אחת מהתמות המרכזיות בכתיבתה של ווירג'ינה וולף היא הכתיבה הביסקסואלית, דו-מינית – היכולת של גבר לכתוב מנקודת ראות נשית וההפך. על פי וולף ("חדר משלך") כתיבה איכותית באמת, כתיבה ששורדת את מרחק הדורות ושבבסיסה אומנות, היא הכתיבה שמוצאה ממוח אנדרוגיני, משולב-מינים, נשי וגברי באותה המידה, שאינו נכנע לסטריאוטיפ מגדרי. לכן ספרים שנכתבים על ידי סופר ומנקודת מבט של דמות נשית הם ספרים שפותחים צוהר מרתק גם לאופן בו אנחנו מבינים את השוני בין המינים, והיכולת שלנו להזדהות עם מישהו אחר.
הגעתי לספר "מיכאל שלי" בציפייה מעורבת בתחושת כורח. הוא נחשב לאחת מהקלאסיקות הישראליות החשובות שנכתבו, ואף זכה להיכנס לרשימת הספרים החשובים של המאה ה20 (רשימה בינלאומית). הציפייה שלי הייתה מתוך רצון לקרוא לראשונה את עמוס עוז (לאחר פתיחה לא מוצלחת עם "סיפור על אהבה וחושך"), ובמקביל הרגשה של שיעורי בית כי הוא נחשב "ספר חובה". אבל כשניגשתי לקריאה עצמה, הרגשתי בעיקר חוסר נוחות.
חנה היא דמות שלא קל לאהוב, לא רק בגלל דכאונה, גחמותיה או האכזריות הכבושה שלה (שלעיתים גם מתפרצת), אלא אצלי לפחות מתוך ההרגשה שהיא דמות לא שלמה. היא איננה יצור אנושי עם פגמים, כמו דמויות פגומות שבמרכז נובלות גדולות, אלא דמות פגומה מעצם כתיבתה, מעצם דחיסתה למרחב "הנשי" ו"האימהי". התנהגותה משוללת הרציונאל לא נובעת מדחפים פנימיים עזים, אלא מתוך חוסר התאמתה, כדמות, לתפאורה ולעלילה שכותב עמוס עוז. במקום להיות אישה, רעיה ואם, שהווייתה נפגמה בגלל כמיהה צורבת להיות משוחררת, נטולת עכבות ומגדר (עוד בילדותה רצתה להיות בן, אך תמיד היא רוצה להיות נחשקת על ידי גברים, דבר שמתבטא בהזיות ובחלומותיה), היא הפכה להיות אך ורק הפגם עצמו. דמות שהעבר שלה מצומצם לשתיים-שלוש חוויות ילדות, שהן גם המטאפורות לכל חייה הבוגרים, ושאופן דיבורה החוזר על עצמו (אם בהכפלת מילים, "דומים ודומים הימים", אם בחזרתה על משפטי מפתח) אינו אובססיה אנושית כי אם טכניקת כתיבה בלבד. הניסיון להדגיש איבד את מושא ההדגשה שלו.
ובכל זאת, אם מתמקדים במסר שחנה כדמות מעבירה לקורא, מדובר במסר עמוק על אף כתיבתה הלא מספקת. מדובר על נושאים מרתקים להתמודדות איתם כקורא וככותב – ההשפעה של העולם הפנימי על המציאות, לפעמים עד כדי כליון המציאות עצמה. בסוף הספר (מהדורת "עם הספר – פרוזה ישראלית" של ידיעות אחרונות) מובאים דברי עמוס עוז על תהליך הכתיבה, במיוחד על חנה. הוא מספר על מכתבים שקיבל מקוראות, חלקן משבחות אותו על דיוקו בכתיבה "נשית", וחלקן מזועזעות מעצם הניסיון שלו לכתוב כך, משמע הוא פספס ובגדול. בעיני מה שניכר בכתיבה הוא ההתאמצות שלו לכתוב כאישה, וזה בדיוק הדבר שגרם לי לחוסר נוחות. במקרים מסויימים הוא נותן הבחנות כה חדות עד שבאמת הופתעתי שקלע ככה, איזה זיק של הבנה אמיתית של "מהי נשיות", אבל לרוב הוא כופה קול נשי על החוויות שהוא מתאר, מה שגורם לי להאמין שהוא כתב מתוך נקודת מבט של "כך אישה הייתה רואה את זה", במקום לחוות את הסיטואציה באופן אמין, נשי או גברי, אין זה משנה. מתוך ההתחפשות שלו לאישה הוא איבד את האותנטיות של הרגש ואת כוחו של הרגע.
בכל הנוגע לכתיבתו את מיכאל, יאיר ושאר דמויות שהכרחיות לסיפור, שם מתבטא מלוא כשרונו של עוז. לקראת סוף הספר הכישרון הזה מחלחל גם לכתיבתה של חנה, שהופכת מרוכזת יותר, מודעת יותר. בשאר הספר חנה כמעט דהויה מול שאר הדמויות, רגש אמורפי, מצויירת בקווים כלליים מידי. שילוב משונה של בטחון עז במחשבה שאתה יודע כיצד לכתוב כמו אישה, ומנגד זהירות בלתי טבעית שנמנעת מהתעמתות עם הנושא של הספר כולו, שהוא לאו דווקא נשיות אלא המקומות הכי נמוכים וחשוכים שלנו. כי כשחנה נכתבת מהצד, בטון כתיבה קצת שונה, בהיר וברור יותר, מה שאני חושדת שהוא קולו הטבעי של עמוס עוז כסופר, היא מתגלה כאישה חריפה, מסקרנת, אכולת כאב ותשוקה, אישה שהיא בת-בן, עם אהבה עצומה ופחד.
ספר שהיה מעט מייגע, עמוס תיאורים שעוטפים את הקונפליקט מבלי לגעת בו, לא בצורה מספקת בכל אופן. אבל כספרו הראשון של עמוס עוז, של כל סופר, הוא הישג מרשים.









![הצל של גופו של העגלון [מהדורת 2016]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers98/980871.jpg)

![רחוב החנויות האפלות [מהדורת 1979]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers2/21283.jpg)
![ההיסטוריה הסודית [מהדורת מודן - 2015]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers97/977114.jpg)


