"הזיכרון של אותם גברים מורעבים והמומים, ששמטו את ראשיהם והשפילו את מבטיהם כשהסתכלנו עליהם מעבר לגדר, כמו כלב מוכה המתכווץ בהתרפסות מול המתעלל בו, מעורר רגשות שאין לתארם במילים־רגשות שלא ישכחו לעולם. הרושם שעשה עלי המראה של אותם אנשים מאחורי הגדר גרם לי לומר, רק לעצמי: ׳עכשיו אני יודע מדוע אני כאן׳'" (עמוד 309).
כשאחי הקטן נסע בתיכון למשלחת לפולין כתבתי לו מכתב ובתוכו ציטטתי מתוך יומנו של רס"ן ריצ׳רד וינטרס מהדיוויזייה המוטסת ה־101, על חוויותיו משחרור מחנה העבודה בוכלו ב־1945.
הקטע מופיע בספר "אחים לקרב" שכתב ההיסטוריון הצבאי הנודע סטיבן אמברוז (הוצאת זמורה ביתן, 2005), שתיאר את קורותיה של פלוגה ה׳ (Easy) בגדוד השני של רג'ימנט הצנחנים ה־506, שבדיוויזייה המוטסת ה־101, במלחמת העולם השנייה. ספרו של אמברוז הוא אחד מן הספרים הללו, שאף שהם מוגדרים ספרי עיון לא ניתן להניחם מן היד, כאילו היו המעולה שבמותחנים. הפלוגה ואנשיה הפגינו יכולת לחימה מרשימה וסיפורם משמש השראה ללוחמים בצבאות שונים עד ימינו אלה.
הפלוגה גויסה בקיץ של שנת 1942 ואנשיה באו מכל קצוות ארצות הברית. היו בהם חקלאים, עירוניים, בוגרי אוניברסיטה ועובדי מקצועות חופשיים. הם התנדבו לכוחות המוטסים (צנחנים), כמאמר אחד מחיילי הפלוגה, רוברט ריידאר, כי "הרצון להיות טוב יותר מאחרים תפס אותנו חזק" (עמוד 14). מה גם שהצניחה היתה אז משהו חדש ומלהיב. מי בכלל טס קודם במטוס, לא כל שכן ראה עולם?
הדמות המרכזית בספר היא זו של אחד ממפקדי המחלקות בפלוגה, סגן ריצ׳רד וינטרס (דיק), בוקר קולג׳ מפנסילבניה. כל אחד מחיילי הפלוגה התנסה במה שחווה וינטרס עם גיוסו "והגיע למסקנה שעדיף לעשות את המיטב ולעבור כך את הצבא מאשר להסתובב עם החיילים העלובים והנחותים שפגשו בתחנות הגיוס או במחנות האימון הבסיסי" (עמוד 14). אם פניהם ללחימה, עדיף שיגיעו אליה כשלצידם אנשים מאומנים ונכונים לקרב.
אנשי הפלוגה, שהתבגרו במהלך "השפל הגדול", המשבר הכלכלי הקשה של שנות ה־30, לא חשו טינה לארצם על התקופה הקשה שעברו כנערים. הם נחלצו מהמשבר הכלכלי, כתב אמברוז, "כשהם מצוידים בתכונות רבות אחרות – תכונות חיוביות. היו אלה אנשים לא־תלותיים, מורגלים בעבודה קשה ובמילוי הוראות. פעילויות ספורטיביות או ציד, או שניהם גם יחד, נטעו בהם תחושה של הכרה בערכם ונסכו בהם ביטחון עצמי" (עמוד 15).
כל אלו היו תכונות חיוניות, שכן מפקד הפלוגה הראשון, סגן הרברט סובל, העביר אותם תקופת הכשרה מפרכת ותובענית שכללה הכשרה לפעול כבודדים וכמסגרת צבאית, כיחידת חי"ר רגילה ומוטסת.
אחד משיאי הספר הוא הפשיטה של כוח מן הפלוגה על סוללת התותחים בברקור בעת הפלישה לנורמנדי, 6 ביוני 1944. כמו שאר הכוחות המוטסים בפלישה לנורמנדי גם אנשי הגדוד השני בחטיבה "צנחו מגובה נמוך בהרבה ממטוסים שטסו במהירות רבה מדי" (עמוד 81), והתפזרו בשטח. מפקד הפלוגה בעת הפלישה, סגן תומאס מיהאן, נעדר (בדיעבד התברר שנהרג).
עם שחר, משזיהה מטה הגדוד סוללת תותחים שעשויה לסכן את הכוחות הנוחתים בחוף יוטה, הטיל המג"ד, לוטננט־קולונל רוברט סטרייר, על סגן וינטרס, המ"פ בפועל, להשמידה. וינטרס, שריכז סביבו את מירב חיילי הפלוגה שהצליח למצוא, "הסביר כי ההתקפה תהיה הסתערות חזיתית מהירה, נתמכת על ידי בסיס אש מעמדות שונות, קרובות ככל האפשר לתותחים" (עמוד 90).
עם תחילת המתקפה "קרא וינטרס: "אחרי," וצוות ההסתערות שעט לאורך משוכת השיחים אל תוך התעלה" (עמוד 92), שם הרג, שבה והניס את חיילי הסוללה. בהמשך "הגיעה תגבורת שכללה חמישה חיילים ובראשם סגן רונלד ספירס מפלוגה ד׳" (עמוד 94). אחד מחייליו נהרג כמעט מיד אך "ספירס הוביל את התקיפה על התותח האחרון. הוא אכן כבש והשמיד את התותח, אך איבד שניים מחייליו" (עמוד 94).
בסופו של דבר, "כשהיא מונה שנים־עשר איש, כמניין חיילי כיתה (שתוגברה לאחר מכן בספירס ובאחרים), השמידה פלוגה ה׳ סוללת תותחים גרמנית שחלשה היישר על כביש מוגבה מס׳ 2 ועל חוף יוטה מתחתיה" (עמוד 95).
במהלך מבצע "מארקט גרדן" בספטמבר 1944, הוצנחה הפלוגה בהולנד. לאחר חמישה ימים נשלחה חטיבת הצנחנים ה־506 לעיירה אודן והוטל עליה להיערך להגנה כנגד התקפה גרמנית אפשרית. כאשר הגיעו "הבחין וינטרס בסיור המתקרב לאודן. הוא ירד בריצה במדרגות, אסף את המחלקה ואמר: חבר׳ה, אין מה להתרגש. המצב נורמלי – אנחנו מכותרים." הוא אירגן התקפה, נע לעבר הסיור הגרמני, פגע בו קשה והדף אותו לאחור" (עמוד 151).
בשלהי "קרב הבליטה" בארדנים, הוטל על הפלוגה לכבוש את העיירה פוּאָה. הפלוגה נדרשה לחצות בריצה שטח פתוח, שדה שבקצהו האחד היער ובקצהו השני העיירה, תחת אש. ההתקפה התנהלה כאסון מוחלט. המ"פ, סגן נורמן דייק, התקשה לשלוט במחלקות המסתערות ועצר את ההתקפה בעוד הפלוגה בשטח הפתוח, ואנשיה חשופים לאש האויב.
וינטרס, שכבר היה אז סמג"ד ותפקד כמג"ד בפועל, עמד בקצה השדה ומאחוריו סגן רונלד ספירס, מ"מ בפלוגה ד׳ שנחשב לאחד הקצינים הקשוחים, התוקפנים והנועזים בגדוד. "הוא הוביל בנורמנדי הסתערות כידונים" (עמוד 240), ועוטר בכוכב הכסף על אומץ לבו. ספירס גם לקח חלק בהתקפה על סוללת התותחים בברקור.
וינטרס, שהבין שההתקפה נעצרה ושהבעיה טמונה במפקד הפלוגה, שפשוט חדל לתפקד (ולמעשה הצטייר כחדל אישים גם קודם לכן), פקד "ספירס! תפוס פיקוד על הפלוגה הזאת, שחרר את דייק ותתחיל להזיז את ההתקפה" (עמוד 244). ספירס רץ בשלג, הגיע לעמדת הפיקוד של הפלוגה בשדה הפתוח שמחוץ לעיירה ואמר לדייק "אני לוקח פיקוד" (עמוד 246).
"ספירס נבח את פקודותיו: מחלקה 2 מכאן, מחלקה 3 משם, תתחילו להרים את המרגמות, אני רוצה את כל המקלעים מוכנים, קדימה. וכבר יצא לדרך, בלי להביט לאחור, סומך על החיילים שילכו בעקבותיו. ואמנם, כך הם עשו" (עמוד 246).
כשהגיעו לוחמי הפלוגה לבתים שבפאתי העיירה, חשש ספירס מנתק בין פלוגתו לבין פלוגה ט׳, "אז הוא פשוט המשיך לרוץ אל הקו הגרמני, חצה אותו כדי לפגוש את מפקד פלוגה ט׳ ורץ חזרה. ואו, כמה שזה היה מרשים" (עמוד 246), סיפר הרס"פ, קארווד ליפטון. ספירס התגלה כאיש הנכון להוביל את הפלוגה. העיירה נכבשה והוא פיקד על הפלוגה מאז בהצלחה עד לסוף המלחמה.
אמברוז הואשם לא פעם באידיאליזציה של לחימת החייל האמריקני במלחמה. קביעתו כי מדובר בפלוגה הטובה ביותר בצבא היבשה האמריקני במלחמה היא הגזמה פרועה. ועדיין, ניכר כי בספר זה תיאר נכוחה (בעיקר כי נשען גם על עדויות חיילי הפלוגה) את המאורעות, הקשיים, אימת הקרב וגבורת הלוחמים.
הספר עובד לסדרת המופת "אחים לנשק", שהפיקו סטיבן שפילברג וטום הנקס. כנער בן 17 לפני גיוסי, קראתי, במקביל לצפייה בסדרה, את הספר באנגלית והוא השפיע עלי עמוקות. בעקבות הקריאה והצפייה בחרתי להתגייס דווקא לגדודי הצנחנים (לחטיבה עצמה הלכתי בעקבות אבא. לא היתה אופציה אחרת), מבלי שאנסה להתקבל ליחידות המיוחדות, שכן הוא גרם לי להבין את חשיבותם של הגדודים במלחמה. שם ורק שם הם באים באמת לכדי ביטוי מלא של כוחם. עד אז העול מוטל בדרך כלל על כתפי יחידות מיוחדות.
כשהייתי מפקד כיתת טירונים, בלילה שלפני תחילתו של קורס הצניחה, נכנסתי לחדרם של חיילי והקראתי לחיילים להם את הקטע הבא: "ב־26 בדצמבר לאחר הצניחה האחרונה, קיבל כל חייל תעודה המצהירה כי הוא "זכאי מעתה ואילך לתואר צנחן מוסמך." או אז הגיע הרגע שאין כמותו למלא את הלב גאווה, הרגע שלקראתו עמלו במשך שישה חודשים – טקס ענידת כנפי הכסף. מאותו רגע שלא נשתכח מעולם, היו כל חייל בפלוגה ה׳ וכל חייל בחטיבת הצנחנים 506 אנשים מיוחדים לנצח" (עמוד 35).
אמרתי להם שלאן שלא ילכו מעתה, כאשר יביטו בהם אזרחים וחיילים, ויראו את השילוב שעל מדיהם בין הכומתה האדומה לכנפי הצניחה יניחו שהם שייכים לחבורת אנשים מיוחדת, אשר המשימות המוטלות עליה והצורה שבה היא פועלת ומתנהלת הינן ברמה גבוהה. והם צריכים להצדיק את האשראי הזה. בדיעבד, חבל שלא אמרתי להם עוד משהו. לצד גאוות היחידה נדרשת צניעות. כשעושים את העבודה עושים אותה על מדי ב׳ ואז זה כבר לא משנה מה צבע הכומתה או כמה גדול ה"פלאח" שעל החזה.
במלחמת "חרבות ברזל" גדוד הצנחנים מילואים שבו אני משרת (697) בעוצבת "חצי האש" (551) גויס ב־7 באוקטובר 2023, וכעבור שלושה שבועות לחם בבית חאנון, בית להיא, אל־עטאטרה ובשכונת שיח' רדואן שבעזה. הגדוד, בפיקוד סא"ל (מיל׳) צח אקשטיין, עמד בכל משימותיו, פגע בכ־150 פעילי חמאס, השמיד תשתיות ואמל"ח אויב. בטרם הכניסה ללחימה קראתי שוב את הספר, ובמהלכה חשבתי עליו לא מעט.
באחד המקרים בבית חאנון, הגעתי לבית המג"ד ודיברנו על כך שפלוגה א׳ פועלת במנותק מהגדוד בלב שטח שהוחזק בידי האויב. "אנחנו צנחנים – אנחנו אמורים להיות מכותרים", ציטטנו המג"ד ואני זה לזה בחיוך של מי שצפו בסדרה שוב ושוב.
באוקטובר שעבר הייתי אמור לסייר בשדות הקרב של נורמנדי, במקום זאת נשלחתי לשדות קרב של ממש. את לקחי לחימת הפלוגה בנורמנדי ובקרבות נוספים לקחתי עמי אל שדה הקרב והם נותרו, למרות 80 השנים שחלפו, רלוונטיים. בין אלו חשיבות גישת ה"יחד נעמוד לבד", שלאורה חונכו לוחמי הפלוגה. העצמאות, היכולת לפעול בנתק, שימור ונטילת היוזמה והדוגמה האישית של מפקדים. כל אלה היו ברורים לי בטרם המלחמה, אך חשיבותם הומחשה לי פעם נוספת.
כששאל כעבור שנים נכדו של אחד מלוחמי הפלוגה אם היה גיבור במלחמה השיב האיש בשלילה. "אבל שירתי בפלוגה של גיבורים" (עמוד 362). גם אני, כמותו, שירתי בגדוד של גיבורים.
