גילוי נאות, אני קצינת נפגעים. אינני מבשרת את הבשורה המרה, אך אני מלווה את המשפחות השכולות בשנים שאחריה.
המוות, האובדן והשכול הם חלק אינטגרלי משגרת היומיום שלי בשנה האחרונה.
כדי להבין את הספר של גרוסמן, אני חושבת שיש להבין את משמעות האובדן לאורך השנים.
אורי ז"ל, ששירת בחטיבה 401, נהרג ב2006. מבחינה מקצועית, השכול של גרוסמן נחשב "שכול צעיר". בחלוקה שרירותית למדי, שכול ותיק וצעיר מתחלקים משנת 2000. בתפקידי אני מלווה את המשפחות "הוותיקות", משנת 67 ועד לאסון המסוקים ב97. במהלך מבצע "צוק איתן" ליוויתי את משפחות לבנון השנייה.

קל להסתכל ולטעות, שהשכול הוותיק למוד הניסיון כואב פחות. אנשים מן השורה שואלים אותי, "אחרי 40 שנה, מה הם כבר צריכים? מה יש לדבר איתם?", כאילו למוות תאריך תפוגה משל עצמו.
אנחנו חיים במאמץ עילאי לשכוח שהמוות הוא עובדה גמורה, אקראית ואלימה. שהוא צפוי לנחות בכל רגע. והרתיעה הבסיסית שלנו מידיעת המוות, מובילה גם להירתעות ממגע עם אנשים שחוו אובדן עצום שכזה. אחרי כמה שנים מהנפילה העולם מתרחק מהשכול- בני משפחה אינם מקשיבים לסבל, החברים שהיו לו ממשיכים בחייהם, והעולם כמנהגו נוהג, בדיסוננס מופלא, ממשיך הלאה.
וזוהי עובדת המוות של הנותרים מאחור, הם ממשיכים לחיות את מותו של אהובם. המוות לא מת (כדבריו של גרוסמן).

קראתי ובכיתי ונשנקתי והמשכתי לקרוא,
לא רק בשל הכאב האינסופי, הבלתי נתפש.
אלא משום שגרוסמן מדבר מגרונם של אלא שאיבדו את קולם. עשרות המשפחות שליוויתי, על עשרות מקרי המוות השונים, מתארות גם לאחר עשרות שנים את אותו הכאב, את אותה הבדידות, את אותה צעקה בלתי ניתנת לריסון. אך ההבדל הוא שלשכול וותיק אין שומע, הכאב צובר אבק.
הייתי רוצה שמי שבוחר לקרוא את הספר הזה, האינטימי עד כדי להחריד, ידע שהאובדן הוא לנצח. שאין מתגברים עליו.
לומדים לחיות מתוכו, לומדים לנשום מחדש, לומדים לצחוק, לשמוח, לחוות באופן שלא התאפשר קודם,
אך בהכרח לא חיים באותה הצורה.

וספציפית כלפיי הספר- הוא איום ונפלא. כתוב בצורה מדויקת, חדה, שחורכת את הלב.
הוא מתאר בצורה נאמנה התמודדויות שונות מבלי לשפוט, בפואטיות שמראה שהאובדן הוא הרבה מעבר לגעגועים - הוא עולם שקרס:
חפצים מיותמים, עתיד שקפא, זכרונות, חרטות, אהבה לא ניתנת למימוש, הזהות כהורה ללא ילד, זוגיות שחווה טלטלה, שבירת סדרי עולם (איך אומרים "הילד מת"), ובעיקר בדרכו הגרוסמנית, הצורך להבין את המוות דרך המילים, שבבת אחת מאבדות את כל משמעותן.
מדובר בקריאה של פצע פתוח, של חיטוט פנימי בניסיון לייצר מציאות בהירה, ניתנת להבנה, להשלמה.
במובן הזה לעיתים השכול הוותיק עבר את התהליך והפנים את עובדת המוות, תהליך האבלות מתגבש להנצחה. אך מדובר בפצע שאינו מעלה ארוכה.

"פתחנו להם את הדלת,
אֶת זאת, כאן עמדנו,
אַת ואני,
כתף אל כתף,
והם
על הסף
ואנחנו
מולם
והם
בחמלה
מְדוּדים
ושקטים
עומדים
ונופחים בנו
רוח
מתים."











דויד גרוסמן רקם, לכאורה, סיפור אגדה, שיש בו איש ההולך במעגלים, "קנטאור", דוכס ודמויות סוריאליסטיות נוספות הנראות כחולמות ומדברות אל עצמן, אבל, למעשה, אין זה סיפור אגדה, אלא סיפור בלהות. בנו של דויד גרוסמן, אורי, נהרג בלבנון בשנת 2006, והקטע שבראשית הסקירה מעביר בכמה מילים מאופקות את החוויה הנוראית ביותר שהורים לחייל עלולים לעמוד בפניה. בספר הזה מעביר גרוסמן לקוראים את תחושותיהם של ההורים השכולים באשר הם. גרוסמן מתאר את הקונפליקט הפנימי של ההורים, שמצד אחד מנסים לשמור על הגחלת של זיכרון הילד הנפטר ואף עולים בהם רגשי אשמה אם אינם עומדים במשימה, ומצד שני הם חשים תחושת מחנק מתמשכת כאשר אותו הזיכרון מונע מהם להמשיך בחייהם ומדכא אותם כל יום בשוכבם ובקומם, בחלומם ואפילו בשירותים.

מתוארות מגוון תחושות, רצונות וחלומות של ההורים, ביניהם תחושת פליאה על כך שקרה האסון ובכל זאת עולם כמנהגו נוהג – השמש זורחת, יש אביב וסתיו, עצים מלבלבים, חנויות פתוחות, זוגות מטיילים, יש ילדים של אחרים שחיים ונהנים. מתוארים כאב שלא עוזב, חלומות על מה היה יכול להיות אילו הילד היה עדיין בין החיים, נסיון של ההורה להיראות חזק כלפי חוץ בעוד בפנים מתחוללת סערת רגשות או נסיון להדחיק את המחשבות על הנפטר כדי להקל על הכאב ואפילו להיפטר מחפצים שמזכירים אותו. לעיתים אף ישנה תחושת זעם המופנית כלפי המתים ומאשימה אותם במה שהם מעוללים להורים.

נראה שגרוסמן נמצא בהרבה מהדמויות בסיפור, ואולי כולן, בעצם, מתארות אותו ואת אשתו במצבים שונים ובתקופות שונות של האבל. אחת מהדמויות, למשל, נזקקת לכתיבת הסיפור כאמצעי לנסות ולהבין את האירוע הטראגי. דמות אחרת נזכרת בכינוי ילדות של הילד 'אוּאִי', שהוא בעצם כינוי הילדות של אורי, בנו של גרוסמן.

הכתיבה של גרוסמן מהפנטת ומורכבת ממונולוגים שיריים וקטעי פרוזה קצרים ביניהם שגם הם נדמים כשירה. השפה נהדרת וגרוסמן מלהטט במילים בצורה מופלאה שטרם ראיתי כמותה, ובכך הוא מצליח לעורר תחושות מורכבות אצל הקורא, מבלי להיסחף לרגשנות יתר.

הספר מומלץ לאוהבי שירה, וכפי שכתבו אחרים, הוא לא לכל אחד ולא לכל עת, אך מי שיודע להעריך כתיבה עברית נפלאה, הספר הזה יהיה אחד הספרים המופלאים שבאמתחתו.








*** כמה דוגמאות ***








• "אשה:
האם אשוב
אי־פעם
לראות אותךָ
כפי שהִנךָ
ולא כפי
שאינו?

איש:
אני יכול לזכור
אותָך ללא
אינו - אֶת החיוך שלָך, התם
והאופטימי - וגם אותי
ללא אינו אני יכול
לזכור. אך לא
אותו, מוזר: אותו
ללא אינו איני יכול
לזכור עוד. וככל
שמתארך הזמן
נדמה כאילו עוד
בהיותו
כבר ניכְּרה בו
אינותו –"










• "אַתֶּם -
אתם שם -
שלא שומעים - שלא
עונים - שרובצים
על לִבֵּנו - מוצצים
את דמנו - יונקים מאיתנו
כל טיפה של חיים - גובים
את המס - מס הקוֹר
שלכם - מכל רגע של צחוק -
של אור - שִׁכחה -
הַסָחָה - אתם - שכל מלה
שאנו אומרים כאן נלחשת
אלינו מיד בקולכם - משם -
ולמה? - חשבתם על זה? - למה
בעצם נהייתם מתים? - ואיך לא
נזהרתם?
...
יודעים מה? אנחנו אפילו
לא רוצים להטריח את עצמנו
במחשבות האלה! - בכלל
לא רוצים לחשוב עליכם! - מספיק
חשבנו עליכם! "

εϊз

הספר הגיע אלי אתמול אחה"צ . למרות שאני קוראת כבר שלושה ספרים במקביל , הסתקרנתי.
קראתי- את מילות הדף הראשון- ואגרוף הכה בפני.
ידעתי על מה נושאו של הספר - אב שאיבד את בנו לפני חמש שנים ומחליט לקום וללכת אליו ובדרך מתווספים אנשים .
קוראת -ולא מבינה את המילים .חשה - שצריך לקרוא לאט לאט ,כי יש פה טקסט מיוחד ,חזק ,שונה .
קוראת- ומוחי מתמלא בצעקה .
קוראת- ונשמתי נעתקת מכל מילה ,מכל אות ,מכל עיצור דקדוקי.
קוראת- ובשרי חידודין .
קוראת- ואיני רואה את המילים כי יש מסך דמעות.
קוראת -ומרגישה שאני נופלת לתוך בור עמוק ,אפל קר ועוין.
קוראת- הוא מבכה ומחפש את בנו ,ואני מבכה ומחפשת את אמי
הפסקתי לקרוא - אני צריכה לנשום .
ואני יודעת שהספר מחכה לי -ואני מפחדת ,חוששת .

---------------------------------------------------
ובסיום קריאת הספר :זוהי קינת דוד על אבשלום בנו- נוסח ימינו .
-------------------------------------------------

לדרגו : חמישה כוכבים כי צריך להתכנס למשהו מוגדר .
אבל לספר הזה אין דרוג , הוא לא ייוולד לעולם .
------------------------------------------

קצר פה כל כך האביב
יהודה פוליקר
מילים: דוד גרוסמן
לחן: יהודה פוליקר



יש רגע קצר בין אדר לניסן
שהטבע צוהל בכל פה
הוא שופע חיים
שיכור ומבושם -
איך שיופי יכול לרפא!

נסער ומשולהב ומתיז
ניצוצות -
אך עוד רגע ייבּול ויצהיב
כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת -
קצר פה כל כך האביב.

קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב -
רק ניתן לי ותכף נלקח.

אביב עול-ימים וסוער
וסופו-
כבר כתוב בעלי ניצניו,
אבל הוא מסתחרר
כפרפר במעופו,
וכמוהו-נצחי בעיניו.

קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב -
רק ניתן לי ותכף נלקח.

ואת ואני היודעים
ונורא הדבר שרק הוא לא -
עד כמה קצרים החיים,
החיים הקצרים שניתנו לו.

נדיב ונסער ומכאיב
קצר פה כל כך
האביב.

יריות.
זמזומים בלתי פוסקים במוחי.
כאבים חדים שמסתובבים בתוך הגוף כמו נמלים טורדניות.
טאק, טאק טאק.
בום, בום, בום, בום.
מכה ועוד מכה ועוד אחת. אגרוף לפנים, אגרוף לאזור הגב ואחד ישיר למדי לכיוון הבטן. אגרוף ללב. ישירות ללב.
אני מדממת. מדממת נפשית.
רצון להקיא, רצון מחליא להקיא.

הראש מסתחרר. כל כך הרבה דמויות, כל כך הרבה סבל עד זרא. כל כך הרבה כאב ועצב. דיבור שלא פוסק. דמות אחת מסיימת את המונולוג שלה ודמות אחרת פוצחת מיד במונולוג קורע לב לא פחות מקודמתה. אין הפסקה. אין רגע מנוחה. אתה מוציא את הראש בכדי לנשום מעט אוויר ומיד הדף הבא שאתה מעביר מכניס אותך לסיבוב נוסף בגליוטינת הכאב.
גליוטינת השכול, גליוטינת השכול הפרטית של גרוסמן שהוא מציג בפנינו ישר מהמילה והאות הראשונות. הוא שואב אותנו אל תוך עולמו הפרטי, עולם מיוסר והרוס, עולם שמתבטא דרך שלל דמויות שמכנה משותף אחד להן: השכול. כולן, בלי יוצא מן הכלל, איבדו ילד או ילדה בנסיבות טראגיות שונות: טביעה, מלחמה, מחלה.
כל הדמויות בספרו זה של גרוסמן מיואשות, כאובות, חרדות. כולן מקעקעות את הכאב על בשרן, הכאב הפרטי שלהן שהוא בעצם כאב קולקטיבי של בני עיירה אחת, בני עיירה שרבים מתושביה עברו תופת דומה. בני עיירה אחת שזועקים את כאבם, שמנסים כל אחד בדרכו להתמודד [או שלא להתמודד] עם הגהנום שנחת עליהם ביום בהיר אחד.
גרוסמן משליך לעברנו שלל שאלות שקשורות למוות ומעמת אותנו עימן: מדוע אנשים מתים? האם יש מקום כזה שנקרא "שם"? היכן הוא נמצא? במידה ולילד המת היתה אופציה לשוב לחיים-האם היה עושה זאת?

הכתיבה של גרוסמן פנומנלית, כתיבה רגישה ובועטת. כל עמוד שנהפך הרגשתי שאני נבעטת אל תוך הסיפור יותר ויותר עמוק. ככל שאני מעבירה דפים, כך אני נצמדת אל הדמויות והן נהפכות להיות חלק ממני, באמצעותן אני מקלפת ממני את המגננות ומרשה לעצמי להתפרק בבכי ולהיזכר בכאבי הפרטי, בכאב הפרטי שלי ושל בני משפחתי שביום אחד בהיר פירק משפחה שלמה לחתיכות קטנות.
מזוכיזם במיטבו.

אני בעמוד האחרון, במילה האחרונה. אני מתנשפת. מה קראתי עכשיו? המחשבות רצות על ארבע מאות. מה קראתי עכשיו? אני חוזרת על השאלה כמו רוטינה מקולקלת. רוטינה שובקת חיים.
כל הגוף שלי כואב. אני מניחה את הספר והולכת לשטוף פנים. אני כושלת ומרגישה שהוכתי בכל הגוף. כאילו שחבורה של מתאגרפים מצאו בי תחליף לשק האיגרוף שלהם ועשו בי כרצונם, כאילו כיתת יורים מכוונת אלי את רוביה ישירות אל רקתי.
כל הכאב כלוא בתוכי וחפץ לחמוק החוצה. אני רוצה לצרוח, לתת לרגשות פורקן. אני רועדת. זה כואב, זה שורף, הספר הזה נפלא אבל באותה הנשימה גם נוראי, הוא מעמת אותי עם שדים פנימיים שביום יום אני מנסה להדחיק. הוא מניח בפניי מראה. מראה שבורה אשר שבריה פוצעים עד זוב דם, מחוררים את עורי, נוקבים בו נקבים אשר מותירים אותי דוממת לנוכח עוצמתו של הספר.

מהספרים הקשים יותר לקריאה. ניתן לסיימו ביום אחד, אבל לעכל אותו צריך זמן רב, אולי כאורך החיים עצמם, ואולי מוטב שלא לדעת, ולא להבין באמת. לעתים אדם אוחז בעט כדי לרפא את מכאוביו. גרוסמן, ששכל את בנו במלחמת לבנון השנייה, לא יכול שלא לכתוב על כאב השכול, כאותו קנטאור בספר - שהוא הוא גרוסמן עצמו, ובעצם, כל הדמויות בספר הם גילויים של נפשו - המסביר לרושם קורות העיר שכתיבה על הכאב היא בלתי נמנעת. הוא עשוי, מטבע הדברים, להאציל מהכאב שחותך בו על הקורא. ומשהו מהעצבות חסרת התקווה הזאת ליוותה אותי והתעצמה בתוכי עד העמוד האחרון.
אני לא יודע אם הספר הזה הוא תרופה לאדם שחווה שכול (וברוך השם שאיני יודע), אבל הוא בהחלט פוקח עיניים ומעניק לכל קורא את האפשרות להביט אל מעבר לפרגוד, ואולי יש בכך כדי להכין - לא עלינו - את הנפש, לכל מכה שלא תבוא, ואולי לתת לה טעימה מהיגון, שאין לו קץ ותכלה, ולהכיל ולהבין את האחר, שחווה, וכאב, ונפל מחוץ לזמן.

לאחר קריאת ספר מרתק כמו אישה בורחת מבשורה, החלטתי להמשיך בקו דוד גרוסמן ולנסות את הספר שהוא כתב לאחר מות בנו, "נופל מחוץ לזמן".

אשתף ואספר שהנושא קרוב לליבי. לפני כעשור נפצע אחי הגדול בפעילות מבצעית בשכם כאשר שירת בעורב צנחנים ומטען צד התפוצץ על הצוות שלו. המאורע עיצב את דמותי והשפיע עליי רבות משום שקרה כשהייתי בתחילת שנות העשרה שלי.
שני הספרים הללו של גרוסמן, אשר מספרים על הפחד ועל השכול, מוצאים מקום לחדור אליי ולהוות לי מעין מרפא, למה שעדיין מרחף לו אי שם.

הספר הזה הוא באמת מסע בנבכי נשמתו של גרוסמן. ספר יוצא דופן שכתוב בצורה מעט אובססיבית אך חזקה. ניתן להרגיש את הכאב והאבל מהמקום הכי חזק וכנה שיש. הספר כתוב בצורת שירה ועם זאת הוא סוחב עמו עלילה מכובדת ודיאלוגים מרשימים ומרגשים. יש שם משפטים מדהימים שנחרטים בזיכרון ומהדהדים זמן רב. הרגשתי שהספר מאפשר לקוראים גישה אל המקום הכי אינטימי ופרטי של הדמויות והסופר. שירה שנכתבת בצורה רהוטה ומקסימה.

איש שרוצה לצאת לחפש את בנו שנפל במלחמה מתחיל ללכת. לאן? לא ברור, העיקר ללכת. אולי הוא יגיע ל"שם" והאם יש "שם"? אולי ה"שם" הזה הוא בעצם כאן?

ההליכה האינטנסיבית שמלווה את הספר מזכירה במעט את "אישה בורחת מבשורה". מקום של חיפוש והגדרה עצמית, מקום של בריחה אל הלא נודע. העיקר להעסיק את עצמך מתשישות הנפש ומהמחשבות. במהלך ההליכה, אוסף איתו האיש מספר אנשים נוספים למסע, כולם איבדו את ילדיהם בסיטואציות שונות וחוו את האסון הנורא מכל.
הם הולכים ביחד, הולכים והולכים והולכים... וכמו תומכים אחד בשני, נפתחים ומספרים על ילדיהם שהיו ואינם עוד.

חשתי שבספר יש משהו מעט מן האובססיביות והחרדה. אך זה מה שנותן לו את אופיו החזק. הוא כתוב בצורה קשה ומציג את האובדן מהמקום הכבד ביותר שניתן לחוש. הרדיפה הזאת אחרי מי שאינינו , על הרצון להגיע ולהיות איתו אף על פי ההגיון שאומר שאין זה אפשרי.
קשה לקלוט את האובדן המר, השאיפה לשוב ולקבל עוד רגע עם המתים שלעולם לא יחזרו. הרצון לחקוק בזיכרון מה שהיה ונגמר. להצליח להחיות אותם בדמיוננו. הלחישה שמהדהדת לאורך הספר "הילד מת" מייצגת כאב ואבל במקומות עמוקים מנשוא.

בנוסף,ממליצה ללכת להצגה "נופל מחוץ לזמן" בתאטרון גשר, בבימויו של יחזקאל לזרוב. חוויה תאטרלית נדירה וחד פעמית.
את הספר סיימתי בשלושה ימים בלבד ואני בטוחה שהוא יישאר איתי הרבה אחרי.

"הנה אפול
כעת אפול
ולא נופל".

אף פעם לא כתבתי כאן ביקורת ובכלל, איך אפשר לבקר את גרוסמן?
גרוסמן הוא הסופר שלי. עוד הרבה לפני שחוויתי אובדנים, הרבה לפני שחוויתי כל רגש שהוא - גרוסמן חווה אותו ואז הפליא לתאר אותו ואז חוויתי אני ומאז הוא הסופר שלי. כשקיבלתי את הספר לפני כחצי שנה, הייתי בעיצומו של אובדן נורא משלי. התחלתי לקרוא ונחרדתי מהדמיון, מהאינטימיות הזו שנוצרת כבר בדפים הראשונים, מעוצמת הרגשות שלא הצלחתי לעמוד בה שאיימה לחסל אותי ונרתעתי, ועזבתי אותו כל פעם לקצת או להרבה, תלוי בכמה קשה ומיידית היתה החזרה. לקרוא את הספר זה קצת כמו טיפול, רק שהמילים לא יוצאות מהפה שלך, אלא משל מישהו אחר. המילים של גרוסמן מדוייקות ולא נותנות מנוח. בכלל, הספר הזה לא מאפשר מנוחה ולכן קריאה ברצף היתה כ"כ קשה לי. נופל על אדם אסון ומאותו רגע אין לו מנוחה. הוא חייב לקום וללכת, גם אם לא ברור לאן. רק לא לעמוד במקום ולקבל כך את הגורל. ללכת וללכת, אפילו לצעוד במקום. ואז מצטרפים אליו עוד אנשים שגם הם, בראותו אותו הולך, לא יכולים לשבת או לעמוד במקום יותר וכולם צועדים באובססיה מוטרפת ממש, מסתובבים במעגלים. וכל זה- זו רק התפאורה כי ההתרחשות האמיתית היא בליבם פנימה, התרחשות שגרוסמן מפליא לתאר במילים ומצד שני לחפש את המילים להגדירה - כאילו שאם יהיו מילים - תושג איזו הקלה או רגיעה.
כולנו כ"כ מפחדים מעצב. "אין עצב בעולם" - סטיקר נוראי בעיני ששייך לש"ס אם אני לא טועה או לחב"ד. כולם מפחדים להסתכל לעצב בעיניים, להתקרב אליו יותר מדי, להילכד בו ולא להיות מסוגלים לצאת. העצב, כמו השיגעון - מפחיד ומאיים, כאילו אם ניפול לתוכו, לעולם לא נצא, או לפחות לא נצא בחיים וכך האנשים העצובים מתבדלים או מובדלים מהחברה, נמצאים בשוליים, בדר"כ לבד עם עצמם ועם כאבם. גרוסמן מוצא בתבונה הטיפוסית לו, את המשותף שבין העצובים ומאחד אותם יחדיו לצעדת העצובים, צעדה של אלה שלא יכלו להדחיק יותר ולהתנהג בנורמטיביות, אלה שלא מסוגלים להעמיד פנים ושגם ככה חייהם אינם חיים יותר. ובצעדה הזו פתאום משתקף לו החוזק. החוזק של אלה שיודעים לבטא את כאבם, את החידלון, את רצונם לפעמים למות גם ולהיגמר, לקבור את עצמם באדמה - דברים שהדעת והשפייות לא מתירה לנו לחשוב. אבל גרוסמן מרשה. הוא מזמין אותי לצעוד איתו, אפילו לא צריכות להיות לי מילים והצעדה הזו תרפויטית ממש, יש בה לגיטימציה וכח וחולשה וכיעור, אבל יותר מכל יש בה חמלה. חמלה של אדם שנמצא שם ומבין ומרשה ונופל ואפילו נשכב בתוך בור באדמה באפיסת כוחות ואז קם. מומלץ מאד מאד לכל אחד שמתמודד עם אבל או מלווה אבלים וכמובן לכל אוהבי גרוסמן שכבר למודי עוצמות רגשיות הם.

לא אגזים אם אגיד שהטקסט הזה הוא מהחשובים ומהגאוניים שנכתבו אצלנו אי פעם. הוא ממחיש בצורה מופלאה, חותכת, חד משמעית, עד כמה גרוסמן הוא גאון ספרותי, עד כמה מילים ויכולת המשגה זורמות בדמו, עד כמה הוא מתרגם למילים את הבלתי אפשרי. הטקסט הזה הוא המנון שכול. הוא יצירת מופת לירית, אינסופית, פסיכודלית, מתמשכת ומכאיבה, שגרמה לי לנשוך שפתיים ולכווץ גבות ולבכות, וכל הזמן עם הקול הזה מאחורי הראש שאומר "איך, איך, איך כותבים ככה? איך הוא כותב ככה, לעזאזל?". אני רוצה לכתוב כמו גרוסמן בגלגול הבא.
זה ספר חובה לכל מי ששומע את המילה 'נפש' נזרקת לפעמים לחלל, ומשהו בו זז.

כמה עצב יש בסיפור,הורים שיכולים שמאבדים את בנם.
מנסים להיאחז זה בזה,כדי להמשיך לשרוד את החיים.
לא יכלתי להמשיך.
הייתה לי סוג של מועקה , פחד,אימה.
סגרתי את הספר ,עם עצב גדול בלב.