אל סדרת הספרים הקטלניים של הצמד לי צ'יילד וג'ק ריצ'ר, אני מתייחסת כמו אל מתנה נהדרת. מפעם לפעם מפציע ספר אחד בארוני, רומז לי, קורץ לי, מדרבן אותי לקרוא אותו.
ואני, מלכת המידות הטובות, זו שלומדת מדי יום לדחות סיפוקים, לוחשת לו: רק רגע, חכה שבוע שניים, יש כמה שמחכים מזמן מכל אותם מבצעי המאה, נקרא כמה אחרים ונחזור אליך. זה לא קל, אני אומרת לכם, בלב כבד אני מחזירה את הריצ'ר התורן לחשכת הארון ומתחברת למישהו אחר.
כמו אמא סובייקטיבית קשה לי לשמוע משהו בגנות צ'יילד-ריצ'ר. כמו אחת שאיבדה מזמן את היכולת להיות שיפוטית ונזפנית כלפיהם, אני יכולה לומר הפעם בפה מלא: ספר מעולה.

הכי טוב? אינני יודעת. עדיין לא קראתי את כולם. רובם נעים על הסקאלה של מצויינים עד טובים. צ'יילד ביום רע, טוב יותר מבאלדאצ'י ביום מצויין וזה אומר משהו. כשאני מעניקה לספר של צ'יילד שלושה כוכבים אני עושה את זה בלב כבד. יותר כמו כעס של אכזבה מאשר ציון אמיתי. בבחינת עם צדיקים מדקדקים כחוט השערה.
אורח קטלני הוא הספר הרביעי בסדרה. קשה לומר שדירוג הספרים קשור איכשהו להתפתחות הכתיבה של צ'יילד. תוכלו ליפול על אחד מספריו הטובים פחות בניסיון ראשון ולנטוש אותו לנצח בלי להקשיב לעדת מעריציו. מכיוון שמדובר בגיבור אחד הנודד ברחבי ארצות הברית ומדלג מספר לספר, לא תפסידו כלום אם תתחילו מהספר העשירי ותמשיכו עם השלישי. ריצ'ר לא משתנה, הביוגרפיה הקצרה שלו היא המניע למהלכיו, אבל היא אפופת סוד ממילא. מה שידעתם בספר השלישי שקראתם, תדעו עליו מן הסתם בספר השביעי.

ובכן מה?
ג'ק ריצר שירת 13 שנה כקצין במשטרה החוקרת של צבא ארצות הברית ויצא לגימלאות בגיל 38. לריצ'ר רקורד עשיר בפיצוח פרשיות סבוכות בעזרת מוחו האנליטי ובעזרת נשק רב תכליתי הכולל את ידיו, רגליו וגולגלתו. ריצ'ר שונא להתביית, אוהב לנדוד, מתעב רכוש ואוהב מברשת שיניים מתקפלת. אין לו חברים (מלבד כמה מעברו הצבאי, כמה שהוא רוכש בכל פרשיה ספרותית ובחורה מכוחות הביטחון בכל ספר, על תקן נערה בכל נמל). ריצ'ר הוא בחור גדל קומה ורב תושיה. אם אתם אנשים חיוביים הוא יחרף נפשו להגן עליכם אפילו אם היכרתם רק לפני דקה. אם אתם שייכים לכוחות האופל, מוטב שתזמינו את חדר טיפול נמרץ הקרוב לסמטה שבה תיפגשו.

בספרנו הקטלני, שהוא הספר שנכתב לאחר מוקש קטלני, ריצ'ר מזגזג עם ג'ודי ג'ייקוב, בתו של לאון גרבר, והוא מתחבט ומתלבט בין התיישבות מתורבתת בבית שהוריש לו גרבר, ומערכת יחסים יציבה עם ג'ודי ובין הדחף שאינו ניתן לכיבוש לנדוד.

והנה, בכמה מקומות בארצות הברית נרצחות נשים צעירות, שכל מה שמקשר ביניהן הוא היותן נשים שהוטרדו בצבא ועזבו את השירות.

הרצח טיקסי ומוזר, הרוצח אינו משאיר סימנים והאפ.בי.איי מאלץ את ריצ'ר להגיע לקוונטיקו ולשהות שם במסגרת סיעור מוחות ממושך עם טובי הסוכנים במטרה ללכוד את הרוצח.

הספר הזה הוא אלים באופן מינורי ביותר. בניגוד לקודמו, מוקש קטלני, שבו האלימות הייתה בוטה ומפחידה, בספר הזה מינון האפים המנותצים, הידיים המרוסקות והגולגלות הנזקקות לשיפוץ, הוא קטן ביותר. גם הרוצח אינו משתמש באלימות כדי לרצוח ודווקא בגלל זה, הוא מפחיד ביותר. רמת המתח בספר הזה נשמרת לכל אורכו על ידי המונולוגים החולפים במוחו של הרוצח.

קשה היה לי להניח את ספר מידי, ובכל זאת הפסקתי מפעם לפעם (אתם יודעים: עבודה, פסח, ושוב פסח...) ובאותן שעות רחש הסיפור במוחי.

אלא שדא עקא, כמו שאומרים. גיליתי מי הרוצח כבר באמצע הספר. ההסתברויות עם רמזים שונים ומשונים הביאו אותי למסקנה שהתבררה כנכונה.
וכאן אני נאלצת לשתף אתכם בלבטי. האם העובדה שבשלושה ספרים בזמן האחרון חשפתי את הרוצח בטרם עת, קשורה לעובדה שנעשיתי מיומנת ואפשר לצרף אותי לסוכנות בטחונית כלשהי לאלתר? או שהעובדה שחשפתי את האמת מוקדם מדי קשורה לרשלנותו של הסופר.
אינני יודעת. למרות אהבתי הגדולה לספרי מתח (אהבה שבוודאי הצלחתם להבחין בה, ואם לא, תישלחו לאיבחון...) אינני מאלה שקוראים כל עמוד ומנסים להמר על זהותו של הרוצח. בבחינת: אם אצליח, אוכל לבשר על כך לחברי בסימניה, ואם לאו, ידעו מזה רק קוני ואני.
ברוב ספרי צ'יילד המנוולים הם מנוולים מן הרגע הראשון, והספרים אינם כתובים בשיטה הקלאסית של חשדות שמוליכים בעמודים האחרונים לרוצח. המתח ברוב הספרים נבנה מרצף המאורעות ומן האסונות הנוחתים על ראשו של ג'ק על כל צעד ושעל, והצעדים שהוא נוקט כדי להפוך את הסיטואציה על פיה ולרקום מזימות כנגד אויביו.
דווקא ספר זה, הבנוי במבנה קלאסי של ספר מתח, מוליך אותך הקורא צעד צעד אל הקליימקס שבו אתה אמור לקפוץ מעורך בהפתעה גמורה.
וכאן לא יכולתי לקפוץ. כי כבר בלילה שעבר, בו נדדה שנתי, בין נים ללא נים הסתובבה התשובה במוחי וידעתי בפירוש מי עשה זאת. ולכן, מיד כשנחשפה דמות הרוצח בפני ריצ'ר וסוכנת האפ. בי.איי. רציתי לומר להם: אני ידעתי קודם!

להתראות בספר הבא. כמו תמיד אני יודעת, כי אוהביו הנלהבים יחייכו לעצמם כמו שאתם מחייכים כשאתם שומעים מחמאות על הילד באסיפת הורים, ואלה שמכירים אותו רק מן הביקורות בסימניה, יאנחו מן אנחה כבושה, כמו שנאנחים אלה שצריכים לשמוע מכם מה סיפרו על הילד שלכם באסיפת הורים...

אחד הספרים הטובים בסדרה, עלילת מתח עם דמיון שמתאים פנטזיה זה לצערי לא מתאים לספרי מתח. הסוף חסר טעם וחבל. עדיין מטמלץ לקרא.

נתחיל בשורה התחתונה (שהופכת לפיכך גם לשורה העליונה): "אורח קטלני", הספר הרביעי בסדרת ג'ק ריצ'ר, הוא מותחן משובח ומהנה הנקרא בנשימה אחת. אחת הביקורות בכריכה האחורית אומרת כך: "התכוננו להישאר ערים עד שעה מאוחרת, וצפו לקוצר נשימה לקראת הסוף". אמת לאמיתה.

ג'ק ריצ'ר, בעברו מפקד של יחידת עלית של חוקרים מיוחדים במשטרה הצבאית של צבא ארה"ב, הוא טיפוס מיוחד. דמותו היא שילוב מנצח (תרתי משמע), מעין מזיגה של החשיבה הלוגית העמוקה של שרלוק הולמס הספרותי, האיפוק, האירוניה והאומץ של קלינט איסטווד, והכוח הפיסי של (נניח) ארנולד שוורצנגר. כמו שנאמר בחידון התנ"ך ההומוריסטי בתכנית "לול" המיתולוגית (קישור להלן, מומלץ ביותר), הוא "ממזג את כוח הרוח עם כוח החוח. כוח. חוח.":

http://www.youtube.com/watch?v=SYXMPe0NpFU

ב"אורח קטלני" משתתף ריצ'ר, בתחילה בעל כרחו ואח"כ מרצונו, במצוד אחרי רוצח סדרתי קר-רוח, מחושב ומתוחכם אשר אינו משאיר ולו קצה חוט יחיד המאפשר ללכדו. יחסית לספרי ג'ק ריצ'ר קודמים שקראתי, רי'צר נוהג בספר זה בעדינות. הוא אמנם מפצפץ עצמות פה ושם (לגמרי בלי זה אי אפשר), אבל מספר העמלקים שהוא מולק זעום ממש. כלי הנשק העיקרי של ריצ'ר בספר זה הוא מוחו וחשיבתו האנליטית.

העלילה המפתיעה שוב ושוב של "אורח קטלני" משולה לנסיעה עתירת-אדרנלין ברכבת הרים מהירה המתפתלת בחדות. כדרכו, לי צ'יילד משלב בכתיבתו הומור המתבלן את ההנאה מן הקריאה. כך למשל הוא מתאר "תענוג קולינארי" אותו חווה ריצ'ר במהלך טיסה: "האוכל במטוס התאים לטיסה, שיצאה במחצית הזמן בין ארוחת הצהריים לערב, וחצתה את כל אזורי הזמן שהמדינה יכולה להציע. הדבר היחיד שהיה ברור הוא, שזו איננה ארוחת בוקר." איזה אפיון מדויק של אוכל מטוסים.

זהו הספר השלישי מסדרת ג'ק ריצ'ר שאני קורא והטוב שבהם. נכון לעכשיו הסדרה מונה 17 ספרים. מטבעה של סדרה כזו הוא שהכתיבה "נוסחתית", אך זוהי נוסחה משובחת העובדת שוב ושוב. כמו תבשיל אהוב, לא מומלץ לאכלו מידי יום כדי שלא להרגיל אליו את החיך יותר מדי ולפיכך אני משלב ספר של ג'ק ריצ'ר מידי כמה ספרים אחרים אותם אני קורא. תענוג צרוף, מומלץ בכל פה. ושוב תודה לאפרתי, שבזכותה התוודעתי לסדרת ג'ק ריצ'ר!

שלום חברים יקרים.
ציינתי בעבר ביקורות על 4 ספרים שלי לי. הראשון היה שווה למות למען זה. ואז נחשפתי וקניתי את כל ספריו והתחלתי מספרו הראשון תוך כדי כך שרשמתי ביקורות על ריצר המהולל.
היום סיימתי את ספרו הרביעי. הספר הזה היה ספר שהשאיר בי חותם מחשבתי עמוק למדיי.

הייתי בן 10 כאשר נמצאה גופתו של חיים פלח , הצעירים בוודאי לא יודעים מי הוא ובטח לא שמעו על המקרה אך בני גילי ומעלה , אולי יזכרו שבשנת 1985 ב 10 לאוקטובר נמצאה גופתו של חיים בשדות קיבוץ יפעת וזאת לאחר שהוא יצא ממגדל העמק , עיר מגוריי , רכוב על סוסו , ולאחר מספר שעות שבה סוסתו לעיר בלעדיו. לאחר מסע חיפושים קצר נמצאה גופתו בשדה כשהיא עם סימני אלימות.
היה זה רצח מחריד שסופר בהרחבה בעיתונות ובטלוויזיה.
הוא נקבר בצמוד לקברה של סבתי ז"ל , וכל גיחה שלי בה אני נוהג להדליק לסבתי ולסבי נרות אני נזכר בחיים , ומצבתו עדות אילמת לרצח הנוראי מאז..
שנים על גבי שנים המשטרה לא הצליחה למצוא קצה חוט שיביא לפתרון התעלומה , ורק במקרה של השטנקרות של מישהו מבני משפחת הרוצח גרמה לתפנית ופענוח הרצח.
אני יושב עם עצמי ובוחן כמה מקרי רצח עדיין לא פוענחו , וככל הנראה לא יפוענחו לעולם בארץ למרות הכאב העצום ןהצער שבדבר , מכיוון שלמרות כל פלאי הטכנולוגיה , ה d.n.a ישנם מקרי רצח שהזמן השמיד ראיות שאולי יכלו בזמנים שלנו להיות פתירים , ויתכן גם לומר ככל שזה עצוב שיש כאן בארץ רוצחים שידעו ככל הנראה לבצע את הרצח הכמעט מושלם ללא להשאיר ראיות כאלה או אחרות. ובכלל כל הזילות לחיי האדם בשנים האחרונות הופכות את הארץ ללא בטוחה במקרים רבים . עבודת המשטרה הלקויה לצערי מעמידות רוצחים מסויימים חופשיים לחלוטין.
האם אנו כחברה עושים די בחינוך עדתי כולל? האם אנו כחברה לא מזניחים שכבות שהיכולות להתפוצץ לנו בפרצוך שנים לאחר מכן בכל סוג של פשע? תשובתי היא חד משמעית לא!!!!
גם כשכבר תופסים פושע, הענישה היא קלה למדיי, והרוצחים יושבים להם בכלא, רוכשים תארים, מתחתנים ויוצאים אחרי אי אלו שנים לחיי נוחות, כאשר הקורבן נרקב לו תחת האדמה ומשאיר בני משפחה רצוצים ושבורים.

בספר הנוכחי אנחנו נתקלים ברוצח מושלם, אשר מהתל בכולם. לא משאיר עקבות , משאיר זירה נקייה לחלוטין , ומשאיר את ה fbi
הלום ופעור פה , בסבך ניסיונותיהם הם מטלטלים בדרכם וסוחפים את ריצר לצאת למסע צייד מוחות מבריק מאין כמוהו , שלפרקים מותיר גם את ריצר המהולל ללא תשובות , האם הרוצח המושלם ימשיך להכות את קורבנותיו ללא יכולת תפיסתו? היתכן שריצר בפעם הראשונה בחייו יצליח לצוד אוויר?
האווירה ב fbi הנה מלנכולית , קודרת ואפלולית , גוף עם ארגון אדיר ובלתי מוגבל במשאבים עם צוות המנסה לפענח את זהות הרוצח , יושב לו עם ריצר ותולים בו תקוות כאילו הוא הקוסם מארץ עוץ.
כל גופות הקורבנות , נמצאות נקיות מפגיעה אלימה , אין עדות ולו לפגיעה הקטנה בגופות , אין עדוצ לפגיעה טוקסולוגית , הרוצח נכנס לבתי הקורבנות ללא פריצה ונפוץ כמו הרוח.
האם ריצר יוכל בחייו הזוגיים להמשיך להנטע עם אהבת חייו או שמא יצר הנדודים , יצר הנמצא בדמו יגבור על אהבתו אליה?
ריצר נקרע בתוכו שהרי אהבת חייו הנה לצידו , הוא יודע שהוא בר מזל שיש לו בת זוג מופלאה בה כל גבר רק יכול להזיח ריר מלהסתכל בה ועדיין היצר הפנימי מתבקע בו.
ממני הרי לא ייצאו ספוילרים! מי שלא קרא שיירוץ לקרוא. זהו ספר מופלא ששוה קריאה ויפה שעה קודם!!

נכון שכל הספרים של ציילד הם על גק ארצר אבל הספר מעולה. ספר מתח כמו שצריך עלילה פתלתלה בקיצור עוד ספר טוב לאוהבי הגאנר ואוהבי ציילד

"אני חש אחריות כלפי ריטה, אם הוא מתעסק איתה, הוא מתעסק איתי."
"ולא כדאי להתעסק איתך."
"לא, לא כדאי."
"או?"
"או שהם ימצאו את עצמם בצרות." (עמודים 286-287)

"אורח קטלני" הוא הספר הרביעי בסדרת ספרים מאת הסופר הבריטי לי צ'יילד, אודות ג'ק ריצ'ר, החייל לשעבר, החוקר פרטי והמקבילה הספרותית לקלינט איסטווד. עלילת הספר נפתחת בניו-יורק. ריצ'ר, שחי בפרבר שקט לראשונה בחייו ומנהל מערכת יחסים רצינית עם ג'ודי גרבר, עורכת דין בכירה ובתו של מפקדו הנערץ, מושם במעצר. לכאורה האשמה היא פשע מאורגן וסחטנות אבל בעצם הוא נאשם בהיותו רוצח סדרתי. זאת משום שלאף.בי.איי. יש בעיה – שתי נשים צעירות מתות במקומות שונים ברחבי ארצות הברית. כולן שירתו בצבא, כולן עברו הטרדה מינית, כולן פרשו מהשירות. כולן נרצחו. אין מניע, סיבת המוות איננה ברורה, אין סימני אלימות על גופן של הקורבנות. זירות הרצח מוזרות – הרוצח נכנס ויצא כאילו היה רוח, מבלי להותיר עקבות. רק דבר אחד ברור – מדובר ברוצח סדרתי מסוג חדש. קר רוח, חכם מאוד, זהיר מאוד. החוקרים ביחידת הפרופילאים של האף.בי.איי. מחליטים, שג'ק ריצ'ר – ירצה או לא – הוא היחיד שיוכל לפתור את התעלומה. אך גם ריצ'ר, חוקר מנוסה וקשוח, מוצא עצמו מגשש באפלה, בסבך של אמיתות ושקרים.

גיבור הסדרה הוא ג'ק ריצ'ר, רב-סרן לשעבר בצבא ארצות הברית, אשר שירת כחוקר במשטרה הצבאית ונחשב לחוקר קשוח וישר, שלו מוח אנליטי חריף:
"מתי השתחררת מן הצבא?"
ריצ'ר משך בכתפיו. לפני שלוש שנים בערך."
"כמה זמן שירתת?"
"כל חיי. ילד של קצין, ואחר כך קצין בעצמי."
"שוטר צבאי, כן?"
"כן."
"עם כמה קידומים, נכון?"
"הייתי רב-סרן."
"קיבלת מדליות?"
"כמה."
"כוכב הכסף?"
"אחד." (עמודים 39-40 )

זה לא מזיק שהוא גם גבר גבוה, גדל-גוף וחזק. במהלך שירותו הצבאי לחם במבצע מטרה צודקת ובמלחמת המפרץ, וכקצין צעיר עוטר על גבורתו בביירות. לאורך סדרת הספרים מוכיח ריצ'ר כי הוא בעל מיומנות גבוהה בקרב מגע, וכן צלף הבקי היטב בשימוש באקדח ורובה ולא מהסס ללחוץ על ההדק: "הוא עמד בגבו למטרה ושקל את האקדח בידו. אחר כך הסתובב בפתאומיות וירה שני כדורים, אחד לכל עין של המטרה." (עמוד 179) בעברו ניהל ריצ'ר חקירות רבות הקשורות לפרשיות מודיעין חשאיות ולביטחון הלאומי האמריקני, ובשל כך היה מעורב בפעולות חשאיות רבות.

לכאורה הספר אמור להיות מותח. הקורא אמור להיות מרותק לעובדה שהאף.בי.איי. סוחטים את ריצ'ר בכדי לסייע להם בחקירה. אבל אפעס זה לא ממש עובד (וגם לא ממש אמין). אבל... זה ריצ'ר. זהו, כאמור, הספר הרביעי בסדרה, ומי שקורא אותה על פי הסדר (וגם מי שלחילופין קורא אותם באקראי כמוני) לא יכול שלא להתמכר מפני שצ'יילד יודע לספר סיפור. בשעתו כתב: "השאלה 'איך אופים עוגה?' בנויה לא נכון. היא ישירה מדי. המבנה הנכון והשאלה הנכונה הם: 'איך גורמים למשפחה שלך תחושת רעב?' והתשובה היא: גורמים לה לחכות ארבע שעות לארוחה." (מתוך הטור "סדנת מתח עם לי צ'יילד", באתר ynet‏, 21.04.2013) והוא יצר גיבור נהדר. אף שדמותו של ריצ'ר היא קלישאתית, שהרי הוא גם חזק, גם חטוב, גם שרמנטי, גם חוקר נחוש ומבריק, וגם צלף הבקי בשיטת ה"שלוף-דרוך-תירה". בקיצור ג'יימס בונד קטן עליו. קשה שלא להתחבר לעלילה ולרצות לקרוא כיצד ריצ'ר מנצח את הרעים. ספר שקראתי כי לא נעים מריצ'ר ובוודאי שלא אחד מהטובים בסדרה.

"אורח קטלני" מאת לי צ'יילד,
"The Visitor",
(2000) By Lee Child,
הוצאת קוראים,
שנת 2003,
מכיל 428 עמודים.

אין אבל אין על הסופר לי צ'יילד.
הוא עולה על הרלן קובן.
כל דף שלו פצצת מתח בטוב טעם.
סוף העלילה מפתיעה ואינה צפוייה.
כל הספרים שלו מותחים ברמות- קראתי את
כווווווווווווווולם.
בד"כ סופר כותב ספר אחד מותח והשאר משעמם טיכו.
לי צ'יילד בדיוק ההפך.
רוצו לקרוא- באחריות.

עלילה אמריקאית טיפוסית. ג'ק ריצ'ר הוא גיבור על שלא טועה אף פעם, מכסח את כולם וחכם מכולם. בסופו של דבר זה נמאס. הרתיח אותי שהוא מגיע לידי מסקנות לא הגיוניות בעליל בזמן שהוא דן באופי הרוצח הסדרתי. העובודות אותן קבע חסרות כל בסיס לוגי, ואף מנוגדות למציאות. הקביעות של הפתולוג לא נכונות, נחרצות ונראות מזוייפות לא רק למנתחי גופות. בקיצור, המוח של הסופר נח בזמן שהוא כתב את היצירה הזו. זה נראה כמו תסריט של סרט אמריקאי חסר עלילה..
{(אני להוטה כבר לסיים את מאה העמודים האחרונות שנותרו לי - כי אני לא נוהגת לנטוש ספרים שהתחלתי, וזו הסיבה היחידה בגינה אסיים אותו אי פעם - אך בשביל זה אני צריכה לכבות את המוח. ספר מעצבן)

לי צ'יילד באמת סופר שאהוב עליי מאוד, גם אם הסוף סביר אי אפשר להתעלם מהעלילה הסבוכה והמעניינת שהוא בונה ומצורת הכתיבה.
שווה קריאה