התוודעתי לראשונה לספריו של ק.צטניק כאשר שוטטתי לתומי בפארק הרצליה ובמקום הוצבה כוננית של ספרייה קהילתית*. השם ק.צטניק היה זכור לי ממשפט אייכמן, בסצנה המפורסמת בה הוא מאבד את עשתונותיו ואת הכרתו לאור שאלותיו הדקדקניות של השופט הישראלי. פינויו של ק.צטניק באלונקה מחדר המשפט המחישה יותר מכל תיאור מילולי כיצד נחוותה השואה על ידי מי שחווה את זועותייה על בשרו. גם אם לא תכנן זאת מראש, הסופרים בימנו כבר אינם פטורים מהתחבאות מאחורי מכונת הכתיבה ועליהם לנכוח גם בחיים הציבוריים, שלא תמיד בטובתם.

לא הרבתי לקרוא ספרי שואה ועדויות ניצולים ולאחר אפלפלד זה סופר השואה השני שלי. אך בניגוד לאפלפלד, המתאר את השואה בעיקר מהיערות או בתקופה המקדימה לה, ק.צטניק לוקח אותנו לכבשן האש ומתאר כל פרט ופרט במארג הכוחות הנאצי-יהודי במחנות. וכאשר הסופר פורס את עדותו לפרטי פרטים ביותר מעשרה ספרים, כל שאלה של שופט כזה או אחר, הינה מקוממת.

ספוילר קטן: ק.צטניק מתאר את השתלשלות האירועים כיצד ניצל מתאי הגזים. הוא הובל במשאית עם עוד רבים וטרם צעקו הגרמנים "ראוס" הוא שם לב שאחד מהשומרים הגרמנים מפהק. כך צצה לו המחשבה שגם הגרמני הלז, היה מעדיף להיות במיטה עכשיו. ושבאותה מידה, אני מצטט במילותיו, הוא יכל לעמוד שם במקומו. לאחר שמחשבה זו קיבלה את הכרתה, הציץ ק.צטניק לאחריו, ראה תיבת פחמים, נכנס אליה וסגר את המכסה. השאר היסטוריה.

לא אכתוב על משפט אייכמן כי זה לא מטרת הסקירה. אך להביא גרמני בודד, רשע ככל שיהיה, למול עדר של יהודים, ישרים ככל שיהיו, זוהי העלאה על המוקד, שהיא מעשה ימי ביניימי שאין מקומו בתקופתנו. מכאן ברור, לאור מחשבתו של ק.צטניק שהצילה את חייו, מדוע איבד את הכרתו במשפט (אף על פי שהסבריו לכך אחרים). וחבל שטופל עקב התעלפותו במשפט בזריקות אל.אס.די שלאחריהם חדל לכתוב.

לסיכום, אני סקרן לקרוא ספרים נוספים של המחבר שרוח האדם מפעמת בין כתביו.







*כידוע ביותר ויותר ערים מציבות העירייות ספריות קהילתיות שהן מדף ספרים אקראיים ברחוב שאפשר לקחת כל ספר ולשים ספרים שלך מבלי התחייבות להחזיר במועד מסויים.

מכונת המלחמה הנאצית הבינה שלקצינים הגרמנים מגיע "להשתעשע" עם נשים כי הם רחוקים מהבית וזקוקים לפורקן.
לצורך זה "גויסו" אלפי נערות יהודיות יפיפיות בנות עשרה ,עוקרו ונשלחו לבתי זונות שנבנו בתוך מחנות העבודה והמות.
מי שלא שיתפה פעולה בחדוה ולשביעות רצונו של הקצין הגרמני נשלחה לאחר שלוש תלונות לסדרת הלקאות ולתאי הגזים.
הבנות הפחות יפות הועברו למחנות העבודה שם הם שרדו כ שלושה חרשים ואחר כך גם הן נשלחו לתאי הגזים.
זה סיפורן הנורא של פאלה ודניאלה המהממות ביופין
שרק אחת בתושיה מצמררת שרדה את הזוועה (הצילום שלה מופיע).

קשה מאוד הקריאה בדפים הקדושים הללו ולא בגלל העברית שאינה עכשוית אלא הידיעה הברורה שכל המסופר אכן קרה .תמצית הרשע האנושי על פני האדמה.
לקרא על מנת לזכור זה המעט שחובה עלינו לעשות.

לדעתי ספר זה, שהינו אחד הקשים ביותר לקריאה ורק משום שנדמה כי התיאורים שבו, התאורים הקשים האלה - לא ייתכן שבני אדם הם אלה המסוגלים למעשים הללו - זה ספר חובה בכל בית! זה ספר כמעט קדוש כמו התורה כי בו מסופר על מה שעבר על היהודים במחנות הריכוז.
ספר קשה ביותר שעלול לגרום לסיוטים אבל שוב ספר חובה, תנוח נשמתו של הכותב בגן עדן כי אנחנו הדורות הבאים חייבים לו חוב גדול!

ספר חובה על כול יהודי באשר הוא, ק.צטניק כותב כמו שרק הוא יודע לכתוב על השואה בצורה כו ברוררה וחדה, שחודרת עמוק לתוך הלב, לפי דעתי חייב להיות כספר חובה במתכונת הספריים בביתי הספר. לזכור ולא לשכוח לעולם!!!!

זהו ספר נוסף בסדרת הספרים המטלטלת של קצטניק שמפגיש אותנו עם זווית עלומה יותר של תקופת החושך הנוראה בימי השואה. ספר מזעזע במפגש האכזריות השטנית המתרחשת . ספרים שהמוח מסרב לקלוט ולהבין.

ספר זה לא נעזב על ידי עד כי סיימתי קריאתו ברצף , בבואי להבין לחוש להיות חלק ממה ששום אדם אינו יכול לקלוט אם לא חווה בעצמו ראה במו עיניו וחש על בשרו .ספר חובה .תיאורים עוצמתיים . סיפורו של הרוע האנושי בשואה .

זעם. בושה. גאווה.

ק.צטניק הצליף בי כפי שרק הוא מסוגל כי הוא יודע שרק לו אני מרשה.

ספר קשה לקריאה אבל חובה לקרוא על מנת לזכור, זה המעט שחובה עלינו לעשות.

ספר מרגש מאוד, עצוב מאוד, ממחיש כל כך את מה שעבר על היהודים המסכנים בשואה.