בספרו של פול אוסטר "בארץ הדברים האחרונים" מוצאת את עצמה הגיבורה בעיר דועכת, שבה יש מחסור במזון, רוב התושבים חסרי בית, וחפצי ערך נשרפים כדי לספק חימום ודלק עבור התושבים שמנסים לשרוד עוד יום. זוהי דיסטופיה הממוקמת בעתיד מעורפל כלשהו, ונחשבת הספר הקודר ביותר של אוסטר, וכמו שכתוב על הכריכה האחורית "אנה - הנערה התוססת, בת - הטובים שמעולם לא חסר לה דבר- איבדה לכאורה הכל. אבל דווקא על רקע ההרס והאובדן הכלליים, חוזרים ומתגלים ערכים בסיסיים: הרצון לחיות, הידידות, האהבה, ואפילו כשהכל נראה אבוד, מתברר שיש עוד על מה להאבק, יש עוד מה לאבד."
מיילס הלר בן ה-28 נמצא בפלורידה ועוסק בחיסול בתים, כלומר במכירת התכולה של בתים שבעליהם פשטו רגל ונותרו בחובות. שלא כמו אנשים אחרים בעיסוק שלו, מיילס לא מעוניין בחפצים הנמצאים בבתים האלה, הוא לא לוקח מהם לעצמו, לא מנסה למכור בשוק השחור ולמכור. הוא רק מצלם אותם. הגישה הזאת קצת פחות מתקבלת בהבנה אצל המשפחה של החברה שלו פילאר, והוא נאלץ לקחת מרחק לשלושה חודשים. בעצת החבר שלו בינג ניית'ן הוא חוזר לניו-יורק שם נמצאים הוריו. הוא ובינג יחד עם עוד שתי בחורות חוברים יחד ומשתלטים באופן לא חוקי על בית עזוב וגרים שם במעין קומונה. בניגוד ל"בארץ הדברים האחרונים", כאן זו לא דיסטופיה בידיונית. זו מציאות. בניו יורק נמצאים ההורים של מיילס אביו המו"ל ואימו השחקנית במחזות של בקט, איתם הוא לא דיבר למעלה משבע שנים, והוא חושב שאולי זו הזדמנות טובה לחדש את הקשר.
משבר הסאב-פריים של שנת 2008 עבר כאן בארץ בצורה יחסית מינורית, לא ממש נפגענו ממנו. נניח מקום העבודה שלי, שהיה מבוסס על תורמים אמריקאים, אז הרגשנו קצת, אבל בגדול לא היה כאן משבר כלכלי מטורף. בארצות הברית זה היה משבר. ממש. והספר מבוסס על המצב הזה, של תחושת התפוררות. מלבד הבתים הנעזבים, פשיטות הרגל, הריקון של הבתים שמשאירים קליפות ריקות. דיכאון ממשי.
מעבר לסיפור הנדלן מיילס אכול מבפנים. יש תולעת שגורמת לו לרדת מהגריד, לא לחשוב על העתיד, לחיות יום ביומו ולא לדבר עם הוריו. דן סתיו צודק שזה סיפור קין והבל מודרני - ויכוח בין מיילס לאחיו החורג בובי התנהל בשוליים של כביש, וכשמיילס דחף את בובי לכביש הוא מאשים את עצמו בתאונה שכתוצאה ממנה בובי מת. הסיפור של מיילס הוא העיקרי כאן, אבל ישנן גם עלילות המשנה של שאר דיירי סנסט פארק, והם כולם מתחברים יחד לדור אבוד, מילניאלס המחפשים את דרכם ולא מובלים על ידי שאפתנות קרייריסטית של הוריהם אבל גם לא על ידי שום רצון אחר. הסוף הוא לא טוב, כך שלדעתי זה ספר קודר של אוסטר, קודר יותר מ"בארץ הדברים האבודים", כי הוא לא בידיוני, אלא לכאורה מתאר מציאות אמיתית בסביבות של אוניברסיטת קולומביה ונגזרותיה. זה אוסטר, וזה ספר מספר שבע עשרה, אז כמובן שהוא כתוב היטב, אבל לפעמים נראית התפזרות ושמא התפוררות שאמנם מסתדרים יפה עם התמה של הסיפור, אבל לא נותנים שום קרן אור או תקווה באפלולית הקשוחה.
