ארבעים הימים של מוסה דאג, הוא רומן הסטורי, כלומר סיפור אמיתי שעבר תהליך של רומנטיזציה , ודרמטיזציה, ועל כן הוא מבוסס על תיעוד היסטורי .כוחו של הרומן בהצגת הסוגיות והדילמות המרכזיות שניצבו בפני גיבוריו על כל חריפותם, לכן ניתן לראות ברומן כבסיס לעדות היסטורית לארועים שקרו במציאות.
גיבור הספר הוא גבריאל באגראדיאן, ארמני הנשוי לאשה צרפתייה , אשר שב למולדתו על מנת לקחת בידיו את עיסקי המשפחה לאחר מות אביו.
תהליך חזרתו והשתלבותו בגורל עמו מתנהל במקביל לתהליך ההיסטורי של שואת העם הארמני.
הספר שנכתב והתפרסם ב1933 , לאחר עליית הנאצים לשילטון, מתאר את פרשת מוסה דאג, אבל בו בזמן מתאר בראייה נבואית את הקשר שבין שואת הארמנים אשר היתה כפרולוג לשואת העם היהודי.
ההשוואה בין תהליך ההשמדה של שני העמים , מקביל והדמיון בין שני השואות מבהיל , האפשרות שהגרמנים, שאגב היו עדים לשלבי ההשמדה של העם הארמני והאפשרות התאורטית שהפיקו ממנה את לקחיה, מסבירה אולי את הקלות הבלתי נסבלת, שבה הם עצמם היו המבצעים הראשיים מאוחר יותר של השואה היהודית, ורצח עם של הצוענים ועוד בלתי רצויים אחרים על פי פירמידת הגזע של התאוריה הנאצית.
אסור גם לשכוח שהגרמנים היו נוכחים פיסית בזמן ביצוע השמדת העם הארמנית, הם לא השתתפו פיסית ברצח אבל לא עשו דבר כדי למנוע אותו, בהיותם בעלי הברית הראשיים של תורכיה העותמאנית .
הרומן מתאר בדיוק נמרץ את שלבי ההשמדה ומשתמש באותם מונחים ״ סטריליים״ שעשרים שנים מאוחר יותר ישתמשו בהם הנאצים. ביטויים כגון: יישוב מחדש שמשמעותו השמדה תוך כדי סילוקם של הארמנים ממקומות ישיבתם והגלייתם למדבר למחנות ריכוז ומוות איטי ואכזרי (טוב הם לא היו משוכללים ויעילים כמו הגרמנים).
שיירות- הם שווה ערך לצעדות המוות, ממקומות היישוב של הארמנים למדבר הסורי , מסעות רגליים שיסתיימו במוות אכזרי מרעב ובצמא, ושאר החוליים.
הצעירים והבריאים נאספו והוצעדו בניפרד, הועסקו בחציבה ובסלילת כבישים, וכשסיימו את עבודתם הוצעדו ליערות או למקומות רחוקים אחרים ושם נורו למוות ע״י יחידות כמו יחידות האיינגרופן שנודעו לשמצה מאוחר יותר.
ניתן להבחין בארבעה שלבים עיקריים בתהליך ההשמדה, אשר היו משותפים גם לשלבי ההשמדה של היהודים בידי הנאצים:
א) השלב שבו מנתקים את הקורבן מסביבתו הטיבעית ואמצעי התקשורת ובכך מרתקים אותו למקומו.
הדבר נעשה ע״י לקיחת ניירות הזיהוי ואיסור קיום קשרים כל שהם בין הכפרים הארמנים ובינם לבין אמצעי התקשורת : עיתונות, קוי טלפון וכו׳
ב) ראשי הציבור והניכבדים נאסרים, רובם מוצאים להורג, וכל זאת על מנת למנוע כל אפשרות של התגבשות גרעין של התנגדות לגירושים העתידיים.
ג) יצירת מעשה פרובוקציה ( כמו שנעשה בעיר זייתון) על מנת ליצור מעיין לגיטימציה למעשה הגירוש.
ד) הפעלת המנגנונים הביורוקרטים, הצבאי והמשטרתי על מנת ליישם את תהליך הגירוש והיישוב מחדש.
מעשה הפרובוקציה בזייתון , סיפק למשטר את ה״לגיטימציה״ למעשה ההשמדה, מצד אחד, ומצד שני נתן לשלטון העותומני הכלים להצדקת המעשה בעיני אומות העולם , וכך מצדיק אנואר מאשר את המעשה:
״ מאז אני וחברי עומדים בראש הממשלה.... שאפנו תמיד להבטיח לעם הארמני כל סיוע אפשרי ולדאוג לכך שינהגו עמו בצדק מוחלט... ידידך הארמנים קיבלו בברכה רבה את המהפכה שלנו, ונשבעו בכל הקדוש להם לשמור לנו אמונים. שבועה זו הפרו בן לילה. אך משפרצה המלחמה ונתרבו מעשי הבגידה באימון, הנטיות החתרניות, כשגברה עד להחריד העריקה, כשהגיעו הדברים לידי התקוממות גלויה- אזכיר רק את המרידה הגדולה בזייתון- נאלצנו לנקוט אמצעים״.( עמ׳ 105).
אביא עוד קטע מתוך הספר המצביע על התפוררות הקהילה במצב של אי וודאות קיצוני וחוסר ביטחון אישי , מצב אשר שובר את כל האיסורים החברתיים, ואשר דוחף את הקהילת אל פי פחת:
״מעטים בלבד קשרו למילה (״ בגידה״) הגדרה ברורה של התרחשות ממשית.
ואף על פי כן שיחררה המלה את כל רגשות האיבה ואף נתנה להם כיוון, אמנם לא הכיוון שרצו בו המוכתרים. המנהיגים, כל הנכבדים וה״ בוסים״ האלה, קשרו קשר להקריב את העם רק כדי להציל את נפשותיהם. הם אשמים בכך שהעם עלו למוסה דאג והביאו על עצמם את ההשמדה. הכומר הארוטיון נוקודיאן רק הוא היה ידיד העם האמיתי. הוא וקהילתו חיים עכשו, לאחר שיושבו מחדש במזרח, חיים עלובים אבל שלווים.קריאות הגנאי כלפי מועצת המנהיגים ניחתו כברד גובר והולך.״ (עמ׳ 503 ).
בקטע זה ניתן למצוא את המרכיבים העיקריים של פחד, חוסר האימון כתוצאה מאי הידיעה, אפשרות לשבירת כל כללי המוסר והשליטה העצמית, עד כמה הקטע הזה יכול להלקח ממועצת היודנרייט בגטו
וורשה לפני הגירוש למזרח ליישוב מחדש ...בטרבלינקה.?
לסיכום, רומן נפלא, בעל תובנות עמוקות, אקטואלי לשנות הארבעים, ולתופעות חוזרות ונישנות של
רצח עמים המאה ה-20.
מומלץ ביותר.

















