הבשורה לפי שחם
את הספר הסדרה, של נתן שחם, בקשתי לקרוא כהמשך לשני ספריו האחרים, העוסקים באמנים, וביחסיהם אל סביבתם, השקועה כולה בפרויקט הציוני. האם היא בכלל מאפשרת אמנות אמיתית, ומהו תפקידו של האמן בחברה רבת פנים וסתירות?
ספריו הנפלאים של שחם שקראתי העוסקים באמנים, הם רביעיית רוזנדורף, המספר על ארבעה נגני כלי קשת, המנסים ליצור עידון תרבותי בחברה הנמצאת במאבק קיומי בשנים שבארץ התחוללו מארעות המרד הגדול. השני הוא, לוח חלק, העוסק בסוגייה, מה קורה לצייר בקיבוץ, המבקש לצייר אבסטרקט?
ממילותיו הראשונות של הספר הסדרה, הרגשתי נפעם משפתו הייחודית וממצלול מילותיו, ומהאופן בו הספר מתכתב עם מושגי תרבות. גמעתי אותו באטיות מענגת ובשלווה סטואית. בהמשך, יחד עם גיבורי הספר, נסחפתי למועקת אירועי הביטחון שטלטלו ועדיין מטלטלים את הארץ.
הספר מספר על צוות של תסריטאים המכינים סרט תיעודי. אדם במאי קולנוע שהיגיע מפולין, שם הוא נודע באיכות סרטיו, והיה הבטחה גדולה, לא מצליח להבקיע בארץ לעשיה איכותית. פיטר הוא הצלם שהגיע מארצות הברית, עבורו קולנוע הוא אמנם איכותי, אך גם מדיה המונית שחייבת להצדיק את עצמה כלכלית. הצעירה מבניהם היא נעמה, מי שגדלה במשב דתי, ובניגוד לצפיות הוריה, היא למדה קולנוע, כעשיית צלם בהיכל, כעת היא משמשת התחקירנית. הספר הזה בודק ברגישות את מערכות היחסים בין חברי הצוות, ובינם ובין גיבורי הסדרה אותה הם מבקשים לתעד.
התקופה שבה נכתב הספר, היא סוף שנות השמונים, הארץ שנתה את פנייה, פרצה האינתיפאדה הראשונה, והארץ בערה. האם בתקופה בה נזרקים אבנים ובקבוקי תבערה, יש בכלל מקום למוזות? שחם כלל לא מתחבט, הוא נותן לנו תשובה על קיומה הכרחי של התרבות, אך משתף אותנו בצורה מעוררת השתאות בהתחבטותם של גיבוריו, על רקע התקופה הגועשת ובעיותיהם האישיות.
לבמאי הצוות רעיון, לצלם עשרה אנשים, בסרט דוקומנטרי, לא בהכרח ידועים, דרכם ישתקף הסיפור הציוני. רעיון שלא כולם מבינים את ההיגיון העומד מאחוריו, ואת העניין שהוא עשוי לעורר בקרב הצופים.
הספר מתמקד בשני האנשים עשויים להיות מתאימים לצילומי הסדרה, הראשונה היא טטינה הורביץ, רופאה זקנה, כבת שבעים וחמש, הגרה בישוב נידח בגליל, ובשעותיה הפנויות מטפלת בערבים. עברה לוט בערפל, מידי פעם היא משחררת חלקי סיפורים על עברה בשואה, בה נרצחו שתיי בנותיה לנגד עיניה.
השני, רון שארפ, אמריקאי שלחם בווייטנאם, וחזר משם עם פוסט טראומה, הוא חזר בתשובה, וחיי סמוך לחברון. מסתובב באופן תמידי עם נשק על חזהו, ויורה בקלות דעת לעבר נערים מידי אבנים.
לרופאה, צלקת מכוערת על מצחה, מאבן שספגה מערבים בשעה שנכנסה לטפל ביולדת. יש שיטענו שהפגיעה בה היא הוכחה, שככול שנושיט את ידנו לערבים, הם יוסיפו לפגוע בנו בשנאתם אותנו. אחרים יטענו שהצלקת על מצחה של הרופא היא ציון לנחישותה, להמשיך לאוהב בני אדם, למרות שאלה לא תמיד משבים לכך באותו מטבע.
למתנחל בחברון, בית מט ליפול, יש לו כיפה המונחת מעל ראשו ברישול, וספר קודש המוטל על ריצפת ביתו בהתנחלות. מהספר המוטל בחדרו, הוא יודע לצטט פסוקים לא רבים, המעניקים לו את הצידוק לאלימות בה צרכים לנהוג ביושבי הארץ. הבשורה הזאת תבוא אלינו מחברון.
שחם מעגן את סיפרו בראליה כואבת, מספר על צנחן שנהרג במהומות הדמים בקסבה של שכם, בשעה שהטילו אבן על ראשו. אני מכיר את הסיפור הזה, משום שבני מייסנר, חייל מילואים בצנחנים, היה בן טבעון, ישוב הולדתי. זה היה ב 1989, הייתי חייל מילואים בשכם. שמונה עשר שנים לאחר מכן, בני דור נפגע בקסבה של שכם ממטען צד, ועדיין חיילים ישראלים נכנסים אל הקסבה, המהווה עד היום אחד ממוקדי סכסוך הדמים. אך הפעם כמו נבואה רעה, הזקנה מהשמאל נמוגה, והאג'נדה של מתנחלי חברון הפכה לדומינאנטית בפוליטיקה הישראלית, המאיימת להבעיר את המדינה עצמה.
הרומן הזה נע באיטיות, מבעד לעדשה המצלמת תקרבי פנים, לא פעם ברגעי כאב, או גם ברגעים יפים של אהבה, או קרבה. הרומן לעתים מרגיע והמעניק חסד לרוח האנושית החומלת, המבקשת לאמר אמת, הרואה באמנות כלי ליצירת אדם טוב יותר.
הרומן מצליח לשקף את מציאות החיים שלנו בצורה מפתיעה, מציאות שהציפה גם את הסיפור האישי שלי, שפרץ מקרבי במקביל לקריאת הספר והצליח לטלטל אותי. אל תטעו, זהו לא רק הסיפור שלי, זהו הסיפור הכואב והמדמם של כולנו. האם יש תיקווה בסיפור הזה? לצורך כך תצטרכו לקרוא את הספר.
