מהספרים הגרועים, הלא-מפוקסים והפחדניים (במעטה של חשיפה אמיצה, כך על הכריכה) שקראתי מימי. זבל מעורפל שבו ארטור, כביכול דמות מרכזית ברומן מופיעה רק בעמוד 265 (פלוס מינוס, אל תתפסו אותי בשעת צערי). ספר זה והחוויה האיומה שעברתי איתו הם הם הסיבה לכך שנרשמתי בסימניה, חשבתי שחייבים לדווח על מפגע שכזה (למרות שמישהו אולי צריך היה גם לדווח על ג'ירפה לא עפה).
יצא והייתי זה עתה שבוע בחו"ל ולאחר יומיים חליתי ושכבתי עם חום במלון עד תום השהות. לקחתי עימי ספר זה (ואחד נוסף שהספקתי לגמור כבר בתחילת המחלה)ולכן הייתי תקועה איתו, לבלוע ולא להקיא. אם הייתי בבית הייתי זורקת אותו כבר בהתחלה.
מי שיראה את רשימת הספרים הקצרה שדרגתי היום יבין שאני אוהבת כמעט כל ז'אנר ולא יבין אולי למה יוצאת חמתי על ספר זה דווקא; הסיבה כנראה, מעבר לכתיבה הגרועה, היא ירושלים ודרך הסיפור על תושבי שכונת ילדותו. אני יודעת שהוא גדל בשכונת בית-ישראל בסמוך לבית אבי ולמרות פער השנים אני יודעת בודאות שתאורי האנשים והמקום חוטאים מאד לאמת. מעבר לכך, זכותו של כל אחד לזכור את ילדותו ונופה לפי נקודת המבט הפרטית שלו אבל מה מסופר בספר בעצם? שהוא גדל בבית עניים מרודים והיה רעב כל ימיו, מוזנח,יחף ומכוסה כינים? גם זה לא נאמר ישירות ובאומץ. כל רמז להזנחה הורית מכוסה מיד בהכחשות ודברי קילוסין לאימו ואביו. כל דבר נאמר בחצי פה, נידון בעיקר דרך פרוט הסמרטוטים ואחר כך חוזר בו.
אחותו התינוקת, האם מתה מהזנחה? ממחלה קשה? ערפל, כאמור.
מה שכן יש בלי סוף בספר הם יללות, בכי, לכלוך וקרעי בגדים. התבכיינות עם העבר ולא מבט אמיץ, שופט או סולח בעבר הזה. בקצרה - בזבוז זמן מוחלט, אבל את/ה הרי לא תקראו אותו עד הסוף בכל מקרה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
