במלחמת יום הכיפורים הצליחו המצרים להפתיע את צה"ל ולפגוע בו קשות כי "התכוננו למשימה זו בלבד והקריבו למענה כל מה שישראלי ומדינות דמוקראטיות אחרות אינן רוצות ואינן יכולות להקריב" (עמ׳ 177). כך כתב הרמטכ"ל והשר לשעבר, רא"ל (מיל׳) רפאל איתן (רפול), שאותן כלל בספרו האוטוביוגרפי "רפול: סיפורו של חייל" (הוצאת ספרית מעריב, 1985).
בספר, שכתב בסיוע העיתונאי דב גולדשטיין, כלל רפול אבחנה נוספת לפיה, "אנחנו לא קראנו נכון את המפה המצרית. שקענו בקהות־חושים. נפלנו קורבן ליוהרה בלתי־נסלחת. שעבדנו את עצמנו לאשליה מסוכנת ונהפכנו לקורבנותיה" (עמ׳ 177). רק להחליף את התקפת הפתע המצרית בזו שביצעה החמאס, ואת 1973 ב־2023 וכל האבחנות בתוקף.
רפול, מהנועזים שבמפקדי צה"ל לדורותיו, הוציא מתחת ידו ספר מרתק שנכתב מזווית הראייה של העוסק במלאכה, הלוחם והמפקד בשדה הקרב, והמפקד הבכיר שמעצב מדיניות ואסטרטגיה בשיח עם הדרג המדיני ומממש אותן.
מעולם, סיפר בספר, "לא כתבתי יומנים במלחמות. יכולתי להעריץ חיילים וקצינים, שלאחר יום מלחמה קשה, ספוגי עשן ואבק, כאשר השמורות צונחות והגוף זועק זעקת־עייפות – היו מסוגלים להתפנות לדקות ספורות, לגייס כל קורטוב של עירנות ולכתוב כמה שורות על אירועיו של אותו יום. לא היה לי צורך בזה. המלחמה תובעת את כולך, בלי פשרות – כלוחם, כמ"כ, כמ"פ, כמג"ד, כמח"ט, כמפקד אוגדה, כאלוף כרמטכ"ל. מה שאספר כאן מבוסס על הזיכרון ועל עיון בכתובים שונים, כדי לרענן את הזיכרון (עמ׳ 228).
כצפוי, גרסתו לאירועים חפה מביקורת עצמית, וכוללת לא פעם סגירת חשבונות מיותרת (ולכו תדעו מי צדק). אך יש לציין שבניגוד לאחרים הוא לא חיכה עם הספר עד שכולם ימותו אלא רב אתם בזמן אמת. בכל מקרה, והספר המחיש זאת, בין שמדובר בפלמ"ח, בצנחנים או בבלימת השריון הסורי ברמת הגולן, רפול תמיד הלך אל מול פני המלחמה החזקה
את ראשית שירותו עשה רפול בפלמ"ח ולחם במלחמת העצמאות. השירות בפלמ"ח, כתב, היה מפרך. "היחס אל האנשים היה קשוח ותובעני. כל צורה של התפנקות נחשבה כחולשה בלתי־נסלחת. כל כישלון הוערך ככפיות־טובה וכביטוי של העדר גבריות. קיבלנו את הדברים לא רק ברוח טובה וסלחנית, אלא אף בהתלהבות גדולה. כל־כך רצינו להיות ראויים לתואר פלמ"חניק. עבדנו הרבה. התאמנו הרבה. ישנו מעט. מה שלא נתנו לנו – לא תבענו, השתדלנו להשיג בכוחות עצמנו. זו היתה תקופה מחשלת" (עמ׳ 13). בהשמך עבר קורס מפקדי כיתות ופיקד על כיתה ומחלקה.
בקרב סן סימון כבר פיקד על מחלקה בגדוד הרביעי של הפלמ"ח. "המחלקה שלנו נערכה להגנה לאורך קיר אבנים, מחוץ למנזר, מעברו הדרומי של בית מעבר לסמטה צרה. השחר מצא אותנו ערוכים מאחורי קיר האבן – נתונים בלחץ כבד של התקפות נגד ערביות" (עמ׳ 38).
במהלך הקרב נפצע, אך התעקש שיתנו לו לשוב ללחימה. ניתן לו רובה והוא כיון דרך חלון במנזר. "הבחנתי בערבים שמטפסים על חומת האבן , בגבול המזרחי של המנזר. יריתי. פגעתי. החולשה כמעט השתלטה עלי. התרכזתי. התגברתי. יריתי ושוב פגעתי" (עמ׳ 40).
שם למד את הכלל שניסח תחילה יצחק שדה, ובקרב חזר עליו בני מרשק, לפיו כשיורד הגשם, נרטב גם האויב. מנצח זה שמחזיק מעמד יותר זמן. היה זה קרב שעיצב את כל משתתפיו ועשה אותו, אולי, לנחוש שבמפקדי צה"ל לדורותיו.
כקצין מילואים עבר ב־1952, קורס צניחה. "זה היה קורס קשה, עם הרבה מאמץ גופני וכל מיני טרטורים. היום העיתונות היתה קופצת לשמים. אז הבינו הכל באופן שונה" (עמ׳ 52). בסיום הקורס מונה למפקד פלוגה בגדוד הצנחנים 890, עליו פיקד אריק שרון. פעולות התגמול, קבע, "פיתחו תורות ואמצעי לחימה. האמצעים השתכללו מאז. התורות והלקחים היו היסודות לתורת הלחימה של הצבא" (עמ׳ 56).
יחסיו עם שרון, כתב, "ידעו עליות וירידות, על־פי נסיבות משתנות. כמג"ד צנחנים הוא היה הדוחף לעשות דברים, לבצע. היתה בו מידה בלתי־נדלית של חיונית, שלא ידעה ליאות. היתה לו יכולת של תכנון טאקטי ברמה גבוהה מאוד ותפישה טאקטית, שמאז ועד היום הטביעה את חותמה, כקו מוביל, בחשיבה המבצעית של מפקדים רבים מאוד ולא פסחה גם עלי. אולם – וזהו סייג ראשי בהערכתי לאריק, כל השנים – הוא היה דמות של מפעיל" (עמ׳ 322).
בפעולת כונתילה ב־1955 כתב, נעו הצנחנים "במסע מאומץ לעבר היעד – פלוגתו של מאיר הר־ציון ופלוגתי. פלוגה שלישית הציבה חסימות על ציר הפטרולים המצרי. היה ליל ירח. בנקודת ההערכות מאיר ואני שינינו את כיוון ההתקפה. גילינו אוהלי בדואים וחששנו, שנתגלה בטרם עת" (עמ׳ 55).
לדבריו, "ביצענו איגוף ימני, במקום איגוף שמאלי כמתוכנן, ותקפנו מכיוון מערב למזרח. השתלטנו במהירות על שני המבנים המרכזיים של משטרת כונתילה, שניצבו על תל־כונתילה הגבוה. ההפתעה היתה שלמה והמהירות לא הותירה לכוח המצרי זמן להתארגנות" (עמ׳ 55), סיפר. במהלך הפעולה, הוביל "חולייה קטנה. שני לוחמים ואני. הסתערנו על עמדה של מכונת־ירייה כבדה וחיסלנו אותה" (עמ׳ 56). על גבורתו בפעולה עוטר בעיטור העוז.
"מבחינה פיסית היתה זו אחת הפעולות הקשות שנתנסיתי מעודי. היתה זו דוגמה חשובה ליכולת לפעול מהר, בתנאים קשים ויוצאי־דופן ולבצע את הפעולה בשלמות. בשבילנו זו היתה המחשה לרוח ששררה אז בצנחנים: מבצעים הכול, תמיד, בכל תנאי וללא סייג, בדבקות במטרה" (עמ׳ 56).
רפול האמין חינך וטיפח את ערך הדוגמה האישית ואת עיקרון הפיקוד מלפנים. "הערך החשוב ביותר בטיפוח המנהיגות בצבא הוא תחושת השותפות בין המפקדים והחיילים. בצה"ל אין המפקדים שולחים את חייליהם להילחם. הם מובילים אותם למלחמה. הם הולכים בראשם" (עמ׳ 317), כתב.
במבצע קדש פיקד על גדוד 890 שצנח סמוך למעבר המיתלה בסיני. "באיזור הצניחה נהיה לבדנו ואין יודע כמה זמן" (עמ׳ 64), אמר לאנשיו. היתה זו פעולה בעומק ובנתק. "הפעם אנחנו צונחים רחוק. אין לדעת מתי נוכל לקבל השלמה בציוד ובתחמושת. היתה איזו נטייה טבעית לארוז הרבה, להיות מצוידים כראוי, לזמן ממושך ככל האפשר" (עמ׳ 64). הגדוד של רפול עמד בכל משימותיו, למן הצניחה, עבור בקרב לחילוץ כוח הצנחנים שהסתבך במיתלה, וכלה בתנועה לעבר שארם א־שייח'.
במלחמת ששת הימים פיקד על חטיבת הצנחנים הסדירה, ונחשב לאגדה מהלכת. רבים מפקודיו אז נשבעים עד היום כי היה למפקד שהשפיע עליהם יותר מכל. בין אלו ניתן למנות את מתן וילנאי, דורון רובין, יורם יאיר (ייה) ואחרים.
החטיבה לחמה בהבקעה לרפיח, כחלק מאוגדת אלוף ישראל טל. במהך הלחימה "החפ"ק – הזחל"ם שלי ועוד שניים לידו, נקלע למצב לא נוח. נלחמנו ברציפות בכל סוגי המערכים המצריים – עמדות בונקרים וארטילריה וחיילים רגליים, רצים, עומדים, שוכבים ויושבים. התחמושת הולכת ואוזלת והמלחמה עודנה בעיצומה. גדוד הנח"ל בלחימה סבוכה מאוד. אינני יכול להורות לו להפריש כוח לחפ"ק. הוריתי לגדוד השני, השמאלי, להפנות אלי פלוגה. היא הצטרפה אלינו. המשכנו בלחימה. פנינו מדרום למזרח ולאחר לחימה פנים־אל־פנים, שבה השתתפו המח"ט, הקצינים, הסמלים והחיילים, והגענו לצומת־רפיח. נלחמנו בקרב זה על נפשנו. יריתי ללא הפוגה בתת־מקלע" (עמ׳ 92). חמש פעמים נפצע רפול במהלך שירותו, בין היתר גם פציעה קשה במלחמת ששת הימים.
לאחר מלחמה כיהן כמח"ט הבקעה בראשית מלחמת ההתשה ב"ארץ המרדפים" וכמח"ט 80, חטיבת צנחנים במילואים. לאחר מכן מונה לקצין צנחנים וחי"ר ראשי (קצח"ר) בדרגת תא"ל. מלחמת ההתשה החלה ורפול פיקד על מרבית הפשיטות מעבר לגבול שאירעו במהלכה. כך למשל, ציין כי את הפשיטה על הבסיס המצרי באי שדואן תכנן "בדקדקנות מרובה, כפי שחייבו התנאים המיוחדים בשטח: זהו אי לא גדול, במחצית הדרך בין ראס מוחמד ודרקדקה, החוסם את מבואות מפרץ־סואץ בצפון. תלילותו היא כשל הר. השטחים שבהם יכולנו לפעול, מעטים מאוד, מוגנים על־ידי המצרים" (עמ׳ 111).
הפתרון שהגה היה מיסוך העמדות המצריות הישן ותקיפתן בידי מטוסי קרב של חיל האוויר "תוך כדי נחיתת ההליקופטרים במשטח. הלוחמים ירדו ופתחו בלחימה במורד ההר, מנקודת הנחיתה לעבר המגדלור, בקצה האי. הפעולה בוצעה בדייקנות ובהצלחה" (עמ׳ 112).
ביוני 1970, אור ריבוי החדירות המצריות לגדה המזרחית של התעלה, שבשליטת צה"ל, תבעו הוא ושרון, אז אלוף פיקוד הדרום, "מבר־לב רשות לערוך פשיטה מעבר לתעלה" (עמ׳ 195). הרמטכ"ל, חיים בר־לב, התנגד אך אישר להם לערער בפני שר הביטחון דיין שאישר את מבצע "ויקטוריה". היתה זו "הפשיטה הגדולה של גדוד "שקד", מפיקוד הדרום, לצד המערבי של התעלה" (עמ׳ 122).
רפול ציין כי היתה זו פעולה רחבת־היקף: "פשיטת לילה, כולה רגלית. הכוח חצה את התעלה מצפון לקנטרה ותקף עמדות וכוחות מצריים בקטע נרחב לאורך התעלה. באיזור התעלה התחילה בריחה המונית של המצרים. רישומה של הפעולה היה ניכר: לאחריה חדלו הפשיטות והמארבים המצריים בצד הישראלי, המזרחי, של התעלה – ושוב לא נתחדשו" (עמ׳ 122).
זמן קצר לפני מלחמת יום הכיפורים עבר רפול לשריון (אף שהתעקש לחבוש את כומתתו האדומה גם שם) ומונה למפקד אוגדת המילואים 36 בפיקוד הצפון. כמפקד האוגדה לקחו כוחותיו בקרבות הבלימה הקשים מול הסורים.
"בנפח החמיר המצב והיא עמדה ליפול בידי הסורים בכל שנייה. רק לחימת גבורה, ששפת אנוש דלה לתאר, של חטיבתו של אורי אור, ושל אורי בעצמו, יחד עם חלק מהטנקים של גדוד 82 בחטיבה 7, שהופנה דרומה להשתתף בבלימתה סורים, הצילה את הגזרה הזאת. לקראת חשכה הלך ודעך הלחץ הסורי והלחימה נעשתה יציבה. נמשכו חילופי אש בין הטנקים, אבל אנחנו שלטנו במצב" (עמ׳ 131).
כפקד האוגדה, כתב לימים הפרשן הצבאי של "הארץ", זאב שיף, הקפיד יותר ממקביליו לשמור על חיי חייליו ולהפעילם בשום שכל. "עוד בלילה רשמה פלוגת טנקים מחטיבה 7, בפיקודו של המ"פ מאיר זמיר, פרק גבורה, שנוהגים לרשום אותו בסיכומי המלחמות: לא יאומן. ממש לא יאומן! הקציתי פלוגה זו לסייע לאגף השמאלי של דן לנר. בפיקודו של זמיר, מ"פ מזהיר וגיבור אמיתי, בלמה הפלוגה האחת במשך כל שעות הלילה את חטיבת הטנקיים הסוריים 43 והשמידה אותה, בלא שהיא עצמה איבדה אפילו טנק אחד" (עמ׳ 132). היה זה קרב מכריע בחשיבותו.
הלחימה היתה קשה, כתב. "במקרים מסוימים היה קרב השריון דומה ל... קפא"פ מימי ההגנה (קרבות פנים אל פנים במקלות) כאשר תותחי הטנקים ממש מתחככים זה בזה" (עמ׳ 133). כשביקשו הכוחות אישור לסגת אמר להם : "חבר'ה, עוד חמש דקות, עוד עשר דקות, נחזיק מעמד, הסורים יישברו" (עמ׳ 134). היה זה מבחן לנחישות, לעקשנות, ורפול היה עקשן גדול במיוחד. כוחות האוגדה בפיקודו החזיקו מעמד והסורים נשברו.
רפול תיאר בספר כיצד פנה אליו מייסד סיירת מטכ"ל (שאותה כינה בספר משיקולי צנזורה "יחידה מובחרת"), תא"ל אברהם ארנן, וביקש ממנו להימנע מלהטיל לקרב את פלגת היחידה שצורפה לאוגדתו, שכן לאור הזמן והמשאבים שהושקעו בהכשרתם הייעודית הם יקרים מכדי להטילם לקרב במלחמה. רפול גירש אותו מעליו. "הוא נתפס לחולשת־דעת" (עמ׳ 136), כתב. בהמשך הדברים נודעו "למפקדה של היחידה המובחרת – יוני (נתניהו, שנהרג בפעולת אנטבה). הוא היה סעור־נפש. בא אלי להתנצל על דברי השטות של הקצין הבכיר והביע נכונות להילחם ללא־סייג יחד אתנו ולהשתתף בהבקעה" (עמ׳ 136), וכך היה.
בספרו על מלחמת יום הכיפורים שיבח הנשיא לשעבר, אלוף (מיל׳) חיים הרצוג, את רפול כמי שיותר מכל מפקד אוגדה אחר במלחמה יזם התקפות ופשיטות בלילה. דוגמה לכך היא הקרב לכיבוש המוצב הסורי המבוצר בתל־שאמס.
"ביום חמישי בלילה נכנס כוח טנקים, בפיקודו של יוסי בן חנן, למתחם הסורי, בתל־שאמס. הכוח הסורי, שנערך להגן על הכביש לדמשק, פתח באש נ.ט כבדה ממורדות תל־שאמס. היחידה המובחרת עסקה כל הלילה בלילות הטנקים וצוותיהן. יוסי עצמו נפצע קשה בקרב. במוצאי שבת כבשה חטיבת הצנחנים את תל־שאמס. המח"ט חלק על התפישה הטאקטית שלי ועמד על תכניתו שלו לכבוש את תל־שאמס. לא ויתרתי. כפיתי עליו את רצוני. לאחר הכיבוש – איגוף עמוק ותקיפה מדרום מערב ודרומה – התברר, כי שם היו הסורים פחות מוכנים מאשר בכל כיוון אחר. התעקשותי השתלמה בסופו של דבר" (עמ׳ 139). משם הפגיז צה"ל באש תותחים את פרברי דמשק. גם רפול היה ביורים.
מהמלחמה למד את הצורך "בהגנה המרחבית שנחרבה ונדחקה לפינה" (עמ׳ 147). תובנה נוספת שלו, אין להתפלא עליה שכן מדובר בקצח"ר לשעבר, כי לצד כוחות השריון כי "אין תחליף לחיל הרגלים גם בעידן המודרני, למרות השכלול והרב גוניות של אמצעי לחימה אלקטרוניים" (עמ׳ 147).
כללים אלו הוכחו נכונים גם במלחמת "חרבות ברזל". ראשית, בכל האמור בצורך במערכי הגנה מרחבית יעילים. שנית, למרות שצה"ל מצויד במיטב מערכות הנשק המדויק ושיש לו יכולות אש מרשימות, הרי שבלחימה בסמטאות רצועת עזה, ובינות הבתים בכפרים בלבנון התברר שאין תחליף לצוותי קרב מתמרנים של חי"ר, שריון והנדסה שצדו את האויב במנהרות, בעמדות ובמבנים בהם התבצרו פעילי חמאס וחזבאללה.
לאחר המלחמה קודם איתן לאלוף, והרמטכ"ל לשעבר, חיים בר־לב, החמיא לו: "רפולצ'יק. זה יפה להשתחרר מצה"ל כאלוף!" אבל האיש שנאמר עליו בכל תפקיד שהוא עושה אותו מצוין ואין לקדמו (ולחלופין שבכל תפקיד שמילא היה תמיד המ"כ הכי טוב ביחידה) קודם לאלוף פיקוד הצפון. לאחר מכן שימש כראש אג"ם וכסגנו של הרמטכ"ל דאז, מוטה גור. שר הביטחון דאז, עזר וייצמן (שאותו העריך מאוד), החליט למנותו ב־1978 לרמטכ"ל.
כרמטכ"ל יזם שורה ארוכה של מבצעים מיוחדים ופשיטות, ובהן מבצעים כמו "מנורה" ו"איש דמים". לתפיסתו, "אנו פוגעים במחבלים ומכים בהם בכל הזדמנות – כאשר בידינו ידיעות בדוקות על מקום הימצאם או תנועותיהם. ברציפות וללא ליאות הכינו בהם ביבשה, בים ובאוויר. הייתי חסיד של השיטה הזאת – ללא פשרה" (עמ׳ 192).
כך למשל, תיאר בחסכנות פשיטה דרמטית של הקומנדו הימי, מבצע "מתח גבוה" באפריל 1980 בלבנון, בעקבות מודיעין כוונת מחבלים לחדור מן הים לישראל. "תקפנו את המבנה, השמדנו את סירות הגומי והרגנו 12 מחבלים" (עמ׳ 193). לגישתו, לא היה צריך לחכות לפיגוע ולבצע פעולת תגמול, "צריך היה למנוע את הפעולה" (עמ׳ 193).
רפול יזם תכנית לגיוס טיפוח נוער בסיכון ("נערי רפול"). לכאורה, ניתן לתהות מה בין הצבא לעיסוק בכך. אך רפול היה נחרץ. "נכון. אילן עסקו בזה הגורמים האזרחיים, שזהו תפקידם, צה"ל לא היה נאלץ לעסוק בכך. אבל הגורמים האזרחיים לא עסקו בכך וצה"ל הוא ההזדמנות האחרונה של הבחורים האלה. אסור להחמיץ אותה" (עמ׳ 168), כתב. התכנית, שהתגלתה כהצלחה גדולה וכמיזם חברתי חשוב, קיימת עד ימינו אלה. במקביל, סגר את הלהקות הצבאיות משום שטען שתרומתן קטנה מעלותן (מה שלימים הוליד מערכון נפלא של "היהודים באים").
אחד החלקים המרתקים בספר נגע ל"מבצע אופרה", הוא מבצע תקיפת הכור הגרעיני העיראקי. "אחרי התלבטויות לא־ממושכות הגעתי למסקנה, כי יש להשמיד את הכור רק בתקיפה אווירית" (עמ׳ 188). רפול, כדרכו, חסכן במילים ואת הנעשה בבור הפיקוד במהלך המבצע סיכם במשפט: "חזרנו למוצב הפיקוד. המטוסים המריאו. שתקנו. משם טלפנתי לראש הממשלה: "הכור נהרס. כולם חוזרים בשלום". הוא בירך אותי בהתרגשות גדולה" (עמ׳ 188).
עם זאת, תיאורו את ביקורו, לאחר המראת המטוסים לתקיפה, בחדר בו גר בנו, יורם, ששירת בבסיס כטייס קרב ונהרג בתאונת טיסה (גם בנו הבכור, יוחנן, נפטר ממחלה בעודו ילד), נוגע ללב.
חלק ניכר מהספר (כשליש) תפס מקומה של מלחמת לבנון הראשונה, שם ביקש ללמד על עצמו סנגוריה. "המלחמה בלבנון, מבחינתה של ישראל, היתה בלתי־נמנעת" (עמ׳ 207). רפול כפר בספר בטענה שהממשלה הולכה שולל. "מעולם לא הוגדר טווח, שמעבר לו יכולים המחבלים לחיות, להתארגן ולפעול, מוגנים מפגיעתו של צה"ל. שטות גמורה היתה זו אילו נקבע טווח מעין זה" (עמ׳ 265).
את מהלכי המלחמה תיאר בלאקוניות. כך למשל, כתב כי "בציר החוף הכוח שנחת מהים תפס את כל היעדים שלו והתקדם עוד קצת צפונה. הוא מנהל קרב אש עם מחבלים. הכוח של גולני הגיע לזהרני והוא יורד מרמת נבטייה בשני צירים. השטח הגבוה מעל לנבטייה בידי צה"ל, לרבות הבופור" (עמ׳ 238).
כאילו זה דבר של מה בכך שכוח גולני, בפיקוד הסמח"ט גבי אשכנזי, ובראשו הסיירת, כבש יעד מבוצר בראש הר גבוה. או שחטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד ייה, נחתה מן הים בשפך נהר הוואלי והתקדמה בציר ההררי לעבר ביירות. ואולי זה באמת היה סטנדרטי בצה"ל של פעם, אבל מאז זרמו הרבה מים בנהר, עד למלחמה הנוכחית, שבה במובנים מסוימים חזר צה"ל לעצמו בכל האמור בהפעלת כוח קרקעי.
יש לא מעט דמיון בין המלחמה ההיא לבין מלחמת "חרבות ברזל". בספרו תיאר רפול, מזווית מפקד הצבא, את מורכבות השיח הבין מדרגי בין המטכ"ל לממשלה, הקושי שבעיצוב ומימוש אסטרטגיה, הלחימה בלב אוכלוסייה אזרחית וכנגד ארגון טרור בעל מאפיינים צבאיים והאתגר לסיים אאת המלחמה בתנאים משופרים לישראל. כל אלו נוגעים באתגריה של ישראל במלחמה הנוכחית.
בניגוד לתדמית שטיפח כאיכר וכחייל פשוט, איתן היה איש משכיל, רחב אופקים בכל האמור בהיסטוריה ובתיאוריה הצבאית, קורא וכותב. מספרו עולה דמותו של מפקד קרבי מעולה (אבל גם כזה שזכר, נטר והתחשבן), שלצד תובנותיו על פיקוד, טקטיקה ואסטרטגיה לא ויתר גם על חוש ההומור. "אין לנו מדינה אחרת ואם לא נאהב אותה בכל מאודנו – תישמט מידנו היכולת להחזיק בה" (עמ׳ 7), קבע בפתח הספר. המלחמה הנוכחית הוכיחה שצדק.
