שני החלקים הראשונים של הסאגה הזו הותירו הבטחה, למרות קלישותם. החלק השלישי היה אמור לסגור קצוות, בעיקר לקשר בין טֶנְגוֹ לבין אָאוֹמָמֶה. קיימת כמובן גם הכת הדתית המסתורית ברקע.
הפעם הספר מתמרן בין שלושה קווי עלילה, זה של טֶנְגוֹ, זה של אָאוֹמָמֶה וזה של או¬ּשיקָוָוה, הבלש המתחקה אחר עקבותיהם. הוא נשלח כמובן ע"י הכת הדתית ואמור לתת להם סיוע מקצועי בנושא זה.
על אאוממה עובר הזמן בעצלתיים במקום מחבואה. היא מקווה לפגוש בטנגו, אותו היא לא מצליחה להוציא ממחשבתה. אבל הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר. היא הרי לא יכולה לצאת מדירת המסתור שלה, איש המתחזה לגובה אגרת טלויזיה ממרר את חייה ובנוסף לכל היא מגלה שהיא הרה.
טנגו, לעומתה, מלווה את אביו המצוי בתרדמת במוסד בו נמצאים אנשים דומים, דבר לא קורה ולבסוף הוא מחליט לעזוב את אביו רק כדי לקבל ידיעה כעבור זמן קצר שאביו נפטר.
הספר הוא רוב רובו אווירה. אם מדובר בספר מתח הרי שלמורקמי אין כלל כשרון לספרים שכאלה. אם מדובר בספר אהבה, גם זה לא צלח בידו. אם מדובר בספר מסתורין אפשר לסכם ולומר שהוא איבד את הכשרון לזה. בגב הספר מהללים את הספר כמגנום אופוס שלו (היצירה הגדולה). אם מתכוונים למספר העמודים הרי זה נכון. אם מדובר בכל אפשרות אחרת, המסקנה היא הפוכה. קורות הציפור המכנית המדהים היה ונשאר הגדול בספריו.
ומה בסוף? בסוף כלום. טנגו ואאוממה נפגשים באנטי קליימקס נפשע, נטול זיקוקין, מביש, עלוב וקלוש. הכת נותרת מאחור, קו העלילה השלישי של אושיקווה יוצא מהבמה בהפרחת בועות אוויר (תקראו, אם עוד תרצו, ותבינו).
הסיבה היחידה לקריאת ספר זה היא למי שסקרן לדעת מה קרה בשני הספרים הראשונים. מכל סיבה אחרת הספר הזה עוד קלוש יותר ותמוה למה הוא בכלל נכתב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
