הספר הוא, מבחינתי, "אנציקלופדיה מצוירת של הדת המעניינת ביותר בעולם"- הנצרות. לא ידוע לי על דת כה מגוונת, צבעונית ומלאת דמויות וסיפורים כפי שהדת הנוצרית משופעת בהם. אין אח ורע לרמת הציורים, לעושרם, ליופיים ולתוכנם בשום דת המוכרת לנו.
ד"ר אפי זיו עשה עבודה מדהימה כשקרא תיגר על מאות רבות של ציורים, דמויות ואגדות שבנצרות, כשהוא מכניסם תחת קורת גג אחת-בספר. אפשר בהחלט לראות בספר זה את בר-הסמכא בה"א הידיעה לנושא אוֹמנות הציורים והסיפורים שמאחוריהם, כאשר ברשימת העוזרים והתורמים לספר, בעיקר בנושאי הסיפורים, נמצאת הגברת יסכה הרני, שהיא ללא ספק נמצאת בראש הפירמידה בארץ בנושאי הנצרות!
הספר עצמו מכיל מעל 600 ציורים, תמונות וצילומים הקשורים לדת הנוצרית ובהחלט מספק ימי קריאה מענגים, גם למי שלא הכי קרוב לדת זו. פשוט, ליהנות מכול דף.
אין דבר שקשור לדת שאינו מופיע בין דפיו; כיצד לבחון ציור והסיפורים שמאחוריו, כיצד נבדיל בין סצנות דומות בציורים שונים, סימני הזיהוי (האטריבוט) של כול קדוש, משמעויות של רבים מהמנהגים הנוצרים, סמלים, כיצד לפרש ציורים, צילומים ממקומות שונים, הקדושים, הנזירים, מושגים בנצרות, ראשי תיבות, סוגי הצלב השונים (היה ניתן להרחיב...) ועוד ועוד...
ד"ר זיו מביא מבחר עצום של מידע, וממיין את הנושאים לפי קטגוריות המקילות מאוד על ההתמצאות בנבכי הפרטים. גם מקומם של דברים מוכרים לא נגרע ובהחלט ניתנות תשובות לרבים מהם, כמו למשל מה פירושו של חד הקרן, מה משמעות המספר 8 בדת, ומכאן, מדוע רבות מהכנסיות מתומנות (שמונה צלעות), מה פשר 15 מדרגות המובילות לכנסייה שהכניסה אליה מוגבהת מהרחוב, מה המשמעות של הטלה (שהיה על כתפי אריק שרון...), של השושן הצחור, השקנאי, היונה, הטווס ועוד...
מחירו הגבוה, יחסית, של הספר נובע מכך שהובאו בו ציורים רבים בעלי זכות יוצרים (שמן הסתם היה צורך לשלם עבורם), אך הוא בהחלט שווה כול שקל ממחירו!
לסיכום, גם אם לא תמצאו תשובה חד משמעית לדבר מה שתעלו על דעתכם (ואין סיבה שלא...) הספר בהחלט מעודד להמשיך ולשקוע בנבכי הפרטים, במטרה להבין את האוֹמנות המקסימה של ציורי הנצרות וסיפוריה.
ואולי כעת, לאחר ההתעמקות בנבכי הדת, כשנעמוד בכנסייה מול תמונה או יצירה כלשהי נוכל לנתח ולהבין ואף, רחמנא ליצלן - ליהנות ממנה...
עונג צרוף. ממליץ בפה מלא!

איך (לעזאזל) אומרים, בצורה עדינה לבתי שהספר שכה התלהבה ממנו ונתנה לי לקרוא – הוא לא בדיוק "כוס התה שלי"...

וכאן אני חייב וידוי קטן: זמן די רב לא קראתי ספר להנאתי, וזו היתה הזדמנות "להיכנס חזרה לתלם" בעזרתה האדיבה של הצאצאית – שהיתה מודאגת כנראה מהעובדה שבזמן האחרון איננו מחליפים חוויות בנושא קריאת ספרים. יום בהיר התייצבה ואמרה שזה אחד הספרים הטובים שהיא קראה, ובטוחה שגם אני אהנה ממנו - כפי שהיא נהנתה...

ובכן, צר לי להיות זה שמוריד את ממוצע הדירוג הגבוה שהקוראים נתנו לו.

מבחינתי הספר כתוב ברמה די ירודה, ילדותי משהו, ומכיל משפטים רבים (מידי) שפעמים לא מעטות נראו לי ללא קשר ביניהם. כוונתי היא שהעסק, איך אומרים, לא שטף. או אולי האשמה היא בתרגום המדויק (כדוגמת Opposite Coffee הידוע), ללא התחשבות כיצד הדבר מתקבל בעברית.
וכמו ש"מקובל", לצד תרגום עייף מופיע בן דודו – שגיאות כתיב. אומנם מעט פחות הפריעה לי העובדה שהאות י' קיבלה Upgrade ויחס מועדף במספר מילים, שהרי רק כך ניתן להסביר את אהבתה הגדולה של המתרגמת אליה; טעויות בסיסיות בשפה כגון: בת – ביתי ועוד, אך לצערי גם דבר זה לא הוסיף לקריאה שאמורה הייתה להיות מהנה.

התוכן, אוי התוכן... גם כאן איני איש בשורות. מאחד שמוגדר כ"גדול כותבי רבי המכר" לדברי הניו יורק טיימס (מופיע בגב הספר) הייתי מצפה למשהו עמוק, אינטליגנטי מותח ושונה בתוכנו ממרבית ספרי המתח המוכרים לנו. וכאן אני נאלץ להצטרף לכתיבתו של הקורא עדי שכתב "הסיפור די צפוי עוד שקראתי את הכריכה היה ברור לי מה יקרה." ובכן, לי לא היה כל כך ברור מה הסוף, אולם במחלקת ניחוש של "מה פחות או יותר הולך לקרות" – בהחלט סימנתי V צנוע...

לסיום. בניגוד לכל ידידיי שהתלהבו, איני יכול להמליץ על ספר זה כספר מתח, ובהחלט הייתי מעדיף את סגנון כתיבתם של סופרים כמו ג'ון ורדון (חשוב על מספר), ג'פרי ארצ'ר או נלסון דה מיל.

לא יצאתי מגדרי...

לפני שנה בדיוק הייתי בפולין.
מראש קבענו שנגיע כאחד התיירים האירופאים, ולא כישראלים. המשמעות הייתה שלא נעמיד את כל נושא השואה (אתרים, בתי קברות בתי כנסת וכו') במרכז הטיול.
תנאי אחד חורג היה לאשתי, ואשר עליו הסכמתי ברצון - ביקור באושוויץ ובירקנאו (הנקרא גם אושוויץ 2).

הביקור באושוויץ היה קשה ומעיק, המראות הקשים היוו ניגוד מוחלט לטיול המקסים והנינוח שהיה עד אז, ובהמשך.
לא יכולנו להשתחרר מהמועקה, הטבעית, שליוותה אותנו לאורך כל הביקור במקום. האמת? גם לא עשינו כל מאמץ. נתנו לרגשות להשתלט עלינו, הרגשנו חובה לעבור ולבקר בכל הבלוקים (שהיו פתוחים), לספוג את האווירה הקשה ולנסות להבין את גודל הזוועה שהייתה מנת חלקם של אחינו ואחיותינו היהודים. עברנו בין הביתנים/הבלוקים השונים עד הגיענו לבלוק 11 ולידו "קיר המוות", והחצר שבחזיתו של הקיר - המהווים חלק נכבד בנושאו של הספר. זהו קיר המחבר בין הבלוקים 11 ו- 10 שלידו, וכנגדו היו הנאצים יורים למוות באסירים, ובחצר– תולים על עמוד תלייה, לעיני כול, את מי שהחליטו לחסלו בדרך שונה מתאי הגזים...
לצערי, בעת הביקור במקום עדיין לא נחשפתי לספר הזה, כך שהפסדתי חלק ניכר מהסיפורים שיכלו להסביר ולהעצים את החוויה הקשה שלשמה באנו למקום.

ספר עלילתי כובש יותר מספר עיון. זוהי (כנראה) אקסיומה שידועה לרבים מהקוראים. בספר הזה לא התרשמתי שאמיר השכל מנסה להביא עלילה בכוח, וגם אם ישנה כזו – הוא אינו מנסה לפתחה ולהתעמק בה. אני מייחס זאת לכך שאין לו מספיק נתונים להתחקות אחריהם ולתבל אותם בסיפור "שובה" כמו שעשתה, לדוגמה, הסופרת טטיאנה דה רוניי בספרה המעולה "המפתח של שרה", וכמו רבים אחרים ששילבו סיפורים "פיקנטים" במסכת האירועים הקשה ו"היבשה"...

אמיר, אני מניח, אינו סופר ידוע ומוכר לרובנו. הוא הוציא ספר נוסף לאור בשם "גיבורים רגילים". כתיבתו פשוטה וזורמת והוא מתמקד בסיפורו של אדם אחד - יעקב קוזלצ'יק (Kozielczyk) ודרכו מביא, בעקיפין, גם את סיפור המחנה וחיי היהודים שבו. התרשמתי עמוקות מניסיונו להביא את הביוגרפיה של גיבורו- יעקב קוזלצ'יק שהיה האחראי על הבלוק (קאפו) ואשר תפקידו, מעבר לדאגה ליהודים, היה גם לתלות אותם - בפקודת הנאצים.
הספר בנוי בעיקר על עדויות של אסירים שהיו במקום והתוודעו למעשיו – לטובה או לרעה. בקריאת הספר ניתן לראות כי נטיית רוב העדים היא לדון אותו לזכות מאשר לחובה, וטוב שכך. שהרי אין איש יודע כיצד היה הוא נוהג בתנאים לא נתפסים כאלה וכמובן שמיד צף ועולה המשפט הידוע: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".

חלק נכבד וחשוב בספר נוגע ל"קבלת הפנים" של הישוב בארץ לפליטי השואה שהגיעו ארצה. הם, כדברי המחבר, התחנכו על אתוס שלילת הגולה – לאמור, עיצוב "יהודי חדש" שהוא זקוף, אינו מהסס להגן על עצמו, ומתוך כך- ברור שלא מסכים להיות "כצאן המובל לטבח". גם כאן הייתי מביא את המשפט לעיל: "אל תדון את חברך..."

אמיר מביא ציטוט יפה מספרו של הסופר היהודי (האיטלקי) לוי פרימו שהיה באושוויץ: "השוקעים והניצולים". וכך הוא כותב: "אתה בוש שאתה חי במקומו של מישהו אחר, ובמיוחד במקומו של אדם רחב- לב ממך, רגיש ממך, נבון ומועיל ממך וראוי יותר ממך לחיות." גם טענות היו בפיהם כלפי היישוב, כמו שכתב יוסף רוזנזפט (מנכ"ל הוועדה היהודית) שניצל ממחנה ברגן- בלזן: "אתם רקדתם הורה כאשר אנחנו נשרפנו בכבשנים". חילופי טענות קשות מאוד, משני הצדדים, ללא ספק.

אחת השאלות המוכרות והידועות ביותר הן, כפי שכבר נאמר, האם הקאפו הזה - יעקב קוזלצ'יק, שיתף פעולה עם הנאצים. אחד העדים המרכזים ששהה איתו בבלוק 11 כחודש אומר את מה שכולנו יודעים: "הוא היה מוכרח להוציא לפועל את כל הפקודות של שלטונות ה- SS. הוא לא יכול היה לשנות פקודה, כי דבר כזה מאיים במוות מיידית."

לסיום, ספר קצר ובו סיפורו של קאפו אולי במקום הגרוע ביותר במערכת ההשמדה והשאלה אם היה משתף פעולה עם הנאצים או שבהסתר ניסה לעזור לעמו. נראה לי שהכף, אליבא דאמיר השכל, נוטה לזכותו.
מומלץ!

בספרה המרתק מביאה הסופרת לבנת את האפילוג ובו היא מסבירה כיצד הגיעה לסיפור המעניין והבלתי נתפס על החיים המשותפים של שלושה יהודים, ילדים צעירים, ושבט צוענים ביער במהלך מלחמת העולם השנייה, כשמטרתם המשותפת היא לשרוד ולהימלט מידי החיילים הרומנים, שכידוע, שיתפו פעולה עם הנאצים.
בשילוב הבלתי ייאמן בין שתי תרבויות שנחשבות קיצוניות - היהודים והצוענים - עולה האספקט הפילוסופי, דרך שיחות הנמשכות אל תוך הלילה בין מנהיג הצוענים לבין נער ישיבה, ניתן להכיר את הדמיון הקיים בין שתי התרבויות הנ"ל.
הלן וינינגר לבנת משלבת גם את סיפור השואה והכחדת חלק גדול של יהודי בוקובינה, רומניה, שנלקחו לטרנסניסטריה, תוך כדי התמקדות בקורות חייהם של אלה שנחשבו, ועדיין נחשבים, לחלק הבזוי בחברות רבות - הצוענים.
כאן אולי המקום לתת טעימה קטנה מהספר ולעשות היכרות עם השלושה.
תחילתו של הסיפור בעיירה שלווה (גוּרה הוֹמוֹרָה) ברומניה, בשנת 1940. בקורותיה של משפחה יהודית ממוצעת שפת הלחם לא הייתה מצויה בביתם בשפע, ומצאו נחמה וחיזוק בבנם הקטן והמקסים מיקלה, שלמרות שלא התפתח ככל הילדים ואף היה על גבול האוטיזם, גרם להם לאושר רב, גם בזכות אהבתו לכינור, שממנו סירב להיפרד, והיה מפיק בעזרתו צלילים מופלאים.
למיקלה יש בת דוד צעירה, כבת 14 ושמה אנה, והיא הדמות השנייה.
בביקוריה של אנה אצל דודתה, היא מפיחה שלוה ורוגע במיקלה ומעלימה את התפרצויות הזעם שתוקפות אותו מדי פעם. אביה של אנה הוא חייט וכשגביר העיירה הזמין בגדים, התנדבה אנה לקחתם אליו, ובהזדמנות זו לראות את שרגא, שבו היא מאוהבת.
הדמות השלישית היא שרגא, כבן 15, שאביו ייעד אותו להיות רב. לידי אביו היו מגיעים עיתונים מדי שבוע ולאחר שקרא בהם שרף אותם, ומעשה זה סקרן את הבן. בהזדמנות הראשונה שנקרתה לו, כשאביו נעדר מהבית, הצליח לקרוא משלוח שבועי של עיתונים שהגיע לביתם ומהם למד על המלחמה המתחוללת, על כיבושי הנאצים ובעיקר נחרד לקרוא על הפוגרומים שנעשו ביהודים. שרגא ששמע את המילה "קומוניזם" התעניין לפשרה והחליט לקחת חלק בתוכניות ההתנגדות להיטלר, תוך שהצטרף לקבוצה שפעילותה הייתה אסורה על פי החוק. הדבר נודע לשלטונות שפתחו במרדף אחריו והוא ואנה נמלטו ליער הסמוך, לבקתת השומר.
ביער התחברו לשבט צועני שקבלם יפה וראה בהם אחד משלהם, נטמעו ביניהם ואף התנהגו כמותם במשך כארבע שנים, דבר שהיה לא קל, כפי שמעידים דבריו של שרגא לאנה לאחר שביקשה ממנו תשובות למצב הבלתי נתפס שבו מצאו את עצמם... "אין לי מילות הרגעה, אנה. לא אשקר לך. בתוך לבי אני יודע רק אחת: עלינו לנצור את אמונתנו, זה הכוח היחיד שימנע מאיתנו להיטמע בהם... אני לא יודע מה עלינו לעשות. להישאר איתם או לעזוב מייד. ברור שברגע שהחיילים יגיעו לכאן ייקחו אותנו ראשונים. מצד אחר אולי בכל זאת בטוח יותר להישאר איתם, הלוואי וידעתי."
ולפני סיום אציין רק את אחד הקטעים המרגשים ביותר בספר והוא הפגישה ביער בין שרגא ואנה למיקלה הקטן, פגישה המרטיטה את הלב...

לסיום, אין זה עוד סיפור שואה "רגיל" הנוגע להשמדת היהודים באשר הם, אלא מביא את סיפורם המיוחד של הדמויות שמבחינת הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם – הרומנים, היו על "אותה סקלה", המיועדת להשמדה.
נהניתי והערה לסיום:
את ספריה (שישה במספר) של הלן לבנת לא ניתן להשיג בחנויות המוכרות לנו, והיא תשמח למכור ספר זה תמורת 40 ש"ח.
המייל להזמנה: livnath@013.net

"הנסיך הירוק" הוא שם הסרט לספר "בן החמאס".
ראשית התנצלות על כי עדיין לא קראתי את הספר, אבל מנגד, כחלק מ"תנאים מקלים"- ראיתי את הסרט. "נו, גם זה משהו," ודאי תגידו...
אני מודע לכך שכנראה יש ערוץ מיוחד לביקורות סרטים ובאגף הזה נכנסים רק ספרים, ואוי לו לאדם שיעז לשנות סדר זה, מקדמת דנא... אבל החלטתי להסתכן, ואנא אל תלשינו ללביא ולשאר חברי ההנהלה שנקטתי במעשה מביש וחסר אחריות זה בבואי לכתוב על הסרט – שהרי ניתן להקיש ממנו, פחות או יותר, לגבי הספר.
זהו, נגמרו ההתנצלויות, התירוצים וההסברים, וכעת לחוות דעתי רק על הסרט.
ובכן, הסרט הוא סרט תעודי, מותח וסוחף שבבסיסו נוגע בעימותים שביחסי ישראל- חמאס, אך מזווית ראיה שונה לגמרי מהמוכרות לנו. ולא, אל תטעו אין הוא מתמקד בעם הפלסטיני או בישראלי והוא אינו דומה כלל למספר סרטים שראינו בעבר על הנושא. מדובר באיש שב"כ בכיר (גונן בן יצחק) שגייס והפעיל את מסעב חסן יוּסף, בנו של חסן יוּסף - בכיר אנשי החמאס בגדה. הוא עוסק ביחסים המאוד מורכבים וההתלבטויות הקשות שמצב בלתי הגיוני זה יוצר בנושא שיתוף הפעולה, שגם הגיע לסיכון בני משפחתו של מסעב ונותן נקודת אור מיוחדת במינה על היחסים שנרקמו בין השניים -יחסים חוצי גבולות, לאורך שנות עשור עבודתם המשותפת.
הסרט בנוי ממונולוגים אישיים של השניים המדברים ישירות למצלמה, ללא כחל וסרק, ובזה טמון כוחו של הסרט – בפנייה הישירה אל הצופה באולם. סיפורם של השניים מוגש באופן מקצועי, רהוט ומרגש והם מדברים על הנושא הקשה והבלתי נתפס – בגידה במשפחה ובעם שלך, שהתוצאה הסופית שלה, במידה והיתה מתגלית, אחת היא - מוות.
לסיום, שמו של הסרט נבחר מהסיבה שמסעב הוא בנו של מנהיג החמאס בגדה, וככזה נקרא בעיני גונן "נסיך" והשם "ירוק" נלקח מצבע דגלו של הארגון.
הסרט פשוט מרתק בצורה יוצאת דופן, ללא הבדל לנטיות הפוליטיות שלנו, ושתי הדמויות שבו כובשות את הקהל. הספר שאיש החמאס הוציא נקרא "בן החמאס".
מציע לכם לראות את הסרט "הנסיך הירוק", ומבטיח לכם הנאה מושלמת!
בתום ההקרנה הגיעו איש השב"כ לשעבר שמופיע בסרט (גונן בן יצחק) והעיתונאית סמדר פרי (הפרשנית לענייני ערבים) כפנל ש"מדסקס" על הסרט וגם אפשרו לקהל לשאול שאלות.

זהו סיפורם של שני חברים אנגלים שנפגשו בגיל 12 בשנה הראשונה בבית הספר, ועד גיל 19- הגיל שבו עשו את כל מאמציהם כדי להתקבל לאוניברסיטה היוקרתית- אוקספורד. חייהם המשותפים של השניים חושפים בפנינו את חייהן של משפחותיהם, האחת ענייה מרודה ואילו השנייה - עשירה בצורה יוצאת דופן. וכמו בחיים, גם כאן לא יתכן חיבור טבעי בין המשפחות, וכדי להוסיף מעט נופך למקרה, ישנו אירוע מהעבר הרחוק בין אבי משפחת חבר אחד לבין אימו של החבר השני- אירוע שהוא בבסיסו של הסיפור כולו. לאורך מהלך הסיפור כולו מובאים בפנינו דעותיהן ומחשבותיהן של כל הדמויות- דבר ש"מחזיק אותך בסיפור" ומנגד- מקהה מעט מהמתח שכול סיפור טוב לא יסרב לקבל...
אהבתי את הסיפור עצמו, אולם פחות את אופן הצגתו והחזרה על קטעים מחלקיו ע"י הדמויות השונות כחלק מ"כיצד הן רואות את המקרה," דבר שנראה לי מיותר ומבחינתי לא הוסיף דבר ולא תרם למהלך העלילה. לא יצאתי מגדרי מהאופן שבו תורגם הספר ולעתים חשתי שפה ושם קיבלתי תרגום של "קפה הפוך" ל- Opposite Coffee, פשוט: "ככתבו וכלשונו" וללא שום ניסיון לעצב זאת ולהתאים לשפה העברית, ואולי זו רק הרגשתי האישית. גם האמינות שלאורך קטעים מסוימים לא "הפילה אותי מהכיסא", וכוונתי לדמות מרכזית "היודעת כול" ולאחד הקטעים המאוד מרכזיים הנוגעים להיעלמותו של אביו של הארי.
ולפני סיום. בסוף הספר יש קטע דרמטי שנקטע וממש מחייב אותך להמשיך ולקרוא את סופו בספר ההמשך, וכאן איני בטוח שארוץ לקנות אותו גם אם בשורה התחתונה הספר היה לטעמי. נראה לי שאפשר להמשיך ולחיות גם מבלי לדעת את סוף הדרמה ולהתייחס לספר זה כאל ספר ש"עומד בפני עצמו"...

מספר מילים על המחבר/ האדם רן ובר
הפעם, ברשותכם, אחרוג ממנהגי ואקדיש מספר מילים לרן ובר האדם.
לרן ובר, יותר נכון לכתיבתו, התוודעתי לראשונה לפני כשנתיים, כשהייתי בין המובילים ל"עליהום" שנעשה לו כאן באתר לאחר המלצות לספרו "התגלות". ההמלצות היו מממליצים שנרשמו ל"סימנייה" אד הוק לקידום ספרו, אף שלא שוכנעתי שכולם קראו אותו. בעקבות הדברים שכתבתי נוצר קשר בינינו, ולאחר התכתבות ממושכת איתו- שבה הכרתי את האדם והבעתי התנצלות פומבית כאן ב"סימנייה"- התנצלות שבאה מכל הלב!!!
ובכן, מה מניע אותי לכתוב על האיש, ולא על ספרו, באתר המוקדש כולו לספר?
הכרתי אדם מיוחד, עדין ונעים הליכות, ובחילופי המכתבים הרבים יצא לנו להתכתב גם על ספריו העתידיים וככל שגבר זרם המכתבים גברה הערכתי אליו שזהו אדם ש"קשה למצוא אנשים כמותו" בימינו. את כל תורתו- הטוב שבעולם- הוא מנסה להעביר בדרכי נועם לזולת, עם חיוך (יש רבים ב"יו טיוב") ללא כפייה ועם הרבה אהבת אדם באשר הוא.
את ספרו "סוד הנקודה הטובה" לא קראתי עדיין אך אם רן ובר הצליח להעביר רק חלק קטן מהגיגי ליבו על העולם אל דפיו של הספר – ממליץ בפה מלא לקרוא, או לפחות לפתוח ולדפדף בדפיו כשברקע תדמיינו לכם (כעין "ענן" מקומיקס...) את דמותו הנפלאה של האדם היקר הזה.
גילוי נאות בשולי הדברים:
א. ההתכתבות האחרונה בינינו הייתה בדצמבר 2012.
ב. לא התבקשתי לכתוב את דעתי עליו וכמובן לא לנסות "לדחוף" את ספרו, סתם הרגשתי צורך כשראיתי אותו בסימנייה.

יאללה חבר'ה, אם בא לכם, אתם מוזמנים להתחיל במלאכת הקטילה...

את שמה כסופרת הכה מוכרת לנו קנתה ויקטוריה היסלופ בזכות אותם ספרים המשלבים רומן עם היסטוריה. מקומית בעיקר. לקורא הממוצע לא נדרש כול מאמץ כדי להיזכר ש"האי של סופיה" עוסק בספינלונגה (כרתים) ו"הריקוד של סוניה" נכתב על מלחמת האזרחים בספרד, והם הפכו לרבי מכר בזכות אותו שילוב מנצח 'רומן והיסטוריה' הנותן לקורא גם ערך מוסף לסיפור הרומנטי תוך הבאת אירועים היסטוריים לתקופה בה התרחש הסיפור, וחיבור הדמויות בצורה כה שורשית למקום, כפי שעושה הסופרת, מהווים עדות להצלחתה.
הפעם בחרה הסופרת להביא לידיעת קוראיה את סיפורם הטרגי של תושבי סלוניקי כשהיסטוריית היוונים, אך בעיקר הסלוניקאים, משמשת כמסגרת לרומן. יצא לי לבקר בחלק ניכר מהמקומות המופיעים בספריה ובהחלט נעים לי לציין את היקף העבודה שעשתה בהיצמדה למקומות המהווים את בסיס העלילה.
במקרה של "חוטים מקשרים" גם ההיסטוריה מדויקת - דבר שנבדק (בעת שהייתי שם בטיול) ואושר ע"י המדריכים במקום עם תושבי סלוניקי.
בשנת 1912 עברה העיר סלוניקי מהטורקים ליוונים. האירועים המרגשים שבספר, לאחר השריפה הגדולה בשנת 1917 שכילתה את רוב מרכז העיר סלוניקי שבה התגוררו היהודים, חילופי האוכלוסייה שמסתיימים בשנת 1923 בין הטורקים ליוונים לאחר המלחמה ביניהם - עוברים לאורך חייה של קטרינה, ילדה בת שש שעוברת מהאזור הטורקי ליווני. הסופרת מתעכבת גם על היחסים המיוחדים שהיו בין הדיירים והעזרה ההדדית שהייתה ברחוב המסוים המופיע בספר, בין הנוצרים, המוסלמים והיהודים שהיו בני בית האחד אצל השני, ובעת חילופי האוכלוסין המשיכו לשמור על הבית של ידידיהם בתקוה שיוכלו לחזור ולחדש ימיהם - ימים נפלאים שקיימו האחד עם השני.
מצאתי בספר סיפור היסטורי יפה, נכון וכתוב בצורה מעניינת, אולם הרבה פחות מכך בנושא הרומנטי - שמבחינתי ראיתיו כמשהו זר מעט שנדבק לסיפור, ולצערי לא הצלחתי להתחבר אליו...
ס"ה נהניתי, ואם "חייבים" להחליט על דרוג - אז העדפתי את שני ספריה הקודמים.

לשם שינוי, אחרוג מעט ממנהגי ואתחיל עם העטיפה לסיפור, קרי – כל הדברים שמסביב אשר גורמים לנו לרצות לקחת ולקרוא ספר מסוים.
שמו של הספר מרמז די בבירור על היותו מעין אנציקלופדיה לציפורי מזרח אפריקה. עמוד השער וגב הספר נותנים תחושה זו, וכמות הציפורים, צבען ומעופן מחזקות את האשליה הזו. אשליה? אכן, כי מלבד שמו הקשר לציפורי מזרח אפריקה הוא די רופף ומאוד קלוש, ומכאן לא תבוא הישועה למעוניינים בלימוד על ציפורי מזרח אפריקה.
עם פתיחת כריכתו הקשה של הספר (מה, עדיין יש כאלה?) מקדם אותנו "דף שורות" שכאילו נלקח ממחברת של אחד התלמידים והודבק לכריכה ולעמוד הראשון ובו מסופר מה שהיה אמור להיות בגב הספר – קיצור תוכנו של הסיפור. בעמוד האחרון לעומת זאת בחר המחבר, או מי מטעמו, לכתוב בדיחה די שחוקה ומוכרת, שבינה לבין תוכן הספר אין כל קשר.
נו, שיהיה. אני תמיד פתוח לשמוע בדיחות.
ולאחר שהתוודענו לקלילותו החיצונית של הספר ולרצון לגרום לנו "לתפוס ראש טוב" לא נותר אלא לצלול לעומקו בתקווה ש"הנה נלמד משהו על ציפורים" ובעיקר על ציפורי קניה, שבה יש כ- 1000 מינים וניירובי הבירה לבדה התברכה בכ- 200 מהם, מן הסתם – קבועים.
הספר עוסק בסיפורם של שני צפרים חובבים שהשתתפו בסיורי צפרות אשר אותם הדריכה מדריכה מקומית בשם רוז. השניים מאוהבים בה ומתכננים, כל אחד לחוד, להזמינה ל"נשף השנתי של מועדון הצייד של ניירובי". הרצונות הופכים להתערבות ביניהם, שמי שיראה מינים רבים יותר של ציפורים במשך זמן נתון – הוא יזכה לפנות אליה ולהזמינה, זאת מבלי לומר למושא נפשם על התחרות וההזמנה שבדרך...
וכך, במועדון שבו הם חברים, לצורך התצפיות והספירה המדויקת נקבעים "חוקים קשוחים" מה מותר ומה אסור לעשות, וכל זאת בפיקוח מספר חברים ועו"ד בכללם...
מאליק, גיבור הסיפור הוא איש עסקים טוב ודואג שעקב "לחץ בעבודה" בתו קבעה לו תור אצל קרדיולוג, ואף שלא התגלו בעיות, הביקור הסתיים בהמלצה מקצועית: "אתה זקוק לתחביב. משהו שיסיח את דעתך מהעבודה – זה הלחץ..." וכך הגיע לציפורים, ולהדרכתה של רוז.
המתחרה השני על לבה של רוז הוא הארי. הוא ומאליק הכירו בצעירותם בבית הספר, אהבה גדולה לא הייתה ביניהם, אולם אין זה המקום לפירוט.
וכך, כשהתחרות בעיצומה נשדד מאליק עם רכבו באחד האתרים ופנקס שבו רשומים מיני ציפורים שהיה במכוניתו נופל לידי השודדים. טוב, על מספר מינים שמופיעים בפנקס ניתן לוותר לעומת חייך שניצלו, אולם בפנקס הקטן הייתה, בנוסף לרשימת המינים, גם ביקורת מרומזת על שרי ממשלה מסוימים בקניה שהיו לדעתו של ידידנו - איש העסקים מאליק, מושחתים.
את דעתו עליהם הוא שלח לעיתון מקומי בכתבות תחת הכותרת: "הלך הזרזיר אצל העורב". האישום היה ברור: המושחתים מתחברים לדומים להם.
עם החשש הזה, שהדבר יתגלה, ממשיך מאליק בספירת המינים עד לסוף המפתיע שבו ייקבע מי מהשניים זכה בכבוד לפנות למדריכה רוז ולהזמינה לנשף השנתי.
הייתי מגדיר את הספר כ"ספר בסדר" שגם כתיבתו הקלילה והניסיון להיתלות במשפט מחוכם (הלך הזרזיר...) לא גרמו לי להתלהב יותר מדי.
סביר.
הערת שוליים:
גם אצלנו ישנה תחרות ושמה "אלופי הנדידה" וקבוצות מהארץ ומחו"ל מנסות לצלם ולעדכן ברשימה את מיני הציפורים שראו במשך 24 שעות. האלופים מגיעים לכ- 170 ציפורים ועופות שנצפו על ידם. לא רע בהתחשב בארצנו הקטנטונת...