הסיבה העיקרית (ואולי היחידה) שלקחתי את הספר לידיי היא שלא מזמן חזרתי מטיול בן שבועיים בסין, והנחתי שאין טוב מלתת הצצה לעָבָר הלא רחוק של המעצמה המדהימה הזו, שבה נהניתי מכל רגע.
עם תקוות רבות התחלתי לגמוע את הדפים הראשונים, ואולם לאחר זמן קצר קרה לי מה שקורה בלא מעט ספרים - המהירות ירדה, או איך אומרים בשפת יום יום: הרוח יצאה מהמפרשים, והטיולים למקרר שבמטבח תכפו... וכל זה למה.
בגב הספר ניתן היה להבין שמדובר בחיים אכזריים במחנה ריכוז, סיני אמנם, אבל עדיין "השם מחייב"... מה אומר לכם? לא יותר מלילה ראשון בצבא, או אם נהיה מדויקים יותר: לילה ראשון במילואים...
אוקיי, ולאחר שמלמלתם לעצמכם כל מיני הערות כגון "נו, באמת", או "לא הגזים מעט"? ועוד הערות בסגנון, נגיע ללב הסיפור, או נכון יותר לשלושת הסיפורים שמרכיבים את הספר.
שלושת הסיפורים מתרחשים בתקופת "מהפכת התרבות" של מאו, בשנים 1966-1976.
כל האינטלקטואלים הימניים, ש"הרעילו את האווירה", נשלחו למחנות ריכוז – ל"לימוד מחדש".
הסיפור המרכזי והראשון (עץ-המשי) הוא על המחבר, ג'אנג שיאנליאנג, או ליתר דיוק - הפרטים שבסיפור חופפים את שעבר הוא עצמו.
לאחר שקיבלו את עונשם ב"מחנה הריכוז", היו מועברים לחווה ענקית, שבה היו מתפרנסים מעבודות חקלאות שונות בדרך לחזרה - ל"חינוך מחדש". חייו במחנה מתוארים בסתמיות, ללא שום דרמות מעבר לסיפור ממוצע ופשוט. גם התאהבותו בנערה בחוות העבודה לא הצליחה לכנס בחזרה את הרוח למפרשי ספינתי, וחבל.
אין תזכורת רצינית לקשר למאו - ש"בזכותו" הסופר, ונוספים שכמותו נמצאים כאן, ושאותו מאו "הצליח" להרוס הרבה מאד ממורשתה המפוארת של ארצו, כמו גם את הכלכלה ואת התקדמותה – לא רבה אמנם, אך בכל זאת התקדמות מסויימת, כאשר זו עמדה בדרכו לקומוניזם שלו. איני זוכר אם הדבר מוזכר, ואם כן אז ממש לא בצורה הראויה. למעשה אין פלא, מספיק לבקר בכיכר (הציבורית) הגדולה ביותר בעולם - טיינאנמן בבייג'ין ולראות את עשרות המצלמות הפרוסות על עשרות העמודים, כמו גם את שוטרי החרש המסתובבים בקהל – וערים לכל התגודדות חשודה - כדי להבין שהמחבר, שהוא תושב סין, לא יכול היה לכתוב משהו רציני ונאלץ להסתפק בתיאור חלבי של המאורעות...
הסיפור השני (מעיינות מרים) משעמם אף יותר... זה מונולוג של נהג משאית, לנוסע שאסף בצד הדרך... זהו, נראה לי שמיצינו, וגם כאן, התאהבות בבחורה - לא הצליחה ללבות את אש אהבתי הכבויה לספר.
השלישי (סיפורו של רועה) שנמצא במחנה, לאחר שחי בעיר הגדולה. במהלך עבודתו בחווה, הסתבר שהוקעתו כ"ימני" הייתה טעות והוא קיבל פיצוי משמעותי מהממשלה, לשמחתו ושמחת אשתו - שאיתה התחתן בחווה, לאחר שבאה מסצ'ואן כדי למצוא חתן... גם כאן האירועים לא יפילו איש מהכיסא – בדיוק כפי שאני מנסה לתאר אותם – יבשים כצנון.
לסיום, אם חשקה נפשכם לראות את שרידי המשטר הישן, ואת צלו של מאו בכל מקום אליו תפנו – בקרו בסין כל עוד לא מאוחר, ומחכה לכם חוויה נפלאה - בארץ שהצליחה לשמר את תרבותה הישנה, להתקדם כלכלית בצורה מדהימה - למרות מאו, וכול זאת לצד שרידי עבר שעדיין תחשפו להם.
ואולם, אם בחיסכון תחפצו – מצאו ספר אחר העוסק בכול "המהפכה התרבותית", משוכנע אני שבשוק ישנם ספרים טובים יותר.
בינוני.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
