המחזה ״כולם היו בניי״, כמו שבטח ידוע לרבים מכם אשר בוגרי חמש יחידות אנגלית, נכנס לתכנית הלימודים באנגלית כבר לפני עידנים. היושן מורגש בין הדפים גם כשמדובר בספר חדש מבית הדפוס. תרשו לי לערער עליכם, מעריצי ארתור מילר אשר סוברים שזו קלאסיקה ספרותית. תרשו לי לערער - אפילו לחלוק, ואפילו להתנגד נחרצות.
המחזה ״כולם היו בניי״ נבחר להצטרף לתוכנית הלימודים, כנראה, מכיוון שהוא מכיל כמעט כל ״אלמנט ספרותי״ ו״דרך חשיבה״ הנלמדים לבגרות. וכאן טמונה הבעיה - הספר מרגיש כאילו נכתב רק כדי שיוכל להיות מנותח. במוחי קינן הדמיון של מילר עצמו יושב מול רשימת מוטיבים באנגלית מצוחצחת, ומסמן ״וי״ נחרץ, מוודא שזכר להכניס הכל בפנים. בתור תלמידת מגמה ספרותית ובתור אחת שעוסקת בכתיבה זמן מכובד יחסית לבחורה בגילי, אני מרגישה זכות להביע את דעתי על המחזה - המטאפורות מוחצנות ולא מקוריות, הסימנים המטרימים יכלו בקלות להתחלף בהערות שוליים שיצעקו את המשך העלילה, ולכן רוב ההתפתחויות בסיפור כמעט ברורות מאליהן.
ברור למה הוא נבחר להלמד - העלילה עוסקת בערכים חינוכיים לכאורה, והפרטים בסיפור פשוטים וקלים להבנה בצורה שלא מאפשרת לי להביע עניין אמיתי במחזה, מתוקף היותי חובבת מחשבה ואתגרים.
אני מביעה כאן ביקורת גם על המחזה עצמו וגם על משרד החינוך המזלזל, אך נתמקד בספר לצורך העניין: מיותר מאוד בעיניי. אל תבזבזו את זמנכם עליו אלא אם כן הציון שלכם תלוי בו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
