• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי

ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי

מאת מייקל שייבון

הביקורת של alon nisser

תמונה של alon nisser
ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי

הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2003
סדרה:ספריה לעם #511
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
pen
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

הרומן הגדול של מייקל שייבון, שעוגן על העולם היהודי של תקופת מלחמת העולם השנייה והשואה, על הקהילה היהודית של אותה תקופה בניו יורק ועל קומיקס, הרבה קומיקס.

יפה, מתפתל, משעשע לפרקים רחב יריעה ולא בנאלי. שווה מאוד לקרוא, בטח אם אתם גם מכירים קצת את סוגת הקומיקס אבל לא חובה בשביל להנות מאוד

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של חלבי
חלבי
2קוראים|גיל ממוצע73|50%נשים

על המבקר

תמונה של alon nisser

alon nisser

חבר מזה 14 שנים
8 ביקורות•23 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•הסטוריה עתיקה•ספרות מקורית
תמונה של alon nisser
alon nisser
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות8
לייקים שקיבל23
דירוג ממוצע5.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת5הסטוריה עתיקה1ספרות מקורית1

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של alon nisser

ארבעים הימים של מוסה דאג

ארבעים הימים של מוסה דאג

פרנץ ורפל

יצירת המופת הגדולה ורחבת היריעה. קלאסיקה של ימנו. רצח העם הארמני לא פופולארי מדי בעיסוק שלו בישראל ואני ממליץ בחום על קריאת הספר להכרות עם הנושא.
אבל אל תקראו את הספר רק להשכלה היסטורית, בראש ובראשונה מדובר ברומן גדול, עם גיבורי עזי דמות, שהטרגדיה הטבועה בכל דמות מתגלגלת אל סופה הבלתי נמנע. ברומן ערכי ופוליטי אקטואלי גם היום.

בהערת אגב: אנטק צוקרמן, גיבור מרד גטו ורשה כתב עליו "האיש הבין ארמנים טוב יותר משהבין יהודים", ייתכן וזה נכון אך הספר שימש גם השראה למורדי הגטאות כפי שרצח העם בארמנים במלחמת העולם הראשונה שימש השראה להיטלר שיוחסה לו האמירה "מי זוכר היום את הארמנים". שתיקת העולם בכל מקרה משותפת לשני המקרים ולצערי הרב גם היום.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•alon nisser
אבירי הדרך

אבירי הדרך

מייקל שייבון

שייבון ממשיך להתפרפר בין ז'אנרים (אם כי זה אחר מהמוקדמים שלו.. לפני הרומנים הגדולים המאוחרים) ועושה את זה היטב. הפעם סיפור הרפתקאות ימי ביניימי ושבמרכזו דמויות גיבורים יהודים מפתיעות.

הספר חביב, אבל לא יצירה גדולה ובשלה כמו ההרפתקאות המופלאות של קוואליר וקליי או רומן בלש מורכב יחסית כמו איגוד השוטרים היידי. על הדרך

לפני 13 שנים•alon nisser
בדרך אל החתולים

בדרך אל החתולים

יהושע קנז

הרומן העברי הגדול של שנות ה90. אם פיספסתם.הבלתי נסבלות של הזקנה

לפני 13 שנים•alon nisser
המשרד למקרים מיוחדים

המשרד למקרים מיוחדים

נתן אנגלנדר

בעיטה חזקה בבטן שמתמשכת לאורך הספר, עם האסון המתגלגל אל הקורא ועדיין עם ההומור היהודי והרגישות הזו.

נתן אנגלנדר הוא חלק מקבוצת הסופרים האמריקאים הצעירים הפעילה מאוד היום, בעיני הספר הזה עדיף על היצירה של קראוס ובעלה - ספרן פויר (אם כי גם אותם אני אוהב) - ממש תקראו אבל במצב רוח מתאים.

לפני 13 שנים•alon nisser
פתרון סופי

פתרון סופי

מייקל שייבון

אל תקראו את השער האחורי של הספר, או את התיאור (הבעייתי) שמועתק משם לכאן. יש שם ספוילר מרסק פואנטות.

הספר הוא תרגיל ספרותי, מהזאנר החביב על שייבון, הפעם בכתיבת נובלה בלשית "קלאסית". המשחק הוא לא רק עם הז'אנר אלא נוגע ברגישות וברמז בשואה על רקע בריטניה של מלחמת העולם השנייה.

סיפור קצר וחביב.

לפני 13 שנים•alon nisser
התיקונים

התיקונים

ג'ונתן פראנזן

הרומן האמריקאי הגדול של העשור האחרון. רבדים ורבדי רבדים (כולל משחק מתמשך עם סיפורי נרניה) לחברה ולכלכה האמריקאית. כתוב נפלא, מטלטל רגשית וקורע מצחוק. אם תקראו ספר אחד מכל החבורה הדורית הזו (שייבון, ניקול קראוס, ספרן פויר, אנגלרד) תקראו את זה

לפני 13 שנים•alon nisser
חיי אישים: אנשי יוון

חיי אישים: אנשי יוון

פלוטרכוס

קלאסי ומרתק, גם אם הסגנון טרחני ומאריך לפרקים. חלק מהפרקים לפחות ממש נחרטו בזכרוני למשל הפרק על ניקיאס וכל ענייני הטרגדיה הסירקוזית של היוונים,סיבוב אחרי סיבוב.או סיבובי פריקלס ועלייתה ונפילתה של אתונה (שלא מתוארת באור אוהד מדי)

לפני 13 שנים•alon nisser

ביקורות נוספות על "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי"

ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי

ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי

מייקל שייבון

****




את "...קוואליר וקליי" קניתי לפני כמה שנים, ולאחר שסיימתי לקרוא אותו (למרות האיור המזעזע של יוסי אבולעפיה בכריכה שעושה עוול איום למהות הבסיסית של הספר), הוא זכה להיות ממתי מעט הספרים שחוזרים אל המדף לקריאה אפשרית חוזרת, ולא עושים את דרכם האחרונה לערימת המשומשים שתימכר בחזרה לבית החרושת לדבק סוסים הזה, "דני ספרים". יש לי איזה שלושים או ארבעים ספרים בכוננית שעדיין לא קראתי, וכל פעם נדחק לראש הערימה איזה נסבו חדש או משהו שהמליצו עליו בטירוף ויותר בא לי לקרוא מאשר איזה א.ב. יהושע מלפני עשר שנים. בכל מעבר ליד חנות ספרים אני מחזיק את עצמי בכח לא להיכנס ולקנות עוד איזה שניים, שלושה או ארבעה כאלה חדשים, ריחניים, טריים. איך אפשר לעמוד בזה? ואם שרדנו את חנות הספרים כי גם בשלושה במאה צריך להוציא מאה שקל, אז מגיעים לספרייה, ושם כל השפע המטמטם הזה, מאות, מאות, חלקם מדהימים, ראויים, נפלאים, ואת כולם אני רוצה לקרוא, עוד ועוד ועוד, כמו ג'אנקי מטונף של דפוס. אבל החיים קצרים מדי. אין זמן להתעכב, אין מה לעצור. כדאי לקרוא כמה שיותר, ולהמשיך הלאה. הלאה, לספר הבא, למחשבה הבאה, לתכנית הבאה. אין טעם להקליט. אי אפשר להספיק הכול. יש ילדים, עבודה, להתפרנס. קדימה, אדוני, אתה מעכב את כולם! יש מדיח כלים לרוקן, כביסה לתלות, כסף לצבור, מיסים לשלם! ובתוך כל הבלאגן הזה, איך אפשר בכלל לשקול לחזור ולקרוא שוב ספר שכבר קראת? מילא, אם זה היה ספר של מאה-מאתיים עמודים, חטיף כזה שנגמר בשתי נסיעות באוטובוס לתל אביב. אבל "קוואליר וקליי" מתפרש על שבע מאות. ושבע מאות לא פשוטים, בפונט קטן.
מצד שני, זכרתי שהוא טוב. זכרתי את הרושם שהוא עשה עליי אז, של ספר אינטיליגנטי, לא שגרתי. אפשר לומר אפילו "חשוב". לא סתם השארתי אותו על המדף.
דחקתי הצידה את אפלפלד, אנדי מקנאב וקסטל-בלום והתחלתי לקרוא.

יא אללה.

איזה ספר.

ג'ונתן ספרן פוייר, פיליפ רות, פול אוסטר, דייוויד מאמט, ג'וזף הלר, ניקול קראוס (והרלן קובן, נגיד) ויש וודאי נוספים, כולם סופרים יהודים אמריקאים חשובים ומצויינים. מייקל שייבון, כך נדמה לי, עולה על כולם. הם כולם כותבים, לפחות בחלק מהזמן, גם על יהודים, אבל המרכיב היהודי ביצירותיו של שייבון דומיננטי ביותר, ובה בעת נעדרים ממנו גם הגלותיות הארכאית המופיעה ביצירותיהם של סופרים אחרים בסוגה הזאת, וגם ההתחבטויות הפוסט מודרניסטיות המפשיטות את ההיסטוריה מן היהדות וגורמות לה להיראות כמו אוסף קלישאות פולקלוריסטיות ונוירוטיות, קלות כנוצה וחסרות ערך.
לא הרבה ספרים מרוקנים לי כך את האוויר מהריאות ומותירים אותי נפעם מהאמת והיופי שמתגלים דרכם. שייבון מלהטט בידענות בין ההיסטוריה של הקומיקס, המעשייה המופלאה של הגולם מפראג שמהדהדת גם אחר כך דרך אחד מגיבורי הספר סם קליי(מן) (Clay=חימר, החומר שממנו יצר הרב יהודה ליווא את הגולם ע"פ הסיפור), מלחמת העולם השנייה כפי שנראתה בעיני הפליטים ממנה ותושבי ארצות הברית באותה תקופה על כל הייאוש, חוסר האמון וחוסר האונים שחשו לעומת הזוועות שהתרחשו באירופה, קסם ההימלטות משלשלאות אמיתיות ומטאפוריות לאורך ההיסטוריה מימי הארי הודיני הגדול (והיהודי) וצפונה, וכל זאת בעזרת שלל דמויות עגולות, נהדרות ואמיתיות לחלוטין - חזרתי ובדקתי פעם אחר פעם בגוגל אם הדמויות האלה חיו במציאות, אם יש איזה מצב ששייבון פשוט התחקה אחרי כמה חבר'ה יהודים שציירו קומיקס ושיחזר איכשהו את קורותיהם בכישרונו הפנומנלי.
אבל הם לא. הם לא חיו במציאות. שייבון המציא הכול, ורק תפר את הסיפור הבלתי ייאמן הזה לתוך המציאות הייחודית שהתקיימה אז. מהימלטות מפראג הכבושה בארון המתים המוברח של הגולם המיתי מפראג, דרך תיאור תור הזהב של ראשית ימי הקומיקס בתחילת שנות הארבעים בניו יורק, ועד להתרסקות הירואית של מטוס העשוי ברובו עורות כלבי-ים וכלבי מזחלת על בסיס צבאי נאצי של אדם אחד באנטארקטיקה הקפואה.
הדימויים הם, וואי, בלתי נתפסים בקסם שלהם. כמו זה: "ג'ו השתעל, קצת כדי להסתיר את מבוכתו וקצת כדי להסוות את מענה הלשון המתוחכם שסיפק לו כרגע הלחשן הכפוף מתחת לאורות הבמה של תשוקתו". או: "הם בקושי נתנו את דעתם על הסובב אותם. החדר הישן, המרובב וההפוך היה רק קרחת יער שבה נטו את אוהל דמיונותיהם". או "היתה בעיניה מין אטימות נחרצת, שאצל טורפים היא משמשת מסווה לשיקולים עוינים, ואצל הטרף היא חלק ממאמץ עילאי למחוק את עצמו", או "הוא הרגיש בשינה הנאספת סביבו, נכרכת כמו עשן או צמר גפן על גפיו, ונלחם בה כמה דקות כמו ילד בבריכה שמנסה לצוף בעמידה על כדורגל". ככה זה בכל עמוד, אולי.

אבל זה, זה, זה מסכם הכול: "מהו קסם? הקוסם כביכול מבטיח שמשהו שנקרע לגזרים יתוקן בלי להשאיר עקבות, שמשהו שנעלם יחזור ויופיע, שחופן יונים שנפוצו לכל עבר או אבק שפוזר יאוחדו בכוח המילה, שוורד של נייר שאוכל באש יחזור ויפרח מתוך גל אפר. אבל הכול יודעים שאין זו אלא אשלייה. הקסם האמיתי של עולמנו השבור טמון ביכולתם של הדברים שהיו בו לגוז וללכת לאיבוד באופן מוחלט כל כך, כאילו לא היו הדברים מעולם.".



****

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי

ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי

מייקל שייבון

יש כמה דברים שהאמריקאים המציאו, ואנחנו לא רואים את עצמנו חיים בלעדיהם. ג'ינס, ג'אז, כדורסל, המבורגר וגם "פוליצר", כמובן. האמריקאים לא המציאו את הקומיקס, הראשון היה כנראה צייר יפני, אבל בתקופה עליה נכתב הספר הם צרכו אותו בכמויות גדולות, צעירים - וגם מבוגרים - רבו על הדף בעיתון עם רצועת הקומיקס היומית, וחוברות קומיקס יצאו לאור - רובן עם "עלילה" בערך ורמה נמוכה של ציור הדמויות, חוברות שגרמו להתמכרות קשה ומסחר ער בהן של קוראיהן הלא מתוחכמים.

שייבון מספר סיפור על שני בני דודים יהודים - האחד אמריקאי מלידה בעל רגשי נחיתות ונכות פוליו ברגליו והאחר פליט מפראג שהגיע בדקה התשעים בדרך-לא-דרך לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כשמשפחתו נשארה שם. הם ממציאים גיבורי קומיקס, הופכים לאירגון יצרני ומרוויחים כסף. תוך הסיפור נפרשות עלילות נוספות המתארות את התקופה - זו שלפני כניסת ארה"ב למלחמת העולם השנייה ואחריה וגם סיפורי קסמים במלוא מובן המילה.

אין לי מושג למה התקשיתי להתחבר לסיפור הארוך (711 עמודים בפונט צפוף) בעיקר לשליש הראשון שלו, אבל גם אחריו לא הרגשתי את הקסם. מה שהקשה עלי עוד יותר היה שההוצאה בחרה להוסיף את הערות השוליים וההבהרה בנספח בסוף הספר, תרומה משמעותית לקריאה המקרטעת.
לשייבון כישרון כתיבה, הוא ממש משוחח עם קוראיו תוך סיפור הסיפור, הנושא מעניין, התקופה מסקרנת. אבל אני צלחתי אותו ללא התלהבות. וקינאתי באלה שכתבו עליו לפני כמו אלון - בעקבות הביקורת שלו השגתי את הספר (תודה!) - ומירב שההתלהבות ממנו ניכרת בביקורת שלה. קינאתי כי לי זה לא קרה, וכותבי הביקורות בסימניה תמימי דעים עם ועדת פרס פוליצר לגבי הספר. ורק אני, כך נראה, לא הבנתי משהו שכולם הבינו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•yaelhar
ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי

ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי

מייקל שייבון

האמת בחיים לא הסתכלתי על קומיקס חוץ מבבזוקה. אם יש תמונות זה לא מפריע לי אבל אני לא צריך את זה. אני הדמיון שלי עובד לפי מילים. גם מתי שאני קורא אני לא מעמיד מול העיניים שלי את הבני אדם שאני קורא עליהם. אני לא יודע אם יש אנשים שעושים ככה אבל על עצמי אני יודע שככה הראש עובד אצלי.

התחלתי לקרוא את זה בגלל שזה של השייבון הזה שאני עד היום הייתי מבסוט מכל מה שקראתי אצלו. גם מתי שקראתי על השוטרים לא התעניינתי במשטרה אז גם פה חשבתי שלא משנה שאני לא מתעניין בקומיקס הזה בשביל שאני יהנה מהספר. וככה היה יעני אהבתי את הסיפור הזה בלי שאני יזכור עכשיו להגיד לכם את התולדות של הקומיקס אפילו שזה מסופר פה. עוד יותר מזה אני יכול להגיד לכם שבגלל שלא עניין אותי כל כך ההיסטוריה של זה אז כל פעם ששלחו אותי לסוף של הספר בשביל לקרוא מי היה איזה בנאדם ספציפי שתוך ארבע שניות אני שוכח אותו אז לא הלכתי יעני המשכתי לקרוא ואני יכול להגיד לכם שלא הרגשתי חסר.

אני חושב שהשיבון הזה הוא אלוף בלהראות לך איך מרגיש יהודי שגר בניו יורק ובאזור שלה. יש עוד כמה סופרים שעושים את זה אבל לפי דעתי מהדור של עכשיו הוא בשבילי הכי מצליח להעביר לי את ההרגשה של זה. פה הוא מספר לך על היהודים באמריקה בזמן של השואה וגם קצת אחרי כי הסיפור פה זה על שני בני דודים שנהיו גם חברים טובים מהתקופה הזאת . אחד מהבני דודים האלה בא לניו יורק אחרי שהמשפחה שלו שלחה אותו לשם מפראג בשביל להציל מישהו ממהם. שני הבני דודרים האלה כל אחד יש לו הדפקטים שלו אבל גם הדברים שהוא גאון בהם וביחד הם נותנים כוח אחד לשני וגודלים ביחד להיות מבוגרים בתוך האיפה שהם חיים.

זה ספר שמדבר על המון דברים יעני גם הקומיקס וגם אם זה אומנות או שזה ברארה (ואז אתה יכול לשאול את זה גם על מוזיקות ודברים אחרים) וגם על היהודים מה שאמרתי וגם לפי דעתי מי שגבר זה יכול לעניין אותו יותר בגלל שהוא יש לו דעות על מה זה גבר ואיך גבר מראה שהוא גבר ודברים כאלה.

לפי דעתי חוץ מזה שיש בסיפור הזה הרבה אהבה ובאמת זה עם הרבה הרפתקאות ואתה יכול לחשוב שזה סיפור קליל יעני יש לו גם הרבה הומור אבל כל הזמן אתה מרגיש שזה יושב על סיפורים עם טרגדיה וממש טראומות שאנשים סוחבים על עצמם ושהמתחת הזה לא בורח מתי שמספרים על מה שמלמעלה יעני זה כל הזמן יושב לך באחורה של המוח.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•סימנטוב
ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי

ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי

מייקל שייבון

ספר מעולה וגאוני! סיפור שמועבר בתלת מימד, ממחיש את הניכור ועושר האנושיות אבל לא חוטא לקלישאות הכינו עצמכם להרפתקאה

לפני 4 שנים•
★★★★★
•JIMMY
ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי

ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי

מייקל שייבון

אוף, ממש רציתי לתת לספר הזה ארבעה כוכבים.
זה היה מעין צורך לעשות דווקא, להעניש סופר מוכשר על תחכום-יתר הרסני שנקט בו. כן, זיהיתי את נצנוץ הגאונות מהתחלה. ידעתי שהעלילה הולכת להיות מתוחכמת ומקורית ושאני הולכת לשרוד עד הסוף, צריך להיות עיוור כדי לא לקלוט שיש שם משהו. אבל שייבון, ו/או העורכ/ת שלו, וגם המתרגמת, עיצבנו אותי כל השליש הראשון של הספר.
ההתחלה הזכירה לי, או לימדה אותי – מה זה אומר "תיאורים מייגעים", מה זה אומר "הערות מתרגמת מייגעות" (ועוד מאוחסנות כולן בסוף הספר, מה שהפך את הקריאה לעוד יותר מסורבלת). בלוקים אדירים של טקסט מיותר, שלא מוסיף לעלילה מאומה וגם לא מנוסח בצורה זורמת ומעניינת, גלישות של הסיפור לכל מיני פינות משמימות, היו המחסום שהיה עליי לעבור כמו במסע מתיש, מצוידת רק בסקרנות ראשונית, מהבהבת קלות. פעמים רבות מצאתי את עצמי קוראת על אוטומט, וכשהגעתי לסוף הפסקה הייתי צריכה לחזור לתחילתה. פתאום כשהגעתי לדיאלוג קולח שמקדם את העלילה זו היתה הפתעה גמורה, אבל הרגעים האלה היו נדירים. ידעתי שהם רומזים על כל הטוב שהולך לבוא אחר כך.

רציתי לתת לשייבון ארבעה כוכבים על הספר הזה. רציתי להעניש אותו על ביצוע מקרטע של רעיונות מבריקים, דימויים בהירים וחדים, דמויות מקסימות. כעסתי עליו שהוא טישטש את כל אלה בכתיבה חכמולוגית, עמוסה לעייפה בפרטים ובשמות ובמקומות ובאישים, כעסתי על העורך שלא ניקה אותה – כי אפילו עם כל אלה, הכתיבה לא הצליחה להיות בלתי-מהנה, אז תארו לכם מה הליכים כירורגיים רציניים היו עושים מהספר הזה!

אבל לא יכולתי לשאת את כעסי הקטנוני לאורך זמן.
ככל שנשבר לי הלב, גיליתי שאני לא מסוגלת לתת לו רק את הכותרת "ספר טוב". זה דווקא לא היה ההומור החד, השנינות החריפה שזכתה בסליחתי השלמה. זה הכאב העמוק, הדמעות שזלגו. זו ההרגשה של הבעיטה בבטן.
זה מה שהחיה את הספר הזה – מאבק האימים בין הייאוש והתסכול ללהבת התקווה המסרבת לגווע. מאבק שאינו ייחודי לאיש במלחמה הזאת, אך הוא בוחר להתגלם בסיפור מרהיב אחד של משפחה אחת פשוטה, קרועה בין שתי יבשות – ובעיקר בנפשו של ג'ו (יוזף), יהודי צ'כי הגולה בניו-יורק, אמן אשליות, "הארי הודיני" צעיר שממלט את עצמו מפראג בארון מתים בסתיו 39, כשהכיבוש הנאצי רק מתחיל לנעוץ את ציפורניו בתוך בשרה של אירופה.
אבל לא בסיפור ההימלטות הזה מדובר, אלא באחד גדול יותר. ג'ו נופל לילה אחד אל מיטתו של בן דודו סמי בניו יורק, ובין יומיים של סיעור מוחות, המגלם מפגש משולש בין תשוקה אדירה של השניים לעשות כסף גדול (שעבור ג'ו צריך להיתרגם לכרטיס היציאה של שאר המשפחה מפראג), כישרון הציור המלוטש של ג'ו ויכולת ההמצאה המופלאה של סמי, נולד לו "האסקפיסט" – גיבור על שבשיא פריחתו של הקומיקס האמריקאי יוצא לדרך למלא את שני ייעודיו: (1) לפלס דרך החוצה, לפרוץ, למלט, לשחרר את הנמקים הכבולים בעול הרודנות, (2) לכסח להיטלר את הצורה, וכמה שיותר גראפי, מה טוב.
ייעוד שלישי, בהערת סוגריים – לנפח שני חשבונות בנק מסוימים.
כמו האסקפיסט, גם ג'ו מוצא ייעודו בחיים, ובציורן של הפנטזיות הגדולות ביותר שלו הוא מצליח לצבור הון לא קטן (ולהפוך אגב את הבוסים הגרגרניים שלו למולטי-מיליונרים). אך הציור לבדו לא מביא לו גאולה. לאורך שנים עולה בתוהו הניסיון של אמן ההימלטות לשחרר את משפחתו לחירות, ובכך בעצם את עצמו.

אני לא רוצה להמשיך לספר עוד, אבל כמה דברים יש לי להגיד. ספרים שנוגעים בשואה הם אף פעם לא מבית היוצר של דיסני. הספר הזה גדוש בתיאורים מרהיבים, בצחוק, ובחיים, ובשני סיפורי אהבה מלאי כנות וקסם שכבשו אותי כל אחד בדרכו המיוחדת. אבל כמו שאמרתי, את כרטיס הכניסה הזה לליבי שייבון קנה דווקא כשהצליח לשבור אותו לרסיסים.
לא רק באמצעות בדיונות מוחו הוא עשה זאת (שייבון מאוד מוצלח בהתחקות אחרי כאבי החיים) אלא בעיקר ביכולת שלו להצליח להחזיר אותי למקום ותקופה אמיתיים בהם מעולם לא נכחתי; פתאום אירופה הנטרפת, המדממת, הנשרפת, היא לא רק פיסת היסטוריה – הזוועות האלה מתרחשות ממש עכשיו מעבר לים, ואני יהודייה אמריקנית משנות הארבעים של המאה הקודמת, מתוסכלת וחסרת אונים ואחוזת אימה מהכתוב בעיתונים.
זה לא הספר הראשון שאני קוראת השנה על מלחמת העולם השנייה. גם בספר של לורן בינה, שכתבתי עליו כאן, חוויתי החייאה רבת עוצמה של ההיסטוריה. הספר הזה הזכיר לי שגם רומן בדיוני יכול להחיות אותה, ושקשה לומר שיש בו פחות אמת. כשמיטשטש המרחק בין המציאות לבין פרי המצאתו של סופר, הפרטים הקטנים לא משנים. רק הידיעה שהיו כל כך הרבה ג'ו שבורים, וכל כך הרבה תומסים קטנים, אחים, ואימהות ואבות וסבים שנשארו רחוקים.

איי. מי אני שאתנפח על הערות כתיבה ועריכה? אין מושלם ופגום, השאלה היא אחרת לגמרי. הספר הזה דחה עבורי שעות הירדמות, הקדים שעות ערות, מצא אליי את דרכו בשעות משונות. הספר הזה הוא הראשון בשנה האחרונה שגרם לי לבכות.

נ.ב. בדמות, אולי, ספוילר קטן:
דימוי נוסף חובר לחוברות הקומיקס לקראת סוף הסיפור, כשג'ו התשוש נפשית מצליח לבצע באמצעותן הימלטויות בנות חלוף מהמציאות.
מי שצלח את הרומן הזה, מי שבאמת אוהב לקרוא – לא יוכל שלא להבין את הנחיצות של מפתחות מסוג זה מכבלי החיים, מפעם לפעם.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אאורה
ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי

ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי

מייקל שייבון

יש את התקופות האלה שאת קוראת ספר אחרי ספר וכל ספר הוא נחמד, בסדר, אולי אפילו ארבעה כוכבים, אבל נשכח ומתפוגג אם לא תוך רגע אז תוך ימים ספורים. ואז מגיע הספר הזה שתוך כדי הקריאה את אומרת לעצמך יא-אללה, זה ספר נהדר. ואת מתכוונת לישון אחר הצהריים בשבת, אבל בולעת בלי להרגיש 400 עמודים, ומחזיקה את עצמך לקרוא מילה במילה כי הכתיבה כל כך טובה, לעזאזל (משהו מרוחו של אלון שורה עליי כרגע, כמו שאפשר לשים לב).

שני נערים יהודיים, האחד פליט ברגע האחרון מאירופה והשני בן דודו החלוש והחולם בניו יורק, נפגשים בעיר שבה הכל אפשרי. בכוח הרעב המשותף לאבהות, להכרה ובעיקר ליכולת לגבור על מחסומיו הפיזיים של העולם הזה, הם יוצרים עולם שלם משל עצמם. הם ממציאים גיבור קומיקס, "האסקפיסט", בנו הרוחני של הודיני וזה שבכוח גבורתו המופלאה אמור לחלץ את כל הלכודים מאחורי מחסומי מלחמה, מוסכמות חברה ומעצורי נפש. זהו תור הזהב של הקומיקס והם רוכבים עליו אל הצלחה מסחררת, אבל זהו גם כידוע רחוק מלהיות תור הזהב היהודי, והם נאלצים להתמודד עם הפער המשתק בין הדמיון למציאות, פער שמאיים להכניע אותם ולהרחיק אותם לנצח לשדות של אשמה ושנאה עצמית.

ומה הופך את הספר הזה עם שמו הארוך והספק מתחכם לכזה ספר טוב?
קודם כל, העלילה. יש פה עלילה של ממש, לא רק תיאור של תקופת חיים מסוימת. הסיפור מתחיל בנקודת זמן אחת ומתגלגל עוד ועוד, מפגיש בין דמויות ומקומות ושולח זרועות למלחמה, למיסטיקה, לאנטרקטיקה. כמו בסיפור קלאסי הוא נבנה לאט לאט עד שהוא מגיע לשיא של הצלחה ואז להתפרקות של כישלון, אבל גם יודע להתיר אותו לאט ובנחת, משאיר זמן להתנחם ולאסוף את עצמנו.
וזה הדבר השני - הדמויות הנוגעות ללב ששייבון יצר, דמויות מרתקות, כנות ומעוררות הזדהות מיידית. אי אפשר להישאר אדישים לשאיפותיהם ולסבלם של סמי וג'ו, ואי אפשר שלא לייחל שיזכו לקצת נחת בטירוף הזה שסביבם. החברות האמיצה והשותקת בין שני הגיבורים, שעולה מהספר בלי שתוגש בכפית לגרון, היא מהדברים היפים והנוגעים שקראתי לאחרונה.
שלישית, הגורל היהודי, אותו מקור בלתי נגמר של אומללות אנושית ותקווה לגאולה שהזינה ומזינה כל כך הרבה סופרים ויוצרים. דמות היהודי הנודד, שכוחו בפיו ומלחמתו בעט, שמנסה ליצור מדיו וחומר את הגולם האגדי, הגיבור שיקום מעולם הדמיון והרוח ויכניע את צוררי העולם הגשמי. דמות שלעולם לא נחה מרודפיה כי הזיכרון תמיד נמצא איתה בפנים, והיא חייבת ללמוד לחיות יחד איתו. זו הדמות ששייבון יוצר והיא המקור לשאלות פילוסופיות כבדות משקל אבל גם לאיזו אמונה בסיסית ועקבית באור שבקצה המנהרה.
ורביעית ואחרון, הכתיבה של שייבון, הכתיבה הסוחפת, החיה והצבעונית שלו, שלא נותנת להניח את הספר ומגוללת בדיוק וביופי את השאלות הרות המשמעות שהספר מעלה. ובראש השאלות האלה, התהייה האם אנחנו נדונים להתמודד תמיד פנים אל פנים עם המציאות, או שיש לנו דרך להימלט ממנה, והאם הבריחה, הדמיון, האסקפיזם הקל הם בידור קל הראוי ללעג או שמא הדרך לגאולה?

"ליצור גולם, בעיניו, היה אקט של תקווה שננקט באין תקווה, בתקופת יאוש, ביטוי לכמיהה שכמה מילות קסם ויד מיומנת יוכלו ליצור משהו - יצור מסכן, אילם, רב-עוצמה - שיהיה פטור מהתוכחה המדכאת, מהרעות החולות, מאכזריותה ומכישלונותיה הבלתי-נמנעים של הבריאה. זה היה ביטוי לרצון חסר תוחלת, אם חושבים על זה, לברוח, לחמוק כמו האסקפיסט מסבך השלשלאות של המציאות ומכתונת הכפייה של חוקי הטבע [...] לבוא בשערי עולם הרוח המסתורי שמעבר לו".

למרות כל מה שנאמר לעיל, זה ספר זורם, שמאזן היטב בין קלילות סיפורית לכבדות הראש הנחוצה, ושוב אני מוצאת את עצמי ממליצה לכל ההיסטוריונים החובבים והיהודים החושבים להשקיע את השבת (או כל יום אחר) ולקרוא אותו.

[לאחר קריאה חוזרת של הספר לא ברור לי למה גזלתי ממנו ת הכוכב החמישי אז הנה, תוקן.]

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מירב
ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי

ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי

מייקל שייבון

שייבון! הוא אלוף המפתח בעצמו בלהפוך את העל טבעי -למציאותי. כל פעם שנדמה לקורא כי הנה,הגעתי לשיא הסיפור ומכאן הכל ימשיך כמו תמיד-הוא מצליח לפרוס מעליך את גלימת גיבור העל שלו ולנסוק בדיוק בזמן הנכון. בקצב והתיאורים המדויקים.
הגיבורים שלו לא נתקעים בעמודי חשמל אבל גם שומרים על גובה תעופה נראה לעין,כזו שגם עין אנושית קצרת ראיה תצליח לקלוט בקלות.
סיפור על שני ילדים,מתבגרים המנסים להפעיל את כל כוחם מול דעות מיושנות וחברה שמרנית. ילדים פורצי דרך ששוקדים בלילות על ציורי קומיקס מלאים בפנטזיית החיים של עצמם,ומציאות קשה ויתומה.
כן. עם כוח רצון-תוכל גם לעוף!

מודה, לא רציתי לסיים את הספר, העדפתי את אינסוף השיטוטים בחדרי השרטוט החמימים ובשמי הגיבורים הנוצצים.

אם יש סופר שמכבד את הקורא שלו -זהו שייבון.גיבור העל.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ציפור דרור
ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי

ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי

מייקל שייבון

את הספר קראתי בעקבות המלצה, יותר נכון כמעט המלצה שקיבלתי פה באתר "סימניה". כתגבוה לחוות הדעת שכתבתי על "אבירי הדרך" של שייבון כתב נורמן מיילר את הדברים הבאים "שייבון הבריק רק בקאווליר וקלי ומאז הוא מאכזב."

אני לא מסכים עם נורמן, אבל הספר הזה הוא באמת הרפתקאה אחת גדולה.
במהלך הקריאה בני שאל אותי על מה הספר, והתחלתי לספר לו את זה ברמה של ילד בן שמונה, והוא התמוגג...
וכשנעצרתי הוא שאל "ומה קרה אחר כך?" עניתי "אני לא יודע, עד לכאן הגעתי". "אז תמשיך לקרוא" הייתה התגובה. ומאז ועד עכשיו שסיימתי לקרוא את הספר, המשיך בני להתעניין בהרפתקאותיהם של קאווליר וקליי.

הספר כתוב מאוד מאוד יפה. מסוג הספרים שאתה מוצא את עצמך שבוי בנפתולי עלילתם. חיי את התקופה, מכיר את הדמויות וחווה איתם.
מדובר בספר לא קצר, וכדאי מאוד להתאמץ לצלוח את 70 העמודים הראשונים...
אני מציין זאת כי כבר שמעתי על מספר אנשים שוויתרו על הקריאה כי לא צלחו את תחילת הספר, וזה ממש חבל.

ציטוט קטן: "ויותר מכול הוא אהב אותם בגלל התמונות והסיפורים שבתוכם, פרי השראתם ומאמציהם של500 נערים מזדקנים שהשקיעו את על נפשם ואת כל מאודם בחלומות במשך חמש עשרה שנה, והפכו את חוסר הבטיחון שלהם ואת הזיותיהם, משאלותיהם וספקותיהם, אך החינוך הנחשל שלהם ואת הסטיות המיניות שלהם למשהו שרק חברה שטחו עינייה מראות יכולה לשלול ממנה מעמד של אומנות"

יופי של ספר, קשה להניח.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי

ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי

מייקל שייבון

ספר ארוך מאד. אני מסכים עם יעל והמבקרים האחרים שזהו ספר ארוך ולא קל להתחבר אליו. אני גם לא חושב שהוא יצירת מופת שכל אחד חייב לקרוא.
ועם זאת - נהנתי. קראתי בטיפות קטנות, כי ראיתי את הניסיון של שייבון לכלול בספר אחד את כל מה שיש לו (יהדות, אירופה של השואה, הגולם, ניו יורק, לוס אנג'לס, הומואים, קומיקס) - וזו תופעה שרואים אצל הרבה ספרי ביכורים - אבל לבחור יש כישרון וכולת.
אז אולי זה "ספר של סיפורים". אני קראתי אותו ככזה.
ארבעה כוכבים - סביר. לא יותר מזה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•עומר ציוני
ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי

מאת מייקל שייבון

הביקורת של alon nisser

תמונה של alon nisser
דירוג
4.0
לפני 17 שנים

“ההרפתקאות המדהימות שלקוואליר וקליי הוא ספר עב כרס שלא בקלות צלחתי אותו. קטעים ארוכים מידי לטעמי העוס”

20/27
ביקורות על ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי
הבאה
גלושקה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 15 שנים

“בדרך כלל ספרים בעלי יותר מ400 עמודים הם כבדים, עמוסי תיאורים לא הכרחיים, ולמען האמת לרוב לא פוגעים ב”