זה הספר האחרון של אורי אדלמן, הוא יצא לאור בשנה בה הוא הלך לעולמו. עד היום שמעתי עליו לא מעט ולאחרונה גם אני קראתי אותו. למעשה אין לי הרבה מה להוסיף על ... רק לשתף אתכם במחשבה שעלתה למוחי לא פעם, בזמן שקראתי את הספר, ובמיוחד לקראת סופו. מותו של אדלמן הוא במובן מסויים כמותו של האיש שידע יותר מדי (אני חלילה לא אומר את זה בציניות) ולמי שמופתע אולי מהמשפט הזה שלי אז לאורך שנים אני מאמין שהמוזה יודעת גם לרצוח, נעזוב את זה שאני בעצמי חוויתי משהו איתה שהיא הראתה לי את היכולות שלה, גם את המשורר, דוד אבידן היא הפילה לקרשים.
נחזור לספר, כפי שאורי כתב באחרית שלו, בו הוא מזמין אחרי הכל גם את הקוראים לכתוב לדוא"ל שלו, הקשר בין המציאות לדמיון הוא על דעת הקוראים בלבד אבל בכל זאת אפשר להבין בזכות מה שהוא העלה על הכתב את הנפשות הפועלות בעולם שבין עולם הרפואה לעולם הרוקחות שהוא כאחד הוא, והאמת שהספר המרתק הזה הוא דיי מציאות מפחידה. אם נתייחס למה שהוא העלה על הכתב כעל מה שמעלים בחכה אז הוא העלה בספר הזה דג כבד מאוד.
אני לא יודע מה לגבי שאר הספרים שהוא כתב לפני, אבל נראה לי שהכתיבה שלו היתה בנויה כ"משוואה עם נעלם" (אגב זה כפי שאתם יודעים שם ספרו השני) כמי שהוא בעצמו ניסה לפתור. יהיה מעניין לחזור לאחור בזמן ולקרוא גם את שאר הספרים שהוא השאיר אחריו (מעניין אם נותר בעיזבון שלו כתיבה שעוד לא התפרסמה) ולבכה את הסופר שהלך לעולמו טרם זמנו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
