הבלש ויצ'ר חושד כבר זמן מה בבתו של סמואל קנט כמי שרצחה את אחיה. אילו הייתה זו עלילה שהומצאה ממוחו הקודח של סופר זה או אחר, החשודה כבר הייתה מתפרצת בבכי בבית המשפט ומודה במעשה. לצערו של הבלש ויצ'ר , הוא אינו בלש דמיוני אלא דמות אמיתית. החשודה, מה לעשות, גם היא אמיתית ומסרבת להתיישר על פי תסריטים צפויים.
ויצ'ר יודע שמחיאות כפיים הוא כבר לא יקבל. וחבל.

ג'ונתן ויצ'ר השתייך לכוח הראשון שקם לסקוטלנד יארד הבריטי. על פי המצויין בספר עולה כי הבלשים דוברי האנגלית הראשונים מונו לתפקידם רק לאחר שהסופר אדגר אלן פו פרסם קובץ סיפורים בלשיים. לא להאמין אבל עד אז בלשים משטרתיים לא היו קיימים בכלל ( זו יכולה להיות הוכחה מעניינת שהספרות מעצבת את המציאות ולא ההיפך ). לנו למשל ברור שהסימן שהחשוד מותיר בזירה מנעליו נקרא "טביעת רגליים". בעת שהרצח בבית רוד היל התרחש לא היה להם שמץ של מושג איך לכנות זאת, וכל שוטר בחר במילים שונות לתאר את הסימן של סוליות הנעליים בגינה. עכשיו תוכלו להגיד: נו באמת, מה הבעיה לקרוא קצת ספרי בילוש וללמוד איך מכנים ראיות. אז זהו. גם הז'אנר הבלשי לא היה קיים.

העלילה מגוללת את הרצח בבית רוד היל שהתרחש בשנת 1860. באותה עת פרשת הרצח הייתה על תקן הספורט הלאומי. העיתונים לא הפסיקו לפרסם תיאוריות לגבי מה שקרה ולבקר את הבלשים שהופקדו על המקרה, אנשים מכל המדינה פיתחו תחביב לשלוח לעיתונים פתרונות והצעות משלהם לפענוח הרצח. גם הסופר צ'רלס דיקנס מצא זמן בין תלאות דיויד קופרפילד לדוריט הקטנה והצביע על שני אשמים לטענתו- אב המשפחה והמטפלת ( worng worng ).
שום דבר לא עזר. החשדות של ויצ'ר לא התבססו לידי חיוב בדין, עד אשר חמש שנים מאוחר יותר הרוצח מצא לנכון להתוודות.
אצל אגתה כריסטי זה לא היה קורה.

לגבי סגנון הרומן- מיוחד ושונה מכל רומן שקראתי. בניגוד לסיפורים אחרים שקראתי המבוססים על מקרה אמיתי, הסופרת לא נטלה לעצמה חירות יצירתית. להיפך. היא שמה לה למטרה לתאר את הפרשה קרוב ככל האפשר למה שידוע שהתרחש. לאורך העלילה משולבים ציטוטים מתוך דוחות משטרתיים, עדויות מתוך המשפט , כתבות מעיתונים, הערות של אנשים הקשורים לפרשה, תיאוריות שהופרחו באוויר ואיזה כיף-גם תמונות. ניתן לומר שהעלילה היא למעשה דיווח על מה שקרה.
יש מי שלא יאהב את הסגנון וימצא אותו טרחני, אני אהבתי אותו מאוד. מומלץ.

ספר משעמם ומייגע ביותר. קראתי אותו ברפרוף. הוא בלתי אפשרי לקריאה רציפה. זה למעשה אינו סיפור, אלא דיווח יבש ומפורט יתר על המידה.
בכל דף מופיעים עשרות שמות של אנשים ובעלי תפקידים, שמות של מקומות וציטוטים של מכתבים או קטעי עיתונות.
ספר מיותר מאין כמוהו.

פרטי העלילה כפי שנכתבו בגב הספר נראו לי מאוד : "בלילה שקט באמצע המאה ה - 19 בלב ליבה של אנגליה הכפרית נחטף ילד בן שלוש ממיטתו...הרוצח לא הותיר אחריו עקבות... " .

המשטרה המקומית לא הצליחה להבין איך מבית סגור נחטף ילד ,והגיעה למסקנה שכנראה אחד או יותר מבני הבית הוא הרוצח.

העיתונים המקומיים חגגו על הסיפור - כל כתב הציע את פתרונו לקוראים תוך כדי שהוא מאשים את אבי המשפחה את המשרתות או את האחים והאחיות.
לאחר זמן מסוים נשלחה בקשה לסקוטלנד יארד ומר ויצ'ר מטובי הבלשים בתקופה ההיא נשלח לסייע לחקירה.
מר ויצ'ר פעל בהרבה מקרים כפוליגרף ,אם הנחקר מצמץ מספר פעמים או תנועות שפתיו ושאר הבעות פניו נראו לו חשודות לא היסס להכריז שמצא את הנאשם.
ואכן מייד כשהגיע לאיזור הוא מצא שאחות הנרצח חשודה בעיניו ופעל למעצרה.הוא הצליח להשליך אותה לכלא לשבוע וקיווה שהזמן יגרום לה להתרכך ולהודות באשמה.
לצערו זה לא קרה והנערה שוחררה .העיתונאים שלא אהבו את הגישה הזאת בנוסף לכך שהוא לא "זרם" עם הרעינות שלהם בקשר לרוצח "האמיתי" צלבו אותו ללא רחם.
מצבו היה כ"כ גרוע שהוא החל לתת ספק בשיטותיו ולבסוף ביקש לצאת לפנסיה מוקדמת .

לאחר כחמש שנים הרוצח מלווה בכומר קתולי מתוודה על מעשהו.העיתונות נזכרת בכל הסיפור ומתחילה להעלות באוב את הסיפור וכמובן מי הרוצח ולמה זה לא יכול להיות מי שהתוודה ומה פתאום כומר קתולי (ולא מהכנסייה האנגליקנית) בוחש בקלחת.

הארכתי מעט בסיפור כי אני לא רוצה שמישהו בטעות יאלץ לקרוא את הספר.כמות הפרטים המיותרים שהמחברת שוזרת היא מדהימה,אני אתן דוגמא.

לאחר שפסק את דינה למוות הייתי מצפה שלא אקרא יותר על השופט,מתברר שלמחברת היה חשוב מאוד לספר ש : " הוא נפרד מאשתו עקר לבית על גדות הקולן באקסס,הוא נהג להוציא את 3 כלביו לטיול ליד הנהר ולהאכיל את דגי הטרוטה.למרות שבצעירותו אהב לדוג ,הוא פיתח חיבה כה גדולה לדגים עד שאסר לדוג במים שלו.וב - 1872 החל לסבול מנדודי שינה,משכחה ומדיכאון וירה בעצמו בלב באקדח".

הסופרת מתארת בפירוט כמעט כל דעה שנכתבה בעיתונות באותו זמן - ספרים שנכתבו על המעשה או שהושפעו מהרצח.

בקיצור ,לעניות דעתי האנשים שהספר מתאים להם הם אנשים שמתעניינים בהתפתחות החוק הפלילי ,אנשים שמתעניינים בתיאור מעשים פלילים דרך העיתונות והשפעת תיאורים אלו על הציבור ועל החוקרים בפרשה או אנשים שמסוגלים לדלג שורות כאשר הם מחליטים שהן לא
רלווניטיות להבנת הסיפור (כמוני).

לסיום אני אוסיף שורה מגב הספר שתיאורה הוא הפוך ממה שבאמת קורה בספר "...משכילה להפיח רוח חיים בפרשה בת 150 שנה ..." .

http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=367

במילה אחת - הונאה. בשלוש מילים - הונאה של ממש.
מדובר בספר עיון במסווה (ואני עומדת על הביטוי - במסווה) של ספר מתח.
העטיפה האחורית היא ממש רמאות, ומציירת תמונה כאילו מדובר במותחן בלשי. אבל כשמתחלים לקרוא מבינים איזו נפילה זו. מדובר בשחזור היסטורי טרחני, איטי וארוך של פרשיית רצח עתיקה.
לנו בישראל לא חסרות פרשיות כאלה, לצערי, אבל את מי מעניין משהו שקרה באנגליה לפני מאה ומשהו שנה?
יש תיאורים פיזיים מזירת הרצח, כולל מפה ותיאור התוכנית של הבית, רשימת עדויות, התבוננת מנקודות מבט שונות וכו'.
אבל מדובר במוצר סופי כל כך גרוע, שלא יכולתי אפילו להירדם איתו.
בקיצור - אל תאמינו לעטיפה האחורית, ואם אתם לא עושים תואר בקרימינולוגיה (וגם אם כן) אני ממליצה פשוט להתרחק מהרמאות הזאת.

הנושא המעניין - התפתחות מקצוע הבילוש וראשיתה של משטרה מודרנית קצת מוחמץ.

הכותבת מרבה בפרטים שבינהם הטפל מעורב בעיקר, לא ברור מה מיקוד הסיפור: לעתים הוא עבודת תזה מחקרית, לעתים קצת פולקלור עם פרטים היסטוריים, לעתים ספר מתח.

הספר כתוב די טוב אבל הפרטים וחוסר המיקוד מייגעים. חבל.

בלילה שקט וסרירי בלונדון של המאה-התשע-עשרה ניחטף ילד קטן ממיטתו ומיקן מתחיל הבלגן מי רצה או רצתה במותו ואייך ניכנסו לבית באמצע הלילה שכל החלונות והדלתות סגורים ומסוגרים אכן תעלומה ספר מבוסס על מיקרה אמיתי ופרשייה שהשאירה את חותמה ומסתירותה לאורך כל התקופה באנגלייה ספר מתח מהנה ומסעיר את הדימיון מי הייה יכול לרצות....?