• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מבוך העצמות

מבוך העצמות

מאת ריק ריירדן

הביקורת של מגדת העתידות

תמונה של מגדת העתידות
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
מבוך העצמות

מבוך העצמות

מאת ריק ריירדן

הביקורת של מגדת העתידות

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של מגדת העתידות
הוצאה לאור:צלטנר
שנת הוצאה:2010
סדרה:שלושים ותשעה רמזים #1
קטגוריה:תרגום (נוער)
הקודמת
Amit Zach - עמית זך
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•1 דקות קריאה

מאוד אהבתי את הספר!
למרות שבספר הזה הכתיבה הייתה פחות טובה מאשר בשאר הספרים של ריק ריירדן (בלי להעליב או משהו), בכל זאת היה קשה להניח אותו, וכל כך רציתי להגיע לסופו.
הספר היה מותח, מצחיק, מרגש, מפתיע... הכל, בעצם. הטוב ביותר בסדרה.
מומלץ :)

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של monti me
monti me
תמונה של אוהבת ספרים
אוהבת ספרים
תמונה של Mira
Mira
3קוראים|גיל ממוצע44|100%נשים

על המבקרת

תמונה של מגדת העתידות

מגדת העתידות

ותיקה
חברה מזה 15 שנים
90 ביקורות•630 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
מדע בדיוני ופנטזיה•תרגום (נוער)•מקור (נוער)
תמונה של מגדת העתידות
מגדת העתידות
ותיקה
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות90
לייקים שקיבלה630
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
מדע בדיוני ופנטזיה31תרגום (נוער)27מקור (נוער)11

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של מגדת העתידות

נערי העורב

נערי העורב

מגי סטיווטר

ספויילרים. גם כמעט-ספויילר לגבי הספר השני.

התאהבתי בספר הזה ברגע שפתחתי אותו.
אני לא יודעת איך לתאר את ההרגשה הזאת, של אהבה. אני לא יודעת איך להסביר למה הספר הזה שימח אותי כל כך, ולמה הוא גרם לי לחייך כבר בפרק הראשון. אני לא מוצאת מילים לתאר עד כמה הפשטות המפתיעה של הספר המדהים הזה הפכה למשהו שאני כל כך אוהבת. ההסבר הכי פשוט שאני יכולה למצוא- גם אם אני אומרת את זה על כל ספר שאני אוהבת- זה שהספר הזה יפה. המילים, הדמויות, העלילה, המסתורין, הפנטזיה. הכל. הוא פשוט יפה.
חיכיתי לספר שאני יכולה לאהוב, ספר שאני יכולה להתמכר אליו, למילים שלו, לאווירה שלו. לנערי העורב יש אווירה כחולה-שחורה-סגולה, עם מעט ורוד וירוק בהיר מפוזרים על פני הדפים, בסיכות של בלו, בשולחן של גנזי, בעורב של רונאן.

התיאורים מקסימים, והדמויות כל כך רחבות ומלאות אופי. כל כך אמיתיות. והן משתלבות בעלילת פנטזיה מדהימה- גם אם מעט נמהרת מפעם לפעם- עם עצים שמדברים לטינית, השלד של נואה וחזרה לתחייה אחרי תגובה אלרגית חמורה לעקיצות דבורים.

בביקורת האחרונה שלי הערתי משהו לגבי זה שסופרי נוער לא יודעים איך לבנות דמויות ראשיות חזקות ואמינות, בעיקר בגלל שמשקיעים מאמץ מיותר בניסיון לגרום לאותה דמות ראשית להיראות מיוחדת, מסכנה או חשובה יותר משאר הדמויות.
בלו סרג'נט היא דוגמה נפלאה לדמות ראשית שנכתבה בצורה טובה. יש לה עבר משפחתי מעניין ולא ברור, מלווה איכשהו בכוחות גילוי עתידות שפסחו עליה; יש לה חוש אופנה מעורער שמתאפיין ביותר מדי סיכות ובגדים ממוחזרים; ויש לה אישיות חזקה ועצמאית וגישת "אני לא צריכה שום גבר בחיי", מה שלא מפתיע במיוחד אם מתחשבים בעובדה שהיא באה מבית מלא בנשים, ושסיפרו לה שוב ושוב שהיא תגרום למותו של אהוב ליבה ההיפותטי.
למרות שהכותרת "דמות ראשית" כתובה לה על המצח, היא לא מתנהגת כאילו הסיפור מתמקד בה. בלו פשוט מנסה לחיות את חייה, והיא מודעת לעובדה שהיא לא הדמות הראשית היחידה שהספר יכול להכיל.

אני חושבת שהפעמים היחידות בהן לא אהבתי את בלו היו כשהיא רק הצטרפה לחבורה של נערי העורב. אולי בגלל שהם כן העניקו לה יחס מיוחד, במידה מסוימת. אולי בגלל שהיא לא הייתה נחמדה לגנזי, שהיה הדמות האהובה עליי. אולי בגלל שהיא נקשרה והיללה את אדם, שלא היה הדמות האהובה עליי. אולי בגלל שהיא הייתה הבת היחידה שם, וזה אף פעם לא נגמר טוב.
אבל בסופו של דבר התרגלתי לנוכחות שלה עם שאר הבנים, והחברות שלהם הפכה למשהו שעמד ברקע. למרות שהייתי רוצה לראות עוד מהדינאמיקה ביניהם. היא לא ממש דיברה עם רונאן או נואה.

בעיקרון, כל הדמויות היו טובות. אפילו אדם, שאני שונאת מעמקי נשמתי, היה דמות טובה. העובדה שאני לא אוהבת אותו לא משנה את העובדה שיש בו עומק, ויש בו פגמים לצד כל הדברים הטובים. הוא כתוב טוב, בדיוק כמו כל שאר הדמויות, ונהניתי לקרוא את התיאורים שלו ועל מערכת היחסים שלו עם שאר הדמויות. הוא היה אנושי, וזה מה שחשוב.

מה שכן מפריע לי בנוגע לאדם, אם בכל זאת תתנו לי להתלונן טיפה, היא העובדה שאין לו שום כבוד לחברים שלו. הספר מנסה להוציא אותו באור טוב, עם סיפור רקע עצוב והשיחות עם רונאן וגנזי, אבל קיימת העובדה שמהרגע שהוא הופיע הוא לא אמר שום דבר נחמד על גנזי, רונאן או נואה. במהלך כל הספר הראשון קיוויתי שהוא יעיר משהו לגבי זה שגנזי הוא אדם טוב, או שהוא לפחות מבין שהכוונות שלו טובות, אבל מה ששמעתי בסופו של דבר היה "הו, גנזי, איזה חבר נוראי אתה, בגללך ובגלל רונאן אני לא גר עם אבא מכה יותר. אתה מציע לעזור לי עם הבעיות הכלכליות שלי כדי שלא אעביד את עצמי למוות? איך אתה מעז?"

אדם רואה את עצמו טוב יותר משאר הדמויות, כאילו העובדה שהוא בא ממשפחה ענייה הופכת אותו לחכם יותר או צודק יותר, או נותנת לו את הזכות לשפוט את החברים שלו על סמך הכסף שלהם. כלומר, גם רונאן מציג גישה דומה במקרים מסוימים, אבל זו בסך הכל מסכה, וגם היא לא מצליחה להסתיר את החיבה שלו לחברים שלו. גם אם בפרקים הראשונים הוא היה שקט ומאיים- שקוע בעצמו, במידה מסוימת- וגם אם השיחות שלו עם כמעט כל דמות כללו קללות ואדישות שאין לה סוף, הוא ידע להוריד את אותה מסכה כשהוא ראה את גנזי בוחן צרעה על החלון, או כששאל אותו אם ייקח גם אותו וגם את אדם כשימצא את המלך הרדום, שמשהו קרה והוא היה חייב להתחשב בעובדה שהאנשים האלה הם כמו המשפחה שלו והוא אוהב אותם יותר משהוא אוהב את עצמו.
בספר הראשון התייחסו אליו בתור "הכלב של גנזי", בגלל שגנזי לקח את מה שנשאר ממנו אחרי מות אביו ודאג שלא יכניס את עצמו לצרות. אילף אותו, אני מניחה. לרונאן לא היה אכפת מה חושבים עליו או איך קוראים לו, לא משנה עד כמה זה מעליב. בספר השני- ספויילרים, אני מניחה -קראו לגנזי "החברה של רונאן", בגלל שהדובר היה אידיוט (ושוביניסט, אם אני כבר נכנסת לזה). רונאן כעס ואיים לעזוב, בגלל שזה גנזי, וכשזה מגיע לגנזי הוא לא מוכן לסבול דברים כאלה.


מערכת היחסים שלו עם האחרים תוארה יותר בספר השני, בגלל שבלו לא הכירה אותו כל כך טוב בספר הראשון, בגלל שלא נואה ולא רונאן קיבלו נקודת מבט בספר הזה, ובגלל שאדם שכח שהוא ורונאן בכלל חברים. מה שכן, אם תרשו לי להתלונן עוד קצת, אפשר היה לראות שלרונאן אכפת מאדם בספר הזה. הוא הרביץ לאבא שלו אחרי שהוא הכה את אדם וכמעט נעצר אחרי שהם התקשרו למשטרה, עד שאדם החליט להגיש תלונה. אדם היה צריך להיות הרבה מעבר לאסיר תודה על מה שרונאן עשה בשבילו, אבל במקום להראות את זה הוא החליט לריב עם גנזי בגלל שהוא הציע לו לגור איתו ועם רונאן.
הא. אדם פאריש הוא בהחלט חבר טוב.

טוב, עכשיו שכבר עברנו על הדמויות, אני רוצה לדבר על הרומנטיקה.
הרבה מהקוראים (שראיתי, לפחות) התייחסו רק לחלק הרומנטי בספר, בין אם זאת מערכת היחסים הנוכחית של אדם ובלו, או זאת של בלו וגנזי שכנראה תגיע בשלב מאוחר יותר. זה די חבל, למען האמת. העלילה היא... טוב, היא כל הספר. המלך עם השם שאני לא יכולה לבטא או לאיית, המורה הדיכאוני שהחליט שהעולם לא שווה את זה, ההיעלמות המשונה של ניב וזהותו הלא ידועה של אבא של בלו- לדעתי כל זה הרבה יותר חשוב מהשאלה "עם מי בלו תהיה בסוף?"
כלומר, כן, כל סיפור הרקע שלה מביא אותה לנקודה בה היא תמצא מישהו שהיא אוהבת. כל הדיבורים הלא ברורים לגבי אהובה שימות אם היא תנשק אותו הם חלק גדול מהסיפור של בלו, אבל אני באופן אישי אפילו לא יכולה לדמיין אותה במערכת יחסים עם כל מה שקורה מסביב (וגם בלי קשר, אני מניחה. לקרוא עליה מחזיקה ידיים ומחבקת את אדם היה מוזר בשבילי. החיזיון איתה ועם גנזי היה מוזר אפילו יותר). בסופו של דבר הרגעים הרומנטיים יגיעו, ואני מצפה להם ומחכה להם, אבל כרגע הם לא רלוונטיים לסיפור.

למרות ש... כן, אני רוצה לראות איך הקטע עם בלו וגנזי הולך להסתדר בסוף. היא לועגת לו על בסיס יומי, והוא עסוק מדי בדבורים ובמלכים רדומים מכדי לחשוב על כל דבר אחר.



אין לי עוד מה לומר חוץ מזה שהספר הזה הוא ספר טוב. עם עלילה מעניינת ונושא מוזר, עם דמויות מגוונות בעלות אישיות רחבת אופקים שיגרמו לכם לשבת לבד עם הספר ולחשוב "כן, אני גאה בדמויות האלה. הן עברו כל כך הרבה, ואני ממש גאה בהן."
או, לפחות, ככה אני הרגשתי.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•מגדת העתידות
בת העשן והעצם

בת העשן והעצם

לייני טיילור

~ספויילרים~


ציפיתי ליותר.
הספר הזה, ששמעתי עליו כל כך הרבה- על המוזרות שלו ועל הפנטזיה הטהורה שבו, על הדמויות המרשימות- פשוט אכזב אותי.
אל תטעו- כשהתחלתי לקרוא אותו הוא באמת נראה ככה, בגלל שחיבבתי את הרעיון העלילתי ואת קארו, שהייתה דמות יצירתית ועצמאית. היא הייתה דמות... שונה. לא בדיוק אחת שהתחברתי אליה, אבל הערכתי אותה ואת שיערה הכחול. תמיד רציתי שיער כחול, או אולי ירוק.
והיו גם החברים של קארו, סוזנה ומיק, שהיו זוג כל כך טוב ודמויות כל כך נחמדות ומעוררות השראה שלמען האמת, יכלו לשחק את תפקיד הדמות הראשית טוב יותר מקארו.
בכל מקרה.
קארו, סוזנה, מיק, בית הקפה, המשפחה של קארו, הקסם והשיניים- הכל היה כל כך יפה. כל כך שונה. עולם פנטזיה שהייתי מוכנה לגור בו. הרפתקאות שלמרות שלא פירטו עליהן בכלל, הייתי שמחה לחוות. וקסם. כל המחשבה שנתנו לקסם ולעולם הכימרות.
הכל נהרס ברגע שהעלילה הגיעה לשיאה.
רציתי סיפור פנטזיה טוב ויוצא דופן. לא קראתי ספר פנטזיה איכותי מאז "האימפריה האחרונה". חיפשתי משהו מיוחד שיכול להציע לי סיפור שאני יכולה לקנא בו. עלילה ורקע שבנויים כל כך טוב עד שכמעט אשנא את הספר. משהו שאני אוהבת וכמעט רוצה שלא לאהוב. במקום זה קיבלתי סיפור שכל כך רציתי לאהוב, אבל אני פשוט לא יכולה.

אני לא אגיד שזה קרה בגלל עקיבא. למרות שהוא חלק גדול מאוד מהסיבה שאני לא אוהבת את הספר הזה, הוא לא הסיבה היחידה.
כלומר, כן- נמאס לי מדמויות טראגיות חסרות פגמים. במיוחד אלה עם הגוף המושלם- נראה שסופרים של ספרי נוער חושבים שגוף שרירי, חטוב ושזוף הוא הדבר היחיד שיכול להיחשב "יפה" (בעוד נשים מתוארות קטנות ושבריריות, כאילו נאסר על כך שיהיו גבוהות או שריריות, או אפילו קצת שמנות). חוץ מזה, נראה שכל האישיות של עקיבא בנויה על איך שהוא נראה, בגלל שזה באמת הדבר היחיד שאני יכולה להגיד שאני רואה בו שגם הדמויות רואות. מאיפה הן הסיקו את כל שאר הדברים לגבי האישיות שלו- אין לי מושג.
אבל מה שבאמת הרס לי היה...
איך לומר?
חוסר התזוזה. מבחינה עלילתית ומילולית כאחד. יותר מחצי ספר מדברים על המה-שמה שעקיבא פעם אהב, בעוד לא טורחים להכיר לנו את הדמויות המשניות יותר, או להרחיב אופקים וליצור קו עלילה שלא מתבסס על אהבה רומנטית. אני רוצה לדעת יותר על עולם הכימרות ועל העולם של המלאכים, ולא לקרוא על מה-שמה המושלמת שנתנה לעקיבא ללקק אותה. אני רוצה לדעת עוד על האכזריות ועל היופי, ואני רוצה לראות ולחוות את הקונפליקט בין שני העולמות ואני רוצה שעוד דמויות חוץ מעקיבא יופיעו בגלל שהייתי מעדיפה לקרוא על כל אחד אחר. כל אחד. כלומר, היה קל יותר להתחבר לסיפור הרקע המופרך של קארו יותר מלזה של עקיבא, והיא הייתה נסיכה לשעבר שמתה וחזרה לתחייה בלי שום זיכרון מעברה הטראגי (מה-שמה, למקרה שתהיתם). זה אומר הרבה.
אהבתי את ה"רעיון" של קארו. שיער כחול, אומנות, גודלה על ידי כימרות, מבדילה בין סוגי שיניים, יוצאת למשימות משונות ולא מוסברות בשביל המשפחה שלה. אבל היא כל כך... מושלמת. כולם אוהבים אותה, אין לה מגרעות, אפילו יש לה סיפור עבר קסום ומיותר לחלוטין שהספר היה יכול להסתדר בלעדיו. בעצם, הספר היה יכול להיות טוב יותר בלעדיו, בגלל שהוא רק מוסיף על כך שהיא כל כך מיוחדת, וכל כך... דמות ראשית.
אחד הדברים שהופכים ספר לטוב הוא השוויון בין הדמויות. דמויות משניות צריכות לחשוב ולהתנהג גם הן כאילו הסיפור סובב סביבן, והתפקיד המרכזי לא אמור להיות כל כך... ברור. לא הכל חייב להסתובב סביב קארו, לא כל שיחה חייבת להתמקד בה, לא כל דמות חייבת להעריץ אותה ולחשוב עליה כל הזמן.

וכאן נכנסים סוזנה ומיק.

אז כן, הזכרתי בהתחלה שהם היו דמויות טובות שלא קיבלו מספיק יחס, מה שממש חבל. אבל במובן מסוים העובדה שלא התייחסו אליהם הפכה אותם לדמויות טובות יותר. לדוגמא, בואו נסתכל על הדמות האהובה עליי:
סוזנה.
לא היה שום ניסיון לגרום לה להיראות שונה, מיוחדת, או טובה יותר מאחרים. במקום זה, הסופרת גרמה לה להיראות אנושית. אין בה שום דבר מיוחד, אבל יש בה כל כך הרבה דברים שהופכים אותה לדמות מדהימה. ושלא כמו לקארו, היא מלאה בפגמים ובאישיות שלה יש הרבה גורמים שונים.
היא כועסת, היא אגרסיבית, היא לא מוותרת בקלות, היא יצירתית, היא חברה טובה, היא מתעצבנת מהר, היא נותרת טינה, מתלוננת הרבה ועקשנית, כשמצד שני היא אוהבת לדבר על בנים ומפחדת לגשת לבחור ההוא עם הכינור שהיא רוצה להכיר. סוזנה הייתה לצידה של קארו לאורך כל הדרך, גם כשהיא לא ידעה מי היא, גם כשקארו סירבה לספר לה. ובסופו של דבר, כשקארו נמצאה פצועה ובוכה, סוזנה הייתה לצידה וניחמה אותה, דורשת ממנה להפסיק לשקר לה ולספר לה מה לעזאזל קורה.
גם מיק, למרות שהוא לא הופיע הרבה, הראה תכונות "רגילות" שהשאירו אותי שפויה במהלך קריאת הספר- למרות שאני לא מצליחה לנקוב באף אחת מהן כרגע (בגלל שעבר יותר מדי זמן מאז קריאת הספר או בגלל שלא טרחו להכניס אותו ליותר מארבעה פרקים?). אבל זה לא בדיוק משנה, בגלל שמה שגרם לי להתאהב בדמות של מיק הייתה האהבה שלו לסוזנה והאכפתיות שלו לה ולקארו. בדיוק כמו סוזנה, הוא תמיד היה לצידן, ולמרות שהוא וסוזנה לא יצאו יותר מדי זמן (כמה חודשים, אם אני לא טועה) היה ברור שהוא אוהב אותה.
הו, ולמקרה שלא עליתם על זה, הוא היה הבחור עם הכינור.

ו... זהו. שני אלה היו הדמויות הטובות היחידות בכל הספר המעצבן הזה שעדיין חיות. לכל השאר אפילו לא מגיע שאזכיר אותן.
You either die a good character or you live long enough to become a bad one.




טוב, נראה לי שאסיים את הביקורת הזאת. התלוננתי מספיק, ולקח לי יותר מדי זמן לגמור את הדבר הזה (כתבתי את הביקורת במשך חודשיים בגלל מחסום הכתיבה הנוראי הזה. אה, זה היה מתסכל).
האם אני ממליצה?
לא. זה די ברור מאליו.
הרעיון המדהים שהתקלקל בגלל העלילה השטחית אכזב אותי יותר מדי מכדי שבכלל אחשוב על האפשרות לתת לכם לעבור את הסבל שאני עברתי. אבל אני מניחה שאני נחמדה מדי ואני לא יכולה לשלול דעות של אנשים אחרים, אז מי יודע- אולי תאהבו את הספר בכל מקרה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•מגדת העתידות
מצרפי המקרים

מצרפי המקרים

יואב בלום

אזהרת ספויילרים

היה לי מחסום קריאה קטן בזמן האחרון, כפי שחלק מכם אולי יודעים. אני פשוט לא מצליחה... לקרוא. לא מצליחה לרצות לקרוא, ליתר דיוק. וכשמצב הרוח לספר חדש בכל זאת מגיע, הלימודים מחליטים להפריע. בנוסף לחוסר היכולת לקרוא יותר משלושה עמודים ביום, אני גם במחסום כתיבה (או אולי מחסום עלילתי? יצירתי? אני לא בטוחה איך להתייחס לזה. הסיפור העיקרי שלי תקוע בפרק שני, ולא הצלחתי לכתוב ביקורות על הספרים האחרונים שקראתי) וכבר התחלתי להרגיש כאילו אני זונחת את המילים שאני כל כך אוהבת.
ואז הגיע הספר הזה.
הוא קליל ומעניין, אמרה לי כיפה כחולה ביום בו החלטתי לזנוח את קריאת "באר האלוהות", טוב עד כמה שיהיה. לא קשה להיכנס לתוכו, היא אמרה, והוא ממש טוב.

היא צדקה.

ואתם יודעים מה?
שכחתי עד כמה אני שונאת את זה.
אני שונאת להישאר ערה עד מאוחר כשאני יודעת שאצטרך לקום מוקדם בבוקר, כשאני מסתכלת על השעון ומגלה שנשארו לי עוד חמש שעות שינה, לראות אותן נגמרות באטיות... אבל מה קורה בפרק הבא? מה הוא עושה? מי זאת הדמות החדשה הזאת? למה הספר מסרב להסביר לי מה קורה כדי שאוכל ללכת לישון כבר?
לא כל ספר יכול לשבות אותך בצורה כזאת. והספר הזה, גם אם לא היה מושלם, הצליח לשבות אותי. בגלל העלילה המקורית והזורמת והדמויות המעניינות והתחושה הכל כך... יומיומית. כמעט שגרתית, שבכל זאת יש בה את שביב הפנטזיה שהופך את הספר למה שהוא. ואפילו אם היו קטעים שהייתי רוצה שירחיבו או דמויות שיעמיקו, אני באמת לא יכולה לכעוס על הספר הזה.
כלומר, באמת קיוויתי לראות קצת יותר מהעולם ומהדמויות.
רציתי פירוט, וציפיתי לקצת יותר מחלק מהדמויות היותר ראשיות- רוב הפרקים של אמילי סיפרו או על האהבה שלה לגיא או על הלחץ וחוסר הביטחון שלה בעצמה (למרות שמעניין לראות את הניגודיות הזאת בינה לבין קסנדרה), ואריק נעלם לחצי מהספר- מה שדי הוריד מההפתעה בסוף. אבל אני לא חושבת שהייתי רוצה לשנות את מה שכבר כתוב, אני לא חושבת שהייתי יכולה לחשוב על דרך טובה יותר לכתוב את הרעיון המדהים של מצרפי המקרים. הגלישה החלקה בין הומור לשיחות פילוסופיות קטנות, הצדדים הקטנים והשונים בדמויות, הקיטשיות שלא באמת הייתה קיטשית.
הספר הזה כל כך שונה ממה שקראתי עד עכשיו.
מבחינתי הוא כמו ספר ראשון- אני לא יכולה להשוות אותו לשום ספר אחר. זה פשוט לא אפשרי.
לכן תמיד אוהב אותו.
לכן תמיד אחייך כשאזכר בו.
לכן נגזר עליו להישאר מושלם לנצח.
וזה כנראה הדבר הכי מדויק שאוכל לנסח במילים לגבי הספר הזה.
נגזר עליו להיות מושלם לנצח.
***

אני עדיין תוהה אם אי פעם הייתי מעורבת בצירוף מקרים חשוב ומתוכנן בקפידה.
הייתי רוצה לדעת.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•מגדת העתידות
גוף מארח

גוף מארח

סטפני מאייר

יש לי ערמה קטנה של ספרים שעומדת ומחכה לי על השולחן. שבעה ספרים, אם אני לא טועה. שבעה ספרים שעוד לא הספקתי לקרוא.
המדפים שלי מתמלאים לאט מדי, נוספים להם פחות ספרים מאשר אלה שמצטרפים לרשימת "הספרים שאני רוצה לקרוא". ולמרות כל זאת, למרות שזה מציק לי, בחרתי לדחות את קריאת הספר הבא ולקרוא מחדש חצי מהספר "גוף מארח".
לקחו לי כמעט חודשיים לגמור את הספר, בגלל שקראתי אותו בעיקר לפני השינה או בבוקר לפני בית הספר. כבר מההתחלה ידעתי את רוב העלילה (ראיתי את הסרט קודם. טעות איומה, אבל אני מניחה שבלעדיו בכלל לא הייתי מבקשת לקנות את הספר ואולי אפילו הייתי נהנית מהחוויה פחות, פשוט כי הספר הרבה יותר טוב מהסרט- יותר ממה שציפיתי שיהיה- ולא חשבתי שאוהב משהו שהגיע מהיוצרת של "דמדומים") אז לא הייתי יותר מדי מופתעת במהלך הפרקים הראשונים, אבל העלילה עדיין הייתה מרתקת והדמויות היו אפילו יותר עמוקות ומגוונות משהיו בסרט.

היו לי רגשות מעורבים בקשר לוואנדה, בעיקר בהתחלה. היה לי קשה להבין איך ההשתלטות על גוף אחר יכול להיראות לה- לנפש שוחרת שלום- כמו דבר מוסרי. מלאני צדקה- הם רוצחים גזע שלם ואז מהללים את עצמם בשם כך. הם מוחקים אותם, ולוקחים מהם לא רק את השליטה על הגוף אלא גם את כל הזיכרונות שלהם, ורודפים אחרי כל אהוביהם. הם גונבים מיצורים תבונתיים את חיים, ואפילו לא מבינים עד כמה המעשה הזה נוראי. לדעתי לא התייחסו מספיק לנושא הזה בספר. השאלות שנשאלו היו בקשר לטבע בני האדם והשאלה מה היא אנושיות, אבל בקושי הזכירו את מלאני הכלואה בתוך גופה, נאבקת לצאת החוצה כשהיא מרגישה כאילו היא הולכת ונשכחת מצד ג'ארד ואחיה. איאן אפילו הציע לוואנדה להפסיק לנסות ולהחזיר אותה כשהיא השתתקה בטענה שאולי ככה יהיה לה נוח יותר בגוף שהיא גנבה, וגם זה הפתיע אותי. למה כל כך קשה לו להבין את הצד של מלאני? למה הוא לא רואה עד כמה זה לא הוגן להעניק את הגוף שלה לוואנדה, את הזיכרונות שלה, את המשפחה שלה?

כשאני חושבת על זה, הבעיה הגדולה ביותר שהייתה עם הספר הייתה איאן. בגלל האובססיה שלו לגבי וואנדה, הוא כבר לא ראה את כל השאר. לא את מלאני, או ג'ארד, או אחיו, או כל בן אדם אחר שנותר. הוא התייחס לוואנדה בתור אדם חלש שמקריב מעצמו יותר מדי, אבל היא הרבה יותר חזקה ממה שהוא חושב וההקרבה שלה היא רצונית לחלוטין. היא רצתה להציל את ג'יימי. את האח הקטן שלמדה לאהוב, האח הקטן שאהבה בדיוק כמו מלאני. גם אפשרות המוות שלו הייתה כלום בשביל איאן. ברור שמותר לו לאהוב את וואנדה, אבל חוסר האכפתיות שלו פשוט מגוחך. הוא לא יכול להתעלם מכל העולם לטובתה של וואנדה. זה לא מעשי או אפילו הגיוני.
הוא המשיך להטיף לג'ארד כל הזמן כשבעצם ג'ארד צדק. ולאיאן לא הייתה שום זכות על וואנדה בדיוק כמו שלוואנדה לא הייתה זכות על הגוף של מלאני.

אחח. אני לא יכולה להכחיש את העובדה שהספר הזה היה מעצבן אותי. אבל אם אני אתעלם מאותם פרטים קטנים ומטרידים, אי אפשר שלא להודות בעובדה שהספר הזה טוב. למרות השבריריות של וואנדה והתסכול בשל השנאה הבלתי נגמרת כלפיה, ואפילו השעמום שהגיע מפעם לפעם, באמת נהניתי מהספר. לא אותו מדע בדיוני שאני מצפה לו (בלי קשר לסיפורים ההזויים של הכוכבים המאוכלסים השונים, זה היה מטופש לחלוטין. לכל אותם התוהים- דובים עם מפרקים כפולים שמפסלים בקרח ודולפינים ששוחים באוויר. אני לא מאמינה שזה באמת כתוב שם), לא היה שום אקשן ולא היו שום הסברים מסובכים לגבי טכנולוגיה חייזרית, אבל אני מוכנה להסתפק בזה. גם ניתוח המין האנושי היה מעניין.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•מגדת העתידות
ארטמיס פאול: תסביך אטלנטיס

ארטמיס פאול: תסביך אטלנטיס

אואן קולפר

הספר הזה הוא בהחלט הספר הטוב ביותר בסדרה. למרות שנותרתי אדישה בסופו כפי שהייתי בתחילתו, אין לי שום חרטות בקשר הקריאה. זה היה ספר טוב. אואן קולפר לקח את כל הדברים הטובים שאפיינו את הספרים שלו והשתמש בכולם בכל הדרכים הנכונות.
זה ספר ממש טוב.
ולמה בדיוק, אתם שואלים, הוא כל כך טוב?

תכינו את עצמכם לספויילרים.

1. סדר עלילתי.
במהלך הספרים תמיד הייתה לי בעיה עם הסדר של העלילה. היא תמיד נראתה... כאילו חסר לה אותו סדר, והעלילה הייתה מבולגנת מדי ומהירה מדי. הפעם נראה שהתזמון של אואן קולפר מושלם. למרות שזה מטבעו להכניס כמה בדיחות בזמן סכנת חיים כזו או אחרת, כל פרט הרגיש כאילו הוכנס בדיוק במקום, בדיוק בצורה הנכונה.

2. ארטמיס.
באופן כללי הוא הדמות האהובה עליי, ובאופן כללי אני נהנית לקרוא עליו, אבל הפעם, בגלל תסביך אטלנטיס, הוא הפך לדמות הרבה יותר... מגוונת. פיצול האישיות וההפרעה הטורדנית כפייתית הובילה אותנו לכל מיני מצבים שונים- קומיים, דרמטיים או מלאי אקשן כאחד. והדאגה של פולי והולי לארטמיס הייתה מאוד גלויה בספר בשם כך. היה טוב לראות את זה, והיה כיף לקרוא על זה.

3. האנטגוניסט בספר הזה, המטרה שלו.
קשה להאמין שאחרי כל הנבלים שהופיעו ונעלמו במהלך הספרים, הופיע אנטגוניסט עם רצון טהור לאהבה. אולי הפעולות שלו הביאו למוות והרס, אבל כל מה שהוא רצה היה לראות את אשתו צעירה ומאושרת. לא נקמה, לא שליטה בעם הפיות, רק... זה. רק לראות את אהובתו מאושרת.
קשה שלא לרחם עליו, גם ארטמיס הזכיר את זה לקראת סוף הספר.

"ההרפתקה הזאת הייתה שונה, הולי. בדרך כלל מישהו מנצח, ובסוף אנחנו במצב טוב יותר. אבל הפעם כל כך הרבה אנשים מתו, אנשים חפים מפשע, ואף אחד לא הרוויח מזה. והכל למען האהבה. אני אפילו לא מסוגל לראות בטרנבול את הנבל שבסיפור- כל מה שהוא רצה היה להחזיר לעצמו את אשתו."

4. הכתיבה. פיתוח הדמויות. ההתבגרות של הספר ושל ארטמיס כאחד, והשינוי בהתנהגות של הולי כלפיו וכלפי אחרים.
הסדרה הזאת השתנתה. הספר הזה שונה מקודמיו.
וארטמיס אמנם לא אותו גאון מרושע, אבל הוא התבגר מבחינה נפשית ופיזית ונפתח לדברים ומצבים חדשים. הוא נעשה פחות קר ויותר עוקצני (תכונה שאני מאוד מעריכה), ועכשיו שאר הדמויות נותנות לעצמן להיתמך בו ובמוח שלו במקרה הצורך (כנראה חוץ מטרבל, אבל זה בסדר. הוא היה שינוי מרענן).
פולי התחתן, ויש לו ילדים. אני לא יכולה להגיד שזה הפך אותו לאחראי או משהו, או ליותר סימפטי או מבין כלפי ארטמיס והולי וכמה מהדמויות האחרות, אבל ברור שאכפת לו. ברור שהוא רוצה לעזור וברור שהוא מנסה להיות חבר טוב.
והולי, למרות שגם בעבר היא לא ממש הקשיבה לפקודות, נראתה יותר עצמאית ויותר יצירתית. היא גם נעשתה הרבה יותר חברותית בהתחשב למה שקרה בספר הקודם, והיא נהפכה כל כך אכפתית וכל כך דואגת כלפי ארטמיס יחסית לספר הראשון. זה פשוט... יפה. זה יפה לקרוא על מערכת היחסים ביניהם. אני לא יכולה למצוא שום מילה אחרת.
הספר הזה יפה.

במובן מסוים הספר הזה היה כמו שאר הספרים: אותן דמויות, אותן בדיחות, ולמרות הרעיון העלילתי החדש הכל עדיין מהיר כפי שאפשר לצפות מאואן קולפר.
אבל במובן אחר הספר הזה טוב יותר. מהנה יותר. רציני יותר, בוגר יותר. פיתוח הדמויות, הבדיחות, הרעיון המדהים לעלילה, הרקע מאחורי כל דמות וכל מצב.
הספר הזה היה... מושלם, במובן מסוים.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מגדת העתידות
פרדוקס הזמן

פרדוקס הזמן

אואן קולפר

לקח לי הרבה זמן למצוא את הספר הזה.
הרבה זמן.
שאלתי אותו מחברה שלי- שהיא לא אוהבת ספרים גדולה, אבל כישרון השכנוע שלי הביא אותה להתאהב בסדרה- ואני קצת עצובה שאחרי כל הזמן הזה בכל זאת אין לי אותו על המדף. אפילו השביעי נמצא שם עכשיו. מדלג מחמש, ולוקח את מקומו של אחיו מספר השש.
בכל מקרה, אני פחות-או-יותר ידעתי למה לצפות מהספר הזה, אחרי ההמתנה הארוכה. אני מניחה שזה גרע קצת מהיופי של הספר, מההפתעה, אבל אני לא יכולה לעשות כלום לגבי זה.
בכל מקרה- אני אתחיל בביקורת עצמה. וכל מי שהספר לא נהרס לו עד עכשיו, אני מציעה לכם להפסיק לקרוא את הביקורת כאן ועכשיו.
להתראות!

אוקיי.
אפשר להתחיל.

בעיקרון, כל הספר הוא מרדף ארוך ומתיש אחרי למור.
הלמור, מסתבר, הוא מקור לתרופה שתרפא את אימא של ארטמיס ממחלה פייתית קשה כלשהי. אבל אז נודע לנו שגם אופאל מעורבת בעניין, אז ברור שזה שקר.
בפעם הראשונה במהלך הספרים, די שנאתי את ארטמיס המרושע (כלומר, מגיל שתיים עשרה ומטה). כנראה בגלל ש- למרבה האירוניה- הוא גבר על ארטמיס בן הארבע עשרה (או שאולי הוא נחשב בן שמונה עשרה בספר הזה? כל העניין של המסע בזמן מאוד מבלבל).
כך או כך, הם חוזרים בזמן בכל מקרה, כמה דברים משתבשים (ארטמיס כמעט נהרג על ידי גורילה. זה יכל להיות מפחיד, אם זה לא היה מגוחך) ודברים אחרים לוקחים תפנית מוזרה (השיער של ארטמיס, הנשיקה, הבור מלא הלהבות במקום בו התכנסו האנשים ששונאים חיות, ארטמיס מהעבר וארטמיס מההווה מתווכחים לגבי תווים, ארטמיס מהעבר הקופץ לעתיד). ואם לסכם- אפשר להגיד שבספר הזה מכל הסדרה היה הכי פחות הגיון. ולכן בין כל הטירוף, הוקל לי מהעניין שהפרדוקס מוביל לרצף זמן הגיוני. כבר ראיתי כמה סרטים בהם הגיבורים גילו הכל לגבי עתידם ושינו אותו לחלוטין, ובנוסף אפילו זכו להישאר עם המידע הזה.
ואתם יודעים מה יקרה אם ארטמיס קטן ומרושע ישיג ידע לגבי העתיד? דברים מסוכנים. דברים מסוכנים מאוד.

בכל מקרה, נראה כאילו מטרת הספר הזה היא להראות את השינוי שעבר ארטמיס בתור דמות
והשינוי שעבר ארטמיס די גדול.
ניסיתי להכחיש את המחשבה הזאת, לסרב לעובדה שאואן קולפר מציב לי מול העיניים. אני לא רוצה להיפרד מהגאון המרושע שזכינו לפגוש בספרים הראשונים. הוא היה דמות כל כך טובה, ואישיות כל כך יוצאת דופן. ופתאום הוא רוצה להפוך לאדם טוב. פתאום האנושיות שלו דורשת לפרוץ החוצה בפרץ של הורמונים ורגשות אשם.
ארטמיס התבגר.
בספר הזה זכינו לראות את זה בבירור.
בתחילת הסדרה, ארטמיס היה בודד ומתבודד. הוא לא נתן לאף אחד באמת להתקרב אליו ובמובן מסוים אפילו עם באטלר הוא העמיד פנים. הוא הודה בפני מינרווה בספר החמישי לגבי עניין הבדידות (היה אפשר לראות עד כמה הדמות שלו התפתחה בנקודה הזו רק בכך שהוא הציע לעזור למישהו ללא שום סיבות אנוכיות). הוא הופתע בשלב מסוים מהעובדה שיש לו חברים.
והם באמת אוהבים אותו. והם עזרו לו כל כך הרבה במהלך הסדרה, ושינו אותו לאדם טוב יותר.
וזה קצת עצוב. וקצת משמח.

למרות שקשה לי להודות בכך לפעמים, אני יודעת שספרי ארטמיס פאול לא מעולים. הרעיון של סרט אקשן הכתוב בתור ספר לא תמיד מסתדר, והכתיבה של אואן קולפר תמיד תהיה מקור לכמה בדיחות מטופשות או למצבים משונים של סכנת חיים (ראו למעלה את הדוגמה עם הגורילה). זאת סדרה לקהל צעיר יחסית למה שאני קוראת בדרך כלל, ולפעמים כואב לי להתייחס אליה ככה, בגלל שאני מאוד אוהבת את ארטמיס ואני מאוד אוהבת את הספרים. אבל- אני מאוד אוהבת את ארטמיס, ואני מאוד אוהבת את הספרים. אז כמובן שתמיד אוהב אותם.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מגדת העתידות
המשחק של אנדר

המשחק של אנדר

אורסון סקוט קארד

קשה לי לנסח את המחשבות שלי לגבי הספר הזה.
בבירור אהבתי אותו, את זה אני יודעת. אהבתי את העובדה שהוא כל כך שונה ומחוץ לתחום ההיכרות וההבנה שלי. אהבתי את החלל, ואת אנדר ושאר הדמויות, ונהניתי מהאזור האפור אליו בחרתי להיכנס ברגע שהתחלתי לקרוא את הפרק הראשון.
אבל אני לא מבינה למה אהבתי אותו. אני לא מבינה מה בספר הזה הגיע ללב שלי, אני לא מבינה למה אני לא יכולה שלא להסתכל על הספר בהערכה.
הוא גאוני, זה נכון. הספר והסופר שכתב אותו הם גאונים. אבל בעולם של מדע בדיוני, ובמיוחד בעולם שיצר אורסון סקוט קארד, אני מוצאת שקשה לי להתמצא. קשה לי להבין את הסביבה שבה מציבים אותי בתור קוראת. וזה למה העובדה שהתאהבתי בספר הזה הייתה... משונה. בגלל ש... וואו. איך אפשר אפילו להסביר ספר כזה?
כבר קשה לי למצוא מילים, למען האמת. עוד לא עברו עשר שורות, ונאבדו לי כולן.

כל מה שנותר להגיד זה שהמשחק של אנדר הוא בהחלט ספר מדהים. בהחלט בלתי נשכח. בהחלט שווה קריאה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מגדת העתידות
טובי לולנס

טובי לולנס

טימותה דה-פומבל

אני לא הולכת לבקר את הספר על פי המסר שלו על טבע האדם או השמירה על הסביבה. למרות כל השאלות שהסופר מעלה, השואלות על העולם והיקום, הן לא מרשימות אותי אם הסיפור לא מסופר בצורה טובה.
וזה המצב בספר הזה.

קודם כל- טובי.
אני בת ארבע עשרה, וטובי בן שלוש עשרה. אני קרובה מספיק לגילו כדי להבטיח לכם שילד בן שלוש עשרה לא מתנהג ככה.
מבחינה מעשית הוא בהחלט בוגר מספיק, אבל צורת הכתיבה- שהיא בעצם גרסה מילולית לצורת המחשבה של טובי- מספרת דבר שונה לגמרי. קשה לי להסביר מה בדיוק הייתה הבעיה, אבל לא יכולתי לעבור פרק מבלי לעקם את האף בגלל הכתיבה הילדותית וההתנהגות המאולצת של טובי שיכולה רק להשתדל להיראות מציאותית.

הדבר השני שהפריע לי היה שנראה שטובי וקרוביו הם האנשים המוסריים היחידים בכל העץ. כאב לי לראות את הסופר משמיץ את הטבע האנושי עם כל האכזריות והשנאה חסרת כל הבסיס, כשכל הדמויות האחרות בספר היו חסרות כל מטרה אמיתית ומתקבלת על הדעת- חוץ מרוע.
אפשר לקחת לדוגמה את ג'ו מיטץ' שהורס את העץ בגלל שהוא אוהב ליצור חורים. הוא אוהב להרוס ולהשמיד. כך הציגו את זה בספר, כנראה בתור מטאפורה כלשהי ליסוד המין האנושי... אבל עדיין קשה לי לקבל את זה. בני אדם לא מחריבים, הם בונים. הם מתקדמים הלאה ולומדים מהמעשים שלהם.
כלומר... אני אדם אידיאליסטי למדי, אבל אני לא חושבת שמה שאני אומרת הוא חסר הגיון.

ובחזרה לספר עצמו.
אחרי שעברתי על הדמויות ועל צורת הכתיבה, אני חושבת שאספר על העלילה.
הרעיון מקורי ומעניין, וסדר הדברים הוא הגיוני ולא הזוי מדי או משונה מדי. העלילה משתלבת עם הכתיבה ויוצרת סיפור נחמד, אבל הזרימה שלו נקטעת כל כמה זמן בגלל התזמונים הגרועים של הסופר.
אני מתכוונת לזיכרונות של טובי מהענפים הנמוכים, מהמשפחה שלו ואלישה, כשרצף הסיפור פשוט נקטע. לחלק מהזיכרונות שהסופר בחר לספר לא היה בכלל קשר לנקודה שהוא רצה להבהיר, ואלה שכן היו חשובים בשביל רצף העלילה ובשביל העמקת הדמויות היה אפשר לספר בתחילת הספר או להכניס לתוך דיאלוג בין כמה דמויות (והיו חסרים רגעים של שיחה במהלך הספר. כמעט חצי ספר עבר מבלי שטובי פתח את פיו), או אפילו בתור מחשבה קצרה בין הרפתקה להרפתקה.
***

אלה היו עיקרי הדברים שיש לי לומר על הספר, אבל כמובן שאני לא יכולה להתעלם מהסוף של הספר, ששינה את הגישה שלי לטובי ולסיפור שלו במקצת.
אחרי שקראתי את הספר מתוך הרגשת חובה אחרי שחברה שלי נתנה לי לקרוא אותו בתור סוג של מתנת יום הולדת, ואחרי שלא ידעתי אם לאהוב אותו או לא, הגעתי לפרקים האחרונים.
לקראת סוף הספר הבנתי שטעיתי לגבי דמותו של טובי. הוא התבגר אחרי שהצטרף לקלופים, מבחינה פיזית ונפשית גם יחד, והאישיות שהתקשיתי לראות קודם לכן התפרצה על גבי הדפים. היה בו זעם, כעס ועצב יחד עם התחושה הנבגדת כשמצד שני הוא היה אותו נער עקשן ואופטימי שסירב לקבל את העובדה שהוא מתבגר.
יכול להיות שראש ירח היה זה שהביא את טובי להיפתח, או שהוא היה זה שהביא אותי לראות את מה שלא ראיתי בו קודם... אבל פתאום טובי נראה לי מציאותי יותר. כמו כל מתבגר אחר שהייתי פוגשת, כמו כל גיבור ראוי של ספר אהוב. כמו כל אדם שעבר כאב בחיים, כמו כל אחד שסירב לוותר.
קראתי את העמוד האחרון בנשימה עצורה.
הסוף הציל את הספר מהאכזבה שלי.
הסוף גרם לי לאהוב את טובי ואת ראש ירח, ולהתגאות באלישה וקולין וליאו בלו בתור הדמויות הטובות שהם.
ולמרות שאני לא יכולה להתעלם מהמגרעות של הספר, אני מוכנה לשכוח מהן לכמה שניות ולומר שהספר הזה לא היה נוראי כמו שהוא נראה לי בתחילתו.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מגדת העתידות
אגדה

אגדה

מרי לו

לכל אחד יש ציפיות מהספר לפני שהוא פותח אותו. משהו גורם לך לקוות שזה יהיה מדהים, בדיוק כמו שדמיינת שזה יהיה, לפי מה שהבנת שיקרה ברגע שקראת את התקציר או ראית את הכריכה- גם אם לא ידעת שזה מה שרצית.
ולמרות שהזהירו אותי מהספר הזה, למרות כל מה ששמעתי על העולמות העתידניים שכבר התחילו להימאס- בכל זאת ציפיתי למשהו.
טוב, זה לא בדיוק הלך כמו שתכננתי (אם כי העובדה הזאת עזרה לי לפתח את אחד מהסיפורים שלי), אבל זה בסדר. היו כמה דברים אחרים שכיפרו על מה שמעולם לא קיבלתי. ועדיין- הספר הזה לא מושלם. לא.

החלטתי לוותר על כתיבת הערות הפעם. הייתי מצוננת ועייפה, והיה קר מכדי לדאוג למשהו מעבר לשמיכות ושוקו. אז הקריאה זרמה כמו שלא זרמה כבר כמה זמן, בלי עצירות ובלי ניסיונות להעביר את המחשבות שלי לכתב. החלטתי לקרוא, וזהו.
אז אני פשוט אתחיל מההתחלה.

הספר התחיל בצורה טובה-
"אימא שלי חושבת שאני מת."
בקריאה ראשונה זאת לא נראית כמו התחלה מבטיחה, אבל המשפט הזה מכיל כל כך הרבה דברים בצורה שאפילו לא צריכה להיאמר. את הכאב והפחד והאשמה של דיי. אימא שלו חושבת שהוא מת.
ואז מופיעה טס, שנשמעת כמו קול ההיגיון. אפשר להתאהב בדמות שלה כמעט מייד. כולם מתארים אותה בתור ילדה חלשה שפשוט עוזרת לדיי. לא, בעצם אפילו פחות מזה- הילדה הקטנה והחלשה שדיי הציל והחליט להיסחב איתה בגלל שאין לה הורים. היא אף פעם לא נוקטת עמדה, אף פעם לא עושה משהו מדהים והרואי. וזה מה שאהבתי בה, בגלל שלמרות שקשה לראות את זה- היא חזקה בדרך שונה ממה שמקובל בספרי הנוער האחרונים. היא לא נלחמת ומטפסת על בניינים, היא לא שודדת בנקים או רצה לעבר הסכנה כדי להציל את האהובים שלה. אבל היא תמיד שם, ותמיד תהיה שם. היא תעזור בכל דרך אפשרית, תחליט החלטות ברגע שתישאר לבד ותוכיח שהיא יותר מילדה טיפשה וחסרת אונים. היא תמשיך לחלום ולרחף ולהסתכל מעלה אל הדמויות האחרות. כמעט כמו צל, למען האמת. ואפילו דיי לא נותן לה יותר מהיחס שמצופה ממנו לתת לילדה קטנה וחלשה.
הממ.
דיי. משום מה לא אהבתי אותו. מכל הבחינות הוא דמות טובה, אבל לא הצלחתי לאהוב אותו. לא את היהירות ואת הצורך שלו לעשות הכל בשביל המשפחה שלו ובשביל טס. לא את הצורה שבה הוא זז ומדבר ועושה דברים ומתייחס לאנשים. זה לא נראה לי נכון. למרות שכל גישת הרובין-הוד שהוא מציג אמורה לגרום לו להיראות כמו גיבור סרקסטי עם לב טוב, זה פשוט לא מצליח. המשפחה שלו חשובה לו, כן, הוא כועס על השלטון- יש לו זכות. הוא עושה מה שהוא יכול כדי להמשיך לעבוד על פי העקרונות שלו- יופי. אבל אני חושבת שהוא לא בנוי טוב. דומה מדי לכל אותם גיבורים שבאו לפניו, והעולם כולו סובב סביבו.

בכל מקרה, דיי פורץ לבית חולים כדי למצוא את נוגדן המגפה בשביל אח שלו. הרשע של האנשים במעמד הגבוה מתבטא בצורה כל כך ברורה וגועלית כשהם מסתייגים מהאנשים החולים והפצועים שהגיעו לקבל טיפול. והם צוחקים עליהם. וזה... טוב, באמת מוגזם. לא יכול להיות שכולם שם אכזריים וחסרי אמפתיה. השוני בין הצד הטוב לצד הרע לא אמור להיות כל כך... חד משמעי. וזה מעצבן אותי. יוני לא יכולה להיות היחידה שמבינה מה כל כך לא נכון בטבח אנשים והדבקתם במגפות.
ואם כבר הגענו לנושא של יוני, בואו נדבר עליה קצת.
דבר ראשון- קוראים לה ג'ון. החודש יוני באנגלית. לא יוני. ג'ון.
והיא טובה מדיי, אבל לא בהרבה.
ולמה?
בגלל שכל מה שלא סובב סביב דיי, סובב סביבה. כולם אוהבים אותה וכולם דואגים לה, או מפחדים ממנה ומקנאים בה. היא תמיד מתוארת בתור התגלמות השלמות- יפה, חכמה, מהירה וחזקה, אמיצה וכל כך... מיוחדת. אף אחד לא בז לה, וכולם מעריצים אותה. והיא מודעת לזה, והיא מתנהגת כאילו לא אכפת לה. ואני לא מצליחה להבין למה היא לא יכולה להיות קצת יותר אנושית. כלומר, כמובן שיש בה תכונות פחות טובות- היא מתנשאת ויהירה, היא רואה את עצמה במרכז, היא חושבת שהיא תמיד תוכל לגבור על יריבה ולא מבינה עד כמה העולם גדול יותר מהאקדמיה המטופשת.
אבל... טוב, התכונות האלה לא משתלבות לתוך דמות טובה. היא לא דמות שאפשר לאהוב.

וסיפור האהבה!
אלוהים אדירים.
זה היה נוראי.
שני גאונים כל יכולים מתאהבים. שתי דמויות גרועות ומעצבנות להפליא שוכחות משאר העולם ופתאום הדבר היחיד שחשוב להם הוא אהבת חייהם שפגשו לפני אולי שבוע. טס נשכחת מאחור, יחד עם קידה- דמות טובה נוספת שלא זכתה להגיע לאור הזרקורים- והאחים של דיי התחילו להתפוגג במרחק באיטיות, והמעט שידענו עליהם התחיל להישכח. יוני, שמעולם לא היו לה חברים או אנשים שיצרה איתם קשר עין- מצאה על מה לדבר כל היום במקום מיתיאס.
אחרי היומיים שבילתה ברחוב עם דיי, נראה שהיא פיתחה איתו קשר מיוחד שמצריך הרבה יותר מפציעה ובקבוק יין כדי ליצור. ולמען האמת, בקטעים האלו השתעממתי. זה לא שלא היה אקשן או שיחות מצחיקות, אפילו טס הייתה שם, אבל... הכל נראה לי סתמי ברגע שהספר השיג את מטרתו והפגיש בין שתי הדמויות הראשיות. הכל התפוגג והפך ללא חשוב, והמתח נעלם. כל מה שנשאר לספר עליו הוא הקושי של דיי להתמודד עם המצב של עדן, ועל סיפור האהבה המטופש. כלומר, אם אני הייתי הסופרת גם אני לא הייתי יודעת על מה לספר חוץ מזה (בעיקר בגלל שעד אותו הרגע העלילה לא התרחקה יותר מדי מהמסלול שנקבע על יוני ודיי), אבל... עדיין.

ועכשיו הגענו לפרקים האחרונים. לסוף.
תוכנית הבריחה לא נראתה לי מציאותית. הכל הרגיש נמהר מדי, ולא יכולתי להתחבר לפחד ולרצון שלהם לשרוד. אז לא הרגשתי עצובה כשאחיו של דיי הקריב את עצמו. לא הרגשתי מתוחה כשדיי התחיל לקרוס. לא כשנשארו להם רק שניות אחדות לברוח. כמו שלדמויות לא היה זמן לחשוב, כך גם לי. ההלם לא היה אותו הלם כשקראתי על הזיכרונות של דיי והרגשתי את הפחד והאשמה של ילד קטן כשהוא התחיל לבכות. לא קראתי כדי לדעת מה יקרה בהמשך, כמו ברגע שבו הוא הצליח לברוח מבית החולים. המשכתי לקרוא בידיעה שהספר עומד להיגמר, בתקווה שהעמודים האחרונים לא יהיו ספוגי אקשן ומתח. יכול להיות שהעובדה שתקוותי התממשו הצילו את הספר מהאכזבה שידעתי לצפות לה- הספר נגמר בתחושת ייאוש כלשהי, עם ספק של תקווה ורצון וידיעה שחייבים להמשיך הלאה. דיי, בפעם הראשונה, הגיב כמו כל נער רגיל. אפילו הסרקזם נשאב ממנו והשאיר אותו אנושי וחשוף מול יוני, שאפילו היא התנהגה כמו אדם בעל חוש אמפתיה וסובלנות.
ואני לא יודעת אם לזה ציפיתי, אבל הייתי מרוצה מהסוף.
וכשגמרתי את הספר, לא ממש התחרטתי. אהבתי אותו, אחרי הכל. אולי לא אקרא את הבא, ואולי לא תמיד אסתכל עליו בצורה חיובית- אבל לפחות אזכור אותו בתור הספר שביליתי איתו את ימי הפוך שלי.

~

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מגדת העתידות

ביקורות נוספות על "מבוך העצמות"

מבוך העצמות

מבוך העצמות

ריק ריירדן

באופן כללי, יש שני סוגים של סדרות המשך: יש המשך מרחיב, ויש המשך מנגיד. ביסוד הדברים נעוצה שאלה בסיסית: למה לכתוב סדרת המשך?
כלומר, מלבד כסף. סרטי דיסני יעידו ששיקולים אמנותיים אינם תמיד בראש מעייניהם של היוצרים. אבל בהנחה שאכן מדובר ברצון פנימי כן ליצור המשך, יש לחלק. בין התאהבות בעולם שנוצר ורצון להמשיך ולטייל בו, לגלות בו כל פינה וחריץ, לבין הצורך להגיב. להגיב לעצמך, כלומר, לא להרחיב אלא להפוך, לא להעשיר אלא לראות את הצד השני של המטבע.
אצל ריק ריירדן, זכינו לשני הסוגים.
עולמו של פרסי ג'קסון מתרחב מהר יותר מהיקום (נראלי שהיקום מתרחב, אני לא בקיא גדול באסטרופיזיקה). האחים קיין, מאגנוס צ'ייס, גיבורי האולימפוס וגורלו של אפולו…היצירה מרחיבה. אין אף התנגדות ליסודות שתוותה הסדרה הראשונה.
מנגד עומדת סדרת 39 רמזים. אכן, לא מדובר בסדרה של ריירדן - הרעיון הבסיסי החל אצל צוות עריכה בהוצאת סקולסטיק (מקור - ויקיפדיה) והכותבים מתחלפים. אבל בראש שלי זה שייך לריירדן, סופרו של הספר הראשון.
ולענייננו, סדרה זו מהווה מענה, קריאת תגר, עימות, פולמוס, עם פרסי ג'קסון. היא דנה בערכי היסוד של פרסי ומציגה כיוונים אחרים.
פרסי ג'קסון: סדרה על קבוצה חשאית שבמהות תולדתם הגנטית עליונים על בני התמותה הרגילים. מלבד בודדים מיוחדים, בני אדם רגילים אינם רלוונטיים להתנהלות העולם. מפלצות אפילו לא מתעניינות בהם; כלי הנשק של הגיבורים מתעלמים מקיומם.
קחו שנייה לחשוב על זה. במבט קצת מלוכסן, זה מתחיל להרגיש קצת לא נעים.
מאבק כוחות בין אלה עם כוח טוב לאלה עם כוח רע. אוברמנשים בעלי מנשליכקייט מול אוברמנשים סגנון ווילדה-חייה.
בסדרת 39 רמזים, על קבוצה חשאית שבמהות תולדתם הגנטית עליונים על בני התמותה הרגילים. מלבד בודדים מיוחדים, בני אדם רגילים אינם רלוונטיים להתנהלות העולם…
אלא שסדרה זו מעלה תהיות על כוח ועל השלכותיו, על מה שמקריבים עבורו. שאלות על גנטיקה ויכולת, על מקור הגאונות האנושית.
בסדרה זו, הכוח משחית. אי-אפשר לסמוך על אף אחד, לפעמים גם לא על הגיבורים ועל חבריהם. בסדרה זו, בסוף נמנעים מכוח עליון. אולי פרסי ג'קסון, על אף שמגלגל עליהם עיניים, מוכן לקבל את מרותם של אלים שאינם אלא בני אדם בריונים בעלי כוח. 39 רמזים מעדיף שלא.
ומה עם הקשר בין גנטיקה להצלחה? האם כל מושל ופייטן הוא חצוי-דם או צאצא קהיל?
39 רמזים מתמודד עם שאלה זו, ותשובתה חלקית, מהססת: אולי גם זרים יתקבלו לתוך הגילדה? אולי שייקספיר פשוט ממש ממש התאמץ? הגיבורים שלנו עצמם הרי בכלל לא קיבלו כוחות מיוחדות. הם פיתחו את מי שהם גם ככה.
ברור שעדיין מדובר בבני אדם מוכשרים מאוד. אי אפשר להימנע מהטאוטולוגיה שאנשים מוכשרים יותר הם מוכשרים יותר. אבל אפשר להרחיב את היריעה: לאנשים מסוגים שונים, ממקומות שונים, בעלי דפוסי פעולה ויכולות שונים.
39 רמזים הוא סדרה לילדים, אפילו צעירים יותר מקוראי פרסי ג'קסון. היא מנסה לחנך וללמד היסטוריה באופן חינני, דווקא מתוך נקודת מבט של ילד שלא מעוניין בכל השיעמום הזה. הכתיבה לעתים קרובות לא משהו, הפרוזה לא בדיוק אלגנטית. אבל היא חביבה, ומצחיקה מאוד לגיל המתאים.
והכי הכי - הסדרה מפתיעה בשאלות עמוקות שהיא שואלת, באופן מותאם גיל, אבל שואלת: הקו בין הטובים לרעים נהיה מעומעם, הדבר הנכון לעשות לא תמיד ברור. תוהים על הכוח שפרסי וחבריו משתמשים בו באגביות נונצ'לנטית.
אלה ספרים קצרים, והקריאה קלילה. תנסו אותם, ותקראו לפחות עד לשישי; תנו למוטיבים להתפתח.
אגב, גם ל-39 רמזים יש סדרות המשך. ארבע, אאל"ט. לאיזה מסוגי המשך הם משתייכים, אינני יודע, כי טרם קראתי אותם. אבל עכשיו בדיוק סיימתי חזרה על הסדרה הראשונה, אז הגיעה העת. נראה מה יש להם להציע.

לפני שנה•ליינוס
מבוך העצמות

מבוך העצמות

ריק ריירדן

הבהרה: הילדה שקראה את הספר הזה לראשונה הייתה בת תשע, התאמצה ככל יכולתה לעשות כל דבר שהוא לא שיעורי בית במטומתמטיקה, ונהנתה להתגנב לחדרו של אחיה הגדול ולגנוב את הספרים שלו.
הבהרה נוספת: הילדה שקראה את זה בפעם המי-יודע-כמה-עכשיו היא בת 12, וההרגשה שהייתה בזמן קריאת הספר לראשונה נשארה כשהייתה.

אתם מבינים, לא אכפת לי עד כמה לא אמין הסיפור, ועד כמה מגוחכות הדמויות, או איזו "אכזבה" שכולם מדברים עליה, כי זה אחד מהספרים שלי.

כלומר, כן, אותו ואת תו קטלני קנו בשביל אח שלי, אבל הבחור לא קרא ולא התכוון לקרוא אותו בכל מקרה, כמו שהוא לא התכוון לקרוא את "רעד", "ארטמיס פאול" (1-3) וספרים נוספים שנעלמו מהמדף שלו.
אבל היי, אלו שני ספרים שלו בין 9 ספרים אחרים באותה סדרה, שניצבים גאים על המדף הכי חשוף וגבוה שלי, שהם שלי, לחלוטין.
גם אם הם נקנו בכסף של ההורים ^^

אני מאמינה שסדרת הספרים הזאת תמיד ריתקה אותי כל כך, משכה אותי לקנות ספר ועוד ספר ועוד ספר (!) בסדרה, היא בגלל שהסופרים שונים.
אתם לא מוצאים את זה מדהים לדעתכם? 8 סופרים שונים חוברים כדי לכתוב סיפור אחד, על אותן דמויות באותו מצב?
וכל סופר מכניס את הפאן האישי שלו! צורת הכתיבה דומה על פני השטח, אבל לכל סופר יש את החתימה שלו.
וכל סופר תורם משהו לסיפור. אותו סיפור שמתרחש לפני שנים ביחס למקרים הנוכחים בספר.

ואולי זו רק הילדה שבי נהנית לערוך מרותני קריאה בהכנה ל11 ספרים שבם נמצא אוסף מדהים שלה הרפתקאות משולבות בקטעים היסטורים מעניינים להפליא, אולי זו רק אני, ולא כל אחד יוכל להתחבר לזה.

אבל אני ממליצה בלב שלם. ולכל מי שיש טענות לגבי זה, שידחוף את זה עמוק במורד הגרון - או במעלה האצבעות - כי כל מה שתאמרו - או תכתבו - לא ישנה את דעתי לגבי הספר הזה.

אגב-
CUZ I'M BATMAN!

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Nameless
מבוך העצמות

מבוך העצמות

ריק ריירדן

מהיכרותי הקצרה עם ריירדן, בהצצה קטנה מ"פרסי ג'קסון והאולימפים", הייתי די סבורה שהספר הזה יהיה טוב בערך כמוהו, אולי יותר.
אבל טעיתי.

מהצצה קטנה על הכתיבה של הסופר, אפשר לראות שיש לו הרבה כישרון בכל הנוגע לכתיבה, ההומור שלו שופע - בדיחות מציצות מפעם לפעם ויכולות להפיל אתכם מהכיסא. מתח יש בשפע - הדמויות מוצאות את עצמן במרוץ, שהאויב העיקרי בו הוא הזמן. אבל קל מאוד לצפות לאן הסופר עומד ללכת - מה יקרה, איך יקרה, איפה יקרה אפילו.
יצא דפוס כמעט קבוע שברוב המקרים שבהם האחים גילו רמז, מישהו היה חייב להאזין להם, בעיקר בני הדודים המרושעים שלהם, נטלי ומה שמו (גם השמות שם לא היו קליטים משהו, אז תגידו תודה על שהצלחתי לזכור שם אחד).

קשה להבין איך אנשים כאלו יכולים להיות משפחה.
כל כך הרבה שליליות יש בדמויות והן במשפחה, מישהו אחד רע, שניים גג, אבל כמה משפחות רעות נגד שני אחים?
אני לא כל כך הבנתי למה הם כל כך שנאו את שניהם.
אוקי, הסבתא אהבה אותם יותר, אז מה?
טוב, יאללה, סלחנו, הלאה, מה עכשיו?
הדמויות הוכיחו לי פעם אחר פעם שהן נראות כאילו מישהו שלף אותן מספר קומיקס קיטצ'י במיוחד. כמה נדוש, כמה שכיח, כמה פעמים שמעתי על דברים כאלו!
ריירדן יכל להמציא לבד כמה דמויות קצת יותר... איך לומר את זה בעדינות...? מקוריות!

לעומת הדמויות, העלילה בהחלט שווה את זה, מלחמה משפחתית - עד כמה שזה לא ממניעים אמינים בעיני - עדיין רעיון נחמד.
מירוץ נגד הזמן בחיפוש אחר רמזים שמובילים לאוצר כלשהו לא ידוע.
ומה הדבר שעולה לכם בראש שאתם חושבים על אוצר?
כסף, יהלומים, זהב, שודד ים אפילו.
לי היה קשה לדמיין מאוד את הדבר מבלי שום כסף או ידע והכל אמור להכריע את גורל העולם, אז הדבר היחיד שחשבתי שאמרו "החזק ביותר" היה ספיידרמנים וסופרמנים קטנים שמתרוצצים בכל מקום.

בנוגע לכתיבה, היא כובשת ומשעשעת. היו כמה קטעים שאם מי שזה לא יהיה יצטט אותם סתם, בכל מקום, אנשים יתפרצו בצחוק.
ותאמינו לי, ניסיתי את זה.
והי, זה הצליח!
אז ריירדן מקבל על זה נקודת זכות.

טוב, לדעתי הספר היה נחמד ותו לא, הוא בסדר, וזה הכל.
אני באמת לא יודעת אם להמליץ עליו או לא, אבל אולי זה משתמע מדברי.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אנג'ל
מבוך העצמות

מבוך העצמות

ריק ריירדן

ראשית כל, אני מוכרחה לומר שהסגנון הזה לא ממש מתאים לריק ריידן, בהסתמך על ספריו הקודמים ("סדרת פרסי ג'קסון" לפי המיתולוגיה היוונית) אם כי, כמובן, אין זו ערובה לכך שהספר גרוע, כי הוא ממש לא גרוע. זה ספר שאלמלא היה כתוב על הכריכה "ריק ריידן" הייתי משוכנעת כי הוא נכתב בידי פיליפ ב' קר, מחבר ספרי "ילדי המנורה", ואני חושבת שאולי גם אחרים עלו על זה :)

על העלילה...
על כל פנים, מדובר בשני אחים יתומים ועניים (אם כי לכאורה הוא לא נראים כאלה בכלל, היות והעוני אינו פן מודגש באישיותם, והרקע המשפחתי שלהם הוא מאד אריסטוקרטי ורב אמצעים - לא הייתי מופתעת גם לו היו מוצגים כילדי עשירים...). כרגיל, כל היתומים מכל הסיפורים זוכים "לאם חורגת מרשעת" (או אח"מית, כפי שהוצגה בהברקה של מיכאל אנדה ב"הסיפור שלא נגמר") - ובמקרה הזה, דודה-רבתא מגעילה ותאבת בצע בשם ביאטריס. הם יוצאים למסע נגד הזמן, בתחרות עם בני משפחתם - הקהילים - המשפחה שאמורה להיות "הנחשבת ביותר בתבל והמשפיעה ביותר על הציביליזציה האנושית", אם כי לא הרבה הוכחות טמונות בספר. ובאמת, מי שמע על כולאי ברקים מאת בנג'מין פרנקלין?

על הדמויות...
הילדים הצעירים - רק בני 11 ו14 - נאלצים לבחור, בהלויית סבתם, בין שני דברים: מיליון דולר (לכל אחד) או רמז מסובך לתעלומה. בטפשותם (וגם הודות לאיומיה של ביאטריס אודות גניבה של כספם, בעקיפין), הם מחליטים להצטרף לתחרות על אוצר משפחתי (או ככה לפחות הם חושבים), בלי ידע, כסף או חיוניות כלשהי. כמובן שיעשה כך - אחרת על מה הספר ידבר?
הדמויות היו לא אמינות בעליל, וזהו באמת הדפקט הכי גדול של העלילה, אשר מתיימרת להיות מותחת, סוחפת וכביכול גם אנושית ומרגשת. דן בן ה11 מוצג כאפס גמור בעל אוצר מילים דל שמתעניין בעיקר בנינג'ות, ולא- ילדים בגיל 11 הם לא עד כדי כך שטחיים, בחייכם! התיאור שלו כל כך מטופש, בחיי! איימי בת ה14 היא דמות מעט יותר אמינה, בהיותה תולעת ספרים מגמגמת שדחסה לעצמה כמות רבה כל כך של ידע, שפשוט לא מועיל לה מתוקף היותו בלתי קשור למציאות. בני המשפחה האכזריים עימם הם מתחרים - ביניהם חבורת נבוטים באימוניות סגולות וכלב נבחן, גנגסטר צעיר נוטף ערמומיות, מרגלת רוסייה שלא מתאימה לנוף, וזקן קוריאני "עמום" ולא עצמתי. כל כולם קשורים יחד בעיצומו של מרוץ רצחני, שקצת הזכיר לי את "משחקי הרעב", אבל אמנע מלהשוות אותו עם פלא שכזה.

רמזים וחידות...
הרמזים בלתי ברורים, ורואים שבמוחו של הכותב ריק ריידן התגבשה אמנם תעלומה מרתקת ומעניינת, אך הוא לא הצליח להעביר אותו יפה לקורא.
אופן הכתיבה....
הספר כתוב כמו ספר פעולה אך העלילה לא מתאימה את עצמה לקצב וכך, במהירות מפתיעה, הקורא נשאב לתוך הספר אבל בעוד עיניו עוברות על המילים ולכאורה בולעות כל רעיון, התוצאה הסופית היא בלבול גמור חסר סדר אך מלא במוטיבציה להמשיך ללא סיבה מוצדקת.
הספר אמנם איננו עב כרס במיוחד, עם זאת נדמה כאילו הסופר בחר להעמיס עלינו פרטים אקראיים שבאמת לא מזיזים לקורא או למהלך העלילה. אולי ייצא מזה סרט חביב אבל לא יותר, אם זו המטרה המתבקשת. בנוסף, העלילה מלאה בהרבה "אם" ו"אם" ו"אילולא" ו"אלמלא" ומילות שאלה שיצאו מהקשרן. שני ילדים אבודים במירוץ נגד בני משפחתם החולניים והחייתיים...

סיכום...
אני מסכמת, שכל כך חבל שלא הושקעה בספר טיפת מאמץ אמיתי, ולא רק מצד הסופר, אלא גם מצד הקורא. אני חושבת שילדים בגיל בית הספר היסודי בערך ייהנו ממנו מאד, ואכן אינני פוסלת כל אפשרות של הנאה מהספר הזה, שיש בו כמעט כל הדרכים לגרום הנאה לקורא, אבל לצערי הרב, בן פשוט לא מממשות, לאור החסרונות שציינתי למעלה.


אז למה דירגתי רק 3 כוכבים?...
את הספר דירגתי 3 כוכבים, מפני שהוא במאת בינוני ומאד מאד מסוים. יש לכם אפשרויות רבות להנאה ממנו, והכי טוב זה לדרג אותו מ-1 עד 10, פשוט כי 5 זה לא מספיק. הייתי מדרגת אותו בסביבות 6, פשוט כי הרעיון מציף :)

לפני 15 שנים•
★★★★★
•נערה עם קעקוע דרקון
מבוך העצמות

מבוך העצמות

ריק ריירדן

אני עדיין בהלם,איך אפשר לכתוב סיפור כל-כך יפה?
ריק ריירדן הוא פשוט אמן בכתיבה,טווה את המילים ומחבר אותן ביחד,נוצר פשוט ספר מעולה,מקסים,מרגש,ספר שרק הסופרים המוכשרים ביותר יכולים לכתוב.

אני מאוד נהנתי מן הספר,העלילה יפה ומסקרנת,העלילה לא ממש צפויה(מי שהחשבת כחבר,מתברר כאויב)אני מקווה לקרוא את הספר השני,'תו קטלני.'
ממליצה לכולם לקרוא את הספר,מרתק,מסקרן מהפנט ועוד...
אי אפשר להסיר את העיניים ממנו.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•מלכת הספרים
מבוך העצמות

מבוך העצמות

ריק ריירדן

אין כאן פילוסופיות מרתקות, אין כאן משפטים עוצמתיים שמעוררים אותך לחשוב, אבל יש מתח בלתי פוסק, וכל הספר הוא כמו ספרינט (ברחובות פריז בעיקר, וקצת פילדלפיה ובוסטון), ואם קוראים אותו ברצף (כמו שאני עשיתי פחות או יותר) יוצאים ממנו חסרי נשימה ועם כאב בצד.

כמסורת ריק ריירדן, גם לומדים משהו: הפעם על בנג'מין פרנקלין, שהיה בין היתר מדען וממציא וגם שגריר ארה"ב בצרפת במאה ה-18. על פי הפרק האחרון, הספר הבא יעסוק במוצרט ובוינה.

כמי שאהבה מאוד את סדרת פרסי ג'קסון, לא התאכזבתי בכלל, ולא תהיה ברירה: חייבת לקנות גם את הספר הבא בסדרה.

דרך אגב: באחת מרשתות הספרים מחלקים חינם את שני הפרקים הראשונים של "הגיבור האבוד", הספר הראשון בסדרה חדשה שהיא המשך ישיר של פרסי ג'קסון, שאמור לצאת בחנוכה, ולפי שני הפרקים הראשונים צריך להתחיל לחסוך גם לסדרה זו.

בקיצור: נדמה לי מי שאוהב הרפתקאות ואת ריק ריירדן, יאהב מאוד גם את הספר הזה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•מיכל
מבוך העצמות

מבוך העצמות

ריק ריירדן

~ספוילרים לגבי הספרים הבאים בסדרה~
אז ככה, הלכתי לי לתומי בספרייה העירונית וקראתי את התקציר. חוץ מזה, שריירדן הוא אחד מין הסופרים האהובים עליי. בעל אופן, החלטתי לנסות.
לאחר כמה ימים פשוט אמרתי וואו ! זה באמת אחד הספרים הכי מגניבים שאי פעם נתקלתי בהם, ונתקלתי בהרבה.
המסע שאיימי ודן עוברים מרתק אותי כל פעם מחדש. ותפסיקו לומר שזה ספר מגעיל, אז יריבות במשפחה ואת האמת - לא זה ולא פרסי נראה לי העתקה מהארי פוטר. תפסיקו לשייך את הארי פוטר לכל דבר.
נכון, קראתי את הארי פוטר, אהבתי את זה ואני עדיין אוהבת את זה אבל לא כל סמר שתקראו ותראו למשל ארבע בתים (במקרה הזה חמישה בגלל בית מדריגל) הוא העתקה !
אף אחד לא מעתיק .
בכל אופן, כשהעורך דין של גרייס אמר "אל תבטחו באף אחד", לא הבנתי למה הוא מתכוון. אבל לאט לאט התבהרה לי התמונה השלמה - המשפחה הזאת, משפחת קהיל, תעשה ה-כ-ל בכדי לנצח וכן, גם אם זה אומר לזרוק את איימי ואת דן לתוך ים עם תנינים, וגם עם זה אומר להשאיר אותם בתוך מנהרה ולשקר להם שאליסטר מת.
כי הקהילית יעשו הכל בכדי לנצח.
ואני גומרת את הספרים האלה ביום, כי זה מדהים אותי מחדש. מה שהם עוברים. והספר הזה לימד אותי דבר חשוב - אל תתן למישהו את אמונך כשאתה יודע שהוא יפגע בך בנקודות החולשה שלך.
כשאתה מאמין במישהו אתה מצפה ממנו לתת לך את אמונתו בך. ובמשפחה הזו זה לא קורה.
מה אירינה אמרה בצלילה עמוקה כשהיו לאיימי פלאשבקים מהלילה האחרון שלהם כמשפחה? היא אמרה לה משהו כזה: "... אבל את היית שם, את זוכרת. ... השקר יישמע כמו האמת."
תזרום זה לא הציטוט המדוייק.
לסיכום, זו אחת הסדרות וחבל מאד שאנשים תמיד מוציאים למה להשוות. תהנו מהספר. ומהסדרה. כי בהחלט אחת הסדרות אם לא ה-!

לפני 13 שנים•נגיד שאני יודעת לכתוב
מבוך העצמות

מבוך העצמות

ריק ריירדן

אל הספר הזה היגעתי ממש במקרה באחת מין הפעמים ששמרתי על השכן שלי הוא המליץ לי על הספר הזה, ואת האמת לא ממש חשבתי בהתחלה שזה כול-כך יעניין אותי, אבל לשמחתי טעיתי, הספר מספר על שניי' אחים, איימי בת ה-14 ואחייה דן בן ה-11, שיוצאים למסע בעיקבות האוצר האבוד שמוזכר בצוואתה של סבתם גריי'ס, שקשורה לשלושלת של משפחתם, איימי ודן מגלים שזה זה בכלל לא פשוט לצאת למסע בעיקבות האוצר האבוד, שהדרך היחידה להגיע אליו הוא באמצעות 39 רמזים, ושהם מתחרים בשער בניי' משפחתם שהם יותר חזקים ויותר עשירים מהם, למרות שהספר מיועד לנוער,אני חושבת שהוא אחד מהספרים שגם המבוגרים שבניינו ימצאו אותו מעניין, ספר סוחף ומעניין מומלץ בחום, תקראו ותהנו.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•כרובי
מבוך העצמות

מבוך העצמות

ריק ריירדן

אין מה להגיד...ריירדן עושה את זה שוב ופותח את אחת הסדרות הכי אהובות עלייי....ריירדן מצליח לעשות משהו שאין הרבה סופרים שמצליחים לעשות..הוא מצליח לגרום לדמויות בנות פחות מ-16 להתחבב עליי ומי שמצליח לעשות את זה.פשוט שובר שיא!
אני אוהבת את דן בגלל הילדותיות שלו והרגעים המצחיקים (חצי מהספר)ואת איימי בגלל חוסר הביטחון שלה,כשאני רואה איך היא מתנהגת תחת לחץ אני פשוט גאה בה כאילו אני כתבתי אותה..אין מה להגיד פשוט סדרה מעולה שהתאהבתי בה מהשנייה הראשונה שקראתי את המשפט הראשון!
מומץ לכולם!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•The story teller
דירוג
4.0
לפני 14 שנים

“טוב!”

35/66
ביקורות על מבוך העצמות
הבאה
שרושקה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 14 שנים

“סדרה מעולה,שווה קריאה!”