אי אפשר שלא לאהוב את גיבור הספר, פראנץ ביברקופף. אסיר משוחרר, רוצח מורשע, שהרג את אהובתו כשזו ביקשה לעזוב אותו, סרסור, עבריין קטן, וכן הלאה. ובכל זאת, מדובר באידיוט טוב לב, תמים להכעיס, תינוק מגודל שנוטה לשתות יותר מדי, לא יודע מתי לסתום את הפה ומכניס את עצמו בטיפשות מפליאה לאינספור צרות איומות.
העניין עם ביברקופף שאחרי שהוא משתחרר מהכלא הוא מחליט להיות אדם הגון. ואז כמו איוב מודרני, העולם מתנפל עליו וחובט בו שוב ושוב, מפיל אותו לקרשים, ואז מכה בו שוב.
ברלין 1928. רק חמש שנים לפני שהגרזן יורד, העיר שסועה בין ימין קיצוני ואלים לשמאל קיצוני ואלים, שלפעמים קשה להבדיל ביניהם. כשקראתי את הנאום באסיפה של האנרכיסטים, הייתי משוכנע בהתחלה שמדובר במפלגה הנאצית. פנטיות אנטי דמוקרטית, אנטי ממסדית מפעפעת בכל פינה. ההמון צועד כמו עיוור אחרי הססמאות הנבובות של המחנות השונים, אפס סובלנות לדעות שונות. פראנץ מתעסק קצת בפוליטיקה, אבל לא ממש מבין במה מדובר.
אלפרד דבלין מתאר את ברלין באופן כזה שאתה פשוט נמצא שם. כמו מעין מצלמה תזזיתית שעוברת מאדם לאדם ברחוב, מבית לבית, ומראה לא רק את האנשים, אלא גם על מה הם חושבים, ולפעמים המצלמה נעצרת על מישהו ואנו מתוודעים לסיפור חייו, לשאיפות שלו וממשיכים הלאה. חיים את התקופה דרך כותרות העיתונים, דרך השיחות הבטלות של יושבי בתי הקפה, ובעיקר דרך עולמם של העבריינים הקטנים והעלובים שנפרש לעינינו דרך סיפורו של פראנץ.
אני מתקשה לחשוב על ספר קשה יותר לתרגום, ולכן אי אפשר שלא להעריץ את ניצה בן-ארי על תרגום שמצליח לשמור על העושר הרוחני העצום של הספר הזה.
נהניתי מאד לקרוא. ספר שיש בו את כל מה שאפשר לבקש מיצירה גדולה, ועוד.

רוברטו בולאניו מזכיר את הספר הזה באחד הרואמנים הארוכים שלו (נדמה לי שזה ''2666'') אבל הוא לא אומר משהו בעל חשיבות עליו. אבל אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שהוא אוהב מאוד את הספר הזה. בעיניי לספר הזה יש משמעות אחת, מעבר להכל, וזה בסגנון ובקדחתנות שלו.הוא זז קדימה כל הזמן בקצב של העיר הגדולה והעמוסה, בקצב של החשמליות, של הרכבות, של כותרות העיתונים, של מירוצי הסוסים, ולא עוצר כמעט לשנייה. הגיבור שלו, פרנץ ביברקופף, הוא אידיוט. פשוט אידיוט, שלא מתכנן דברים מראש ותמיד יעשה, באופן דטרמיניסטי, פעולות מטופשות שיובילו אותו לצרות. הוא פרוע, טיפש אבל גם חזק וחביב. לאורך רוב שלבי הרומאן נדמה שדבלין מלגלג עליו אבל גם מרחם עליו. במקרים בודדים התיאורים הופכים להיות מזוויעים, לדעתי באופן שחושף את הביקורת של דבלין על הפשעים שמתוארים ברומאן. אם כי לדעתי העיקר בספר הוא לא בראייה המוסרנית אלא במומנטום הנפלא, הבלתי פוסק של העיר. דבלין מחקה את שקשוקי הרכבת, את המוסיקה של רעש הרחוב ומכניס אותם לספר, ואיכשהו הם מתאימים מצוין. פרנץ הוא התוצר של העיר, של הגירויים הבלתי פוסקים ושל חוסר היכולת לפתח דעה עצמאית. המגרעות שלו מוצגות כך שגם הנפילה שלו היא בלתי נמנעת והכרחית, אבל הסיפור הוא לא פסימי אלא שוטף, ומאפשר לקורא, לפחות במידה מסוימת, להבין איך דברים היו יכולים להיות אחרת.

הספר מספר על שנת 1928 בברלין. הספר נכתב על ידי הסופר בשנת 1929.הספר אינו על מלחמת העולם השניה, אינו על השואה ואינו על חיי היהודים טרום השואה.
הספר כן מתאר חיים של אנשים בברלין, בעיקר של אנשי שוליים, אנשי כנופיות זונות וסרסורים. הסופר מצליח בקורטוב רב של ספרות לגרום להזדהות עם הגיבור.

ספר מיוחד הכתוב כשילוב של זרמי תודעה ומידע. כתיבה בזרם תודעה עובדת טוב, לדעתי, אצל וירג'יניה וולף. הספר הזה לא עבר לי טוב, בנוסף הכניס אותי לעגמומיות לא נוחה (בשונה מעגמומיות מבורכת אם הספר טוב, למשל בספר הנהדר "מסע אל קצה הלילה" האנטי-מלחמתי של לואי-פרדינן סלין). הנחתי אותו מידי בעמוד 44 למיטב זכרוני.

מצטער, אך לאחר קריאת 102 עמודים נאלצתי לוותר על המשכו.
nicht für mich...