לעיתים מאוד נדירות קורה שאני מחליטה לקרוא את אותו הספר בפעם השנייה. תמיד אני מרגישה שיש כל כך הרבה ספרים שעוד לא קראתי שהייתי רוצה להגיע אליהם, כך שזה יהיה בזבוז לחזור על אותו הספר פעמיים. אבל כשנתקלתי ב"אנו החיים" באחד משיטוטי בחנות הספרים המקומית לא יכולתי להתאפק. נזכרתי בפעם הראשונה שבה קראתי אותו, כשהייתי נערה מתבגרת, מתלהבת מרומנטיקה ובוכה מהתרגשות והזדהות עם הדמויות. זכרתי גם שבתור נערה בת 15, מאוד התרשמתי מהפילוסופיה ודרך ההתבוננות של איין ראנד על החיים ועל הבחירות שלנו. לכן לפני מספר שבועות החלטתי לקרוא שוב את הספר, מקווה שהפעם השנייה לא תגרום לי להתאכזב. ואכן, שמחתי לגלות שהקסם לא פג, גם אם הרגשתי שאני קוראת את הספר בעיניים אחרות, פחות תמימות. בתור נערה, הוקסמתי מהקשיחות והחספוס של ליאו, ואילו הפעם התרגשתי הרבה יותר מאהבתו חסרת המעצורים והבלתי אנוכית של אנדריי. ואולי זו בעצם תמציתו של תהליך ההתבגרות.
הספר הזה פחות מוכר ומיוחצן מהספרים האחרים של ראנד, ולדעתי נעשה לו עוול בכך. בשבילי הוא אחד מהספרים הבודדים שאהיה מוכנה לקרוא גם פעם שלישית, ואני חושבת שזה אומר הכל.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
