיים, שנולדו, שניצלו, כי גם זה לא מובן מאליו.
במשך כמה שנים קראתי את הספר לא מעט פעמים, ואני חושב שזה ספר מעניין וחשוב. הוא מספר סיפורים מפליאים על השב"כ, על החמאס, ועל החיים כערבי פלסטיני, אבל יותר משהו מעניין הוא חשוב - הוא מזכיר לנו את הצד השני שסובל גם הוא. לפעמים קשה לזכור את הצד הזה, לפעמים בתוך כל המלחמה והבלגן אנחנו משלמים מחירים לא פשוטים, מנסים להגיע לשלום ולא מצליחים. אם רק היו עוד אנשים שמנסים לראות את הצד השני, להפתח, ולא רק לצעוק את העמדה שלהם, אלי היינו צריכים לשלם מחיר נמוך יותר. יהיה האל עמנו, וייתן לנו את הכוח להתמודד.

אני מקשיב בשעות אלו לארועים המתרחשים בזמן אמת. ברצוני להזכיר ספר חשוב מאד שהאקטואליות שלו רק מתחזקת בשעות אלו.
הספר עוסק בבנו של אחד מראשי החמאס בגדה היה במשך שנים רבות הסוכן הבכיר ביותר שהפעיל השב"כ בשטחים איני בוחן את הספר כיצירה ספרותית - רואה בו מקור מידע חשוב למה שעומד בפנינו.
מסעב-הנסיך הירוק החל דרכו כאיש הארגון בעצמו ובנו הבכור של אחד ממקימי הארגון ומי שנחשב למנהיג החמאס בגדה, השייח חסן יוסף.
בתקופת האינתיפאדה השנייה, הביא מסעב למעצרם של בכירי המבוקשים הפלסטינים, שאחראים לפיגועים שהביאו למותם של עשרות ישראלים. בסיועו נעצרו בין היתר עבדאללה ברגותי, איברהים חאמד ומרוואן ברגותי, הכלואים כיום בישראל. הוא אפילו גרם למעצרו של אביו כדי שלא יחוסל בידי צה"ל.
את דרכו בחמאס החל בשנת 1997 לאחר שנאסר ושוכנע לשתף פעולה עם ישראל.
במהלך פעולתו הפך לפעיל מתוך אידיאולוגיה. עשה כמיטב יכולתו לסייע. אידיאולוגית דתית בחר בנצרות כדת שיש בה לטעמו חמלה רבה והתנצר.
העצוב בכל הסיפור הזה שהוא אינו רואה דרך להגיע לשלום עם הארגונים הפלשתינאים משום שמבחינתם זהו צו אלוהי לפגוע בכופרים ובוודאי בכאלו שיושבים על אדמות מקודשות להם. גם הפחות דתיים נהנים משיכרון כוח וומריבוי פרצופים שאין להם ולשלום אמת קשר. המסר שלו אינו משאיר מקום לתקווה רבה כל עוד הם מצליחים להלעיט בשנאה דורות של צעירים ש"חינוכם" עובר דרך אותו מכבש תעמולה וארס שאינו משאיר מקום לדיון אמיתי לחיפוש פתרון מציאותי לבעיה הטרגית שגורמת לסבל נורא לכל אלו שחיים באזור המוכה הזה.
את הספר קראתי לפני זמן רב אבל זוהי לצערנו תזכורת לא מעודדת לסוג הטרור שאנו נתקלים בו בימים אלו.בהתקוממות או איך שיחליטו לקרוא לזה.

ספר מעולה.

כל כך מעניין ומרתק, נסחפתי דף אחר דף, לא יכולתי לעצור לרגע, הייתי סקרנית כל הזמן.
מסעב חסן יוסף, הוא בנו של בכיר החמאס. חושף את סיפורו האישי והמיוחד.

מצד אחד הוא הפך לגיבור אמיתי, מצד שני הוא הפך לבוגד.
זהו נושא סכסוך מתמשך של שנים, בין ערבים, ויהודים ישראלים.
מסעב מספר מדוע בעצם הוא החליט לשתף פעולה עם השב"כ, הוא הבין במשך הזמן, שהכתוב בקוראן רק יביא לעוד רציחות ושפיכות דמים, שנאה, יצר נקמה ועוד...
הוא החליט להמיר את דתו, ממוסלמי לנוצרי. הוא ראה בדת של ישו את הישועה והגאולה.
המהפך הזה בחייו, גרם לשינוי אמיץ וכביר.

סיפור מעניין מאוד, נחשפים המון נושאים סודיים וחשובים שלא ידעתי על כך בעבר.
באמצעות סיפור זה , מראה מסעב לבני עמו, שקיימת תקווה ורצון, לעשות את הבלתי אפשרי.
מאדם שרצה ברעת , והכחדת ישראל, הפך לאדם שלמד לאהוב, ולסכן את חייו למען ישראל.
פה הוא התעלה מעבר לחוקים הדתיים שלו, ובחר בדרך טובה של שלום ואהבה.

יש עוד המון מה לכתוב על הספר המרתק הזה, לא אכתוב מעבר למה שכבר כתבתי, על מנת לא לקלקל למי שעדיין לא קרא.

אני ממליצה בחום לכולם לקרוא את הסיפור המיוחד הזה.

"הנסיך הירוק" הוא שם הסרט לספר "בן החמאס".
ראשית התנצלות על כי עדיין לא קראתי את הספר, אבל מנגד, כחלק מ"תנאים מקלים"- ראיתי את הסרט. "נו, גם זה משהו," ודאי תגידו...
אני מודע לכך שכנראה יש ערוץ מיוחד לביקורות סרטים ובאגף הזה נכנסים רק ספרים, ואוי לו לאדם שיעז לשנות סדר זה, מקדמת דנא... אבל החלטתי להסתכן, ואנא אל תלשינו ללביא ולשאר חברי ההנהלה שנקטתי במעשה מביש וחסר אחריות זה בבואי לכתוב על הסרט – שהרי ניתן להקיש ממנו, פחות או יותר, לגבי הספר.
זהו, נגמרו ההתנצלויות, התירוצים וההסברים, וכעת לחוות דעתי רק על הסרט.
ובכן, הסרט הוא סרט תעודי, מותח וסוחף שבבסיסו נוגע בעימותים שביחסי ישראל- חמאס, אך מזווית ראיה שונה לגמרי מהמוכרות לנו. ולא, אל תטעו אין הוא מתמקד בעם הפלסטיני או בישראלי והוא אינו דומה כלל למספר סרטים שראינו בעבר על הנושא. מדובר באיש שב"כ בכיר (גונן בן יצחק) שגייס והפעיל את מסעב חסן יוּסף, בנו של חסן יוּסף - בכיר אנשי החמאס בגדה. הוא עוסק ביחסים המאוד מורכבים וההתלבטויות הקשות שמצב בלתי הגיוני זה יוצר בנושא שיתוף הפעולה, שגם הגיע לסיכון בני משפחתו של מסעב ונותן נקודת אור מיוחדת במינה על היחסים שנרקמו בין השניים -יחסים חוצי גבולות, לאורך שנות עשור עבודתם המשותפת.
הסרט בנוי ממונולוגים אישיים של השניים המדברים ישירות למצלמה, ללא כחל וסרק, ובזה טמון כוחו של הסרט – בפנייה הישירה אל הצופה באולם. סיפורם של השניים מוגש באופן מקצועי, רהוט ומרגש והם מדברים על הנושא הקשה והבלתי נתפס – בגידה במשפחה ובעם שלך, שהתוצאה הסופית שלה, במידה והיתה מתגלית, אחת היא - מוות.
לסיום, שמו של הסרט נבחר מהסיבה שמסעב הוא בנו של מנהיג החמאס בגדה, וככזה נקרא בעיני גונן "נסיך" והשם "ירוק" נלקח מצבע דגלו של הארגון.
הסרט פשוט מרתק בצורה יוצאת דופן, ללא הבדל לנטיות הפוליטיות שלנו, ושתי הדמויות שבו כובשות את הקהל. הספר שאיש החמאס הוציא נקרא "בן החמאס".
מציע לכם לראות את הסרט "הנסיך הירוק", ומבטיח לכם הנאה מושלמת!
בתום ההקרנה הגיעו איש השב"כ לשעבר שמופיע בסרט (גונן בן יצחק) והעיתונאית סמדר פרי (הפרשנית לענייני ערבים) כפנל ש"מדסקס" על הסרט וגם אפשרו לקהל לשאול שאלות.

חלום של כל ישראלי מתגשם בספר הזה,
ולא לא מתוך נקמה,
מתוך הכמיהה העצומה שלנו להסביר עד כמה שנולדנו רק כדי לחיות..

הספר הזה נותן שביב של תקווה שאם אדם אחד הבין.. אולי נצליח לשכנע עוד כמה..

"אני רוצה שכל בני העם שלי ידעו וילמדו את החוויה הישראלית, אחרי כל הטרגדיות שהעם המדהים הזה התמודד איתן, התמקדותם לא היתה "לנקום" גם לאחר השואה, התמקדותם היתה ב-"לשרוד" ולבחור בחיים על פני המוות, לרוע המזל בני עמי לא למדו מהניסיון המדהים הזה והם עושים בדיוק את ההפך, הם מחפשים את המוות על פני החיים..."

כי ככה חונכנו כי זו התרבות שלנו כי זו היהדות שבנו וזה לא באמת משנה עד כמה אדוקים אנחנו, שומרים שבת או לא...
תמיד רוצים לטרוף את העולם לחיות אותו, את כולו.. לאהוב להצליח, ללדת, להתבגר ..
כולנו בסופו של דבר רוצים לחיות...
רוצים שלום,

אי אפשר שלא להתגאות על מי שאנחנו, על מי שחונכנו להיות ועל מה שטמון בכל אחד מאיתנו..

לסיכום,
ספר מרתק! היו חלקים (קצרים מאוד) שקצת שיעממו... היו כאלו שזעזעו (ולא לא על שיטות העינויים בחדרי החדרים של השב"כ אלא דווקא של החמאס...)
ללא ספק נותן לנו הצצה אל תוך אדם אמיץ שהקריב עצמו למען הצלת חיי אחרים, נשארתי פעורת פה אחרי הספר,

מצדיעה לאדם המדהים מסעב חסן יוסף
על היותו
אדם,

מומלץ בחום!