ג'יין אוסטן, יקירתי, את חיבתי העמוקה היית מכירה לו היית. אלא שאת אינך מאז 1817 ואפילו לא תוכלי לתאר לעצמך בדימיונך לא את שקרה וקורה על הכדור המטורלל, ולא את שנהיה מ"גאווה ודעה קדומה" הספר האהוב שלך.
לא רק סרטים וסדרות (והייתי מספרת לך מהם סרטים וסדרות לו היית כאן) לרוב הופקו, התאמיני יקירה, לזה שאספר לך עכשיו: גם הגיעה גב' אמה טננט, אישה מחוצפה שבחרה להמשיך ולכתוב ולתאר את הסיפור שלך. מייד אספר לך איך הוא ספר ההמשך, אך רגע לפני כן רק אתוודא כי לא, לא התאכזבתי כי למעשה לא ציפיתי. את זו את ואיש לא ימשיך אותך כמוך. כן, קראתי לפני כן את "יומנו של מר דארסי" שם אהבתי את הרעיון בו באה א' גריינג עשורים רבים לאחר פרסום "גאווה ודעה קדומה" וגם עשורים רבים לאחר לכתך - והתכתבה איתך, ולמעשה העידה על אופיו הטוב של מר דארסי שענה לך, בכתיבת מכתבים - כתב והשיב לך וסיפר מנקודת מבטו את הסיפור כולו. הגיב, וגם סתר האשמות, גם חיזק תיאור אופיו ולעתים סתר גם אותו - מבטיחה לך וברהיטות רבה. התאמיני שמר ד' העיד על רגישותו הרבה (והנסתרת), ועל אהבתו הגדולה (והמעודנת) לליזי. היה נחמד לקרוא את יומנו (ועל כך ראו מיקה 2025 = על יומנו של מר דארסי, אמנדה גריינג, 2008. סימניה ההיסטורית).
ובכן, "מן המפורסמות היא כי גבר נשוי בעל הכנסה נאה זקוק לבן וליורש" כך כתבת את ג'יין היקרה וכך פתחה את ספרה א' טננט האומללה, זו שניסתה להמשיך אותך בלא הצלחה יתרה אם יורשה לי. "אליזבט בנט ומר דארסי היו נשואים כמעט שנה, כשהגיעה ההזמנה לגברת בנט ]המסכנה, מ"ת[ ולאחותה הצעירה של אליזבט, מרי ]היקרה, מ"ת[ לבלות את חג המולד בבית פמברלי" - כך המשיכה א' טננט המסכנה לגולל את המשך סיפורם של מר דארסי וליזי. ולשלב את המשך קורותיהם של ג'יין היקרה והמתוקה ומר בינגלי )אותם שידכת לנישואים - הידעת שאכן נישאו )והם חובקים שני תינוקות?(, הם גם אליזבט ושות' ששידכת נישאו. את סיפורה של אחוזת פמברלי ושל ג'ורג'יאנה היקרה. ושל כל שאר בני ובנות הסיפור. למעט מר בנט האומלל שהצטרף אליך, התאמיני?אלא ש - הסיפור מנסה לחקות את הסגנון והשפה שלך, ומצליח - איך אומרים היום, בחצי כוח. מנסה לחקות את ההומור והשנינות ומצליח - בקושי רבע כוח. לאורך 204 עמודים הוא מתאר את סיפורו של כריסמס אחד. באחוזת פאר אחת. כשהתקבצו ובאו להתארח כמעט כלמשתתפי הסיפור שאת הגית כל אחד מגיע עם אופיו, עם הגאווה והדעות הקדומות, ונוצרות האינטריגות המתבקשות. אך לא קורה הרבה. חג אחד חבורה מגוונת מאוד. אחוזה אחת. ליזי מתוקה ורגישה אחת. מר דארסי המסכן שלרגעים תופס רגישות ועין טובה וטוב לב ונדיבות ולרגעים נשאר כזה כמו שבראת אותו. מה שכן הוא מתמיד בכתיבת המכתבים כל אימת שהתמודדות חברתית מביכה ממתינה לו בפינת אחד מעשרות חדרי האחוזה משם יצא עוד אורח, או לשם הוא נמלט מאימת סופת מזג האוויר הזו שהשאירה את כולם ללון האחוזה עד אשר יוכלו הכרכרות לצאת שוב לדרך בבטחה. או מתי ישובו אלו לביתם - עד אז הוא בוודאי יכתוב לאחד מחבריו, או שמא בעצם אל תוך יומנו, או שאולי הכתבים מונחים ונאספים במגירה )אותה ליזי מצאה במקרה(.וסיום אחד, נו, שיהיה כזה.למען האמת השארת גם פתח להמשך הסיפור, כשאפשר לקחת אותו לכיוונים שונים.והנה הכריסמס שוב בפתח - המשך מישהו? בינוני. חמוד לרגעים ומרגיז לרגעים לחובבי ג'יין אוסטן.
ואני, אני אף העזתי וכתבתי בסימניה החדשה.

כמי שצפתה בסדרה "גאווה ודעה קדומה" כמה וכמה פעמים, עם זום אין על מר דארסי יוצא מהאגם עם חולצתו הרטובה, וכמי שקראה את הספר אח"כ כמה פעמים,(וגם את שאר ספריה של אוסטין) שמחתי לגלות שיש ספר המשך גם אם לא כתבה אותו ג'ין אוסטין. הספר עצמו דיי רחוק מהסגנון האוסטיני הידוע, אבל הוא מספק את הסחורה באשר לדמויות הידועות והאהובות מהספר המקורי. יש טוויסט בסוף שקצת הכעיס אותי משום שהמעשה מנוגד למסורת ולחוקי התקופה, אך בעידן ה"שונדלנד" שיש בו אצילים שחורים באליטה האנגלית, מסתבר שהכל אפשרי... קצת על העלילה- אליזבט ומר דארסי חיים להם בכיף באחוזת פמברלי המהממת, אך חג המולד המתקרב ואיתו הצורך להזמין את משפחת בנט המורחבת(לאחר מותו של אב המשפחה) מכניס את אליזבט ללחץ, ולהתרחקות מבעלה האהוב.
אם חשקה נפשכם בספר לערב אחד, ואתן או אתם מחובבי הז'אנר, תקראו. כל היתר אפשר לוותר:)

לא קראתי ולא אקרא.
ההתיימרות להמשיך את יצירת המופת "גאווה ודעה קדומה" היא חסרה תקדים, וחסרת כל בסיס לאחיזה במציאות.
אין שום דרך - לא משנה באיזה צורה תסתכלו על זה - שאמה טננט תוכל לשחזר, לרגע מסויים, את הקסם, ההליכות, הגינונים, והתקופה שאותה מתאר הספר הראשון.

מסכים, אין גבול לחוצפה שיש לאנשים לפעמים!
ג'יין אוסטן, אחת הסופרות החשובות ביותר בהיסטוריה ובין מפלסות הרומן המודרני, כתבה יצירת מופת שאין שנייה לה, לא ברמת הכתיבה ולא מבחינת העלילה.
את הסוף של הספר, שהוא כמובן נישואיהם באושר ועושר של אליזבת' ומר דארסי היא כתבה.
איך בכלל מעיזים אנשים לבוא ולשנות את הסוף המקסים למשהו שאני בטוח שג'יין אוסטן הייתה כועסת עליו.
לא משנה איזה סופר יבוא ויכתוב המשך ל"גאווה ודעה קדומה", הוא לעולם לא יוכל להשתוות לאוסטן ולא משנה כיצד יכתוב את ספרו, הסוף שאוסטן בחרה לספריה יהיה תמיד הסוף האמיתי.