ספר שנוגע בעניין הקרוב לי מאוד.
אני חיה עם שיתוק מוחין מלידה. שיתוק קל, אמנם, אבל משמעותי. צד ימין שלי משותק למחצה. בשל השיתוק הזה אני לא יכולה לעשות כל מיני דברים.

הספר הזה הרגיז אותי. אם מטרתו היא להסביר לאנשים על החיים עם שיתוק מוחין - הוא לא עושה זאת.
הרגיזה אותי הגישה של גילה ושל הוריה לשיתוק שלה.
שלושתם ממהרים מבית חולים אחד לאחר, מנסים למצוא תרופה. זו ממש אובססיה. לחפש לגילה מרפא.

גילה גם נמנעת מאתגרים, מתרצת כל דבר ב'אני לא יכולה'. רק כוח רצון חזק של אחרים מקדם אותה.
בגיל ההתבגרות-רק אז-היא לומדת להסתרק לבד, לאכול לבד ועוד. גם בכיסא גלגלים היא מסרבת לשבת עד גיל מאוחר יחסית. ואת כל הדברים האלו היא עושה למען אחרים. אף פעם לא למען עצמה.
רק בהמשך הספר היא לומדת לקבל את מצבה ואת העובדה שלא תהיה אף פעם אישה "רגילה". רק לקראת סופו היא מתמודדת עם אתגרים.

ועכשיו אספר לכם על גישה נוספת למחלה הזו. הגישה שלי. כי חשוב לי שתדעו שאפשר להתמודד עם הפגיעה הזו. הכל תלוי בדרך החיים.

נולדתי פגה ואחר כך גילו שאני משותקת. אף פעם לא הייתי "רגילה". אין לי למה להתגעגע. אני לא חושבת על העובדה הזו, אני לא מתווכחת עם הפגיעה שלי. היא איתי והיא לא מתכוונת להיעלם.

מאז שהייתי קטנה לימדו אותי "למצוא שיטה" מיוחדת לעשות דברים. חינכו אותי לעמוד מול אתגרים, אבל להיזהר. לא להיכנע מראש. כשאני עומדת מול משימה כלשהי אני בוחנת אותה, בוחנת את עצמי. אני מכירה את הגוף שלי, אני יודעת מה אני יכולה לעשות ומה לא. אני מוותרת על משימות מתוך זהירות, כמעט אף פעם לא מתוך כניעה. אני גם לומדת בבית ספר רגיל ובכיתה רגילה.

זה הסיפור שלי. אם קראתם את הביקורת אתם יודעים קצת יותר על ההתמודדות שלי עם שיתוק המוחין. קיבלתם תמונה מציאותית של המצב. לא כסיפור דמיוני אלא כדיווח אמיתי לגמרי מהמציאות.

אמא שלי. ארבעה חודשים עברו מאז שנפטרת ואני לא מעכלת. נחסך ממך הכאב לראות את אבא במותו. חודשיים אחרייך. הוא לא מצא את עצמו בלעדייך. הבנות גדלו כל כך בזמן הזה. כולנו מתגעגעים אלייך. כל בגד שהן לובשות, כל צעצוע שקנית להן, הן זוכרות. אני רוצה לספר לך המון ואני מקווה שאת יכולה לשמוע אותי, איכשהו.

ארבעה חודשים שהבית שלכם שומם לחלוטין. לא יכולתי להיכנס אליו. הוא נשאר בדיוק כפי שהיה כשעזבת לניתוח הארור ההוא ממנו לא חזרת. ניתוח שקרע פיסה מהלב שלי. בשבת האחרונה העזתי להיכנס בחטף, רק כדי לוודא שהכל בסדר. לזרוק שאריות של אורז שבישלת לאחרי הניתוח. הבית היה כל כך ריק בלעדיכם עד שלא יכולתי לשאת את השהות בו. ציפור שעברה בחוץ נקשה בעקשנות במקורה בחלון ונתנה לי תחושה שאני נמצאת בתוך קבר. רציתי לברוח משם אבל אז קלטתי בזווית העין שעל השידה ליד המיטה שלך יש ספר. זה היה מוזר כי את לא נהגת לקרוא ספרים, מקסימום עיתון. מעולם לא הבנת את ההתמכרות הזו שלי. "אי אפשר לקרוא כל היום" היית נוזפת בי, "בסוף לא יהיו לך חברים!" צדקת. עד היום ספרים הם חברים יותר טובים שלי מאשר אנשים.

הייתי מוכרחה לבדוק איזה ספר קראת. מופתעת גיליתי את הספר שלי "אני אתגבר". התישבתי על הצד שלך של המיטה וקראתי את כולו, אחרי שעברו שנים מאז הפעם האחרונה שקראתי אותו. הריח של הסדין עדיין היה הריח שלך. מבטיחה שנזהרתי לא לקמט את שמיכת הפוך האהובה עלייך. קראתי ובכיתי. זכרתי את הספר לפרטי פרטים, כולל את שמות הגיבורים וציטוטים שלמים. כמו בפעם הראשונה הזדהתי עם גילה וכאבתי איתה על ההתמודדות הלא פשוטה שזימנו לה החיים. אבל הפעם בכיתי יותר עלייך מאשר על גילה. הרגשתי את כובד הריקנות שבחסרונך. זכרתי כאילו זה היה אתמול את התחושה הראשונית שלי כשקראתי את הספר הזה. ממרחק השנים אני יכולה לומר שהספר חיבר אותי אלייך. אמא שלי בת השנתיים, חולה בשיתוק ילדים. אמא שלי מפרפרת בין חיים ומוות. סיפרת לי שסבתא הכריחה אותך לקום ולדרוך על הרגל המשותקת ואת נאבקת בשיתוק ויכולת לו. השיתוק עזב את רגלייך והותיר את חותמו על ידך השמאלית. אמא שלי חולת פוליו, ידה השמאלית קצרה מהימנית והיא מוגבלת בתנועותיה. גדלת כילדה רגילה לגמרי וסבתא לא ויתרה לך בכלום. כאחות יחידה לשלושה אחים היית זו שעזרה לסבתא בעבודות הבית. מעולם לא חשבת על עצמך כנכה. אני מעולם לא יחסתי חשיבות ליד שלך. אני זוכרת כמה הייתי מופתעת כשטלי באה אלינו הביתה לראשונה ושאלה אותי מה יש לאמא שלי. אפילו לא הבנתי למה היא מתכוונת. "אה, היד שלה? מה, שמת לב לזה? זה שיתוק ילדים, זה לא מדבק".
כשקראתי בספר על העלבונות שגילה ספגה ועל יורם שלא היה מסוגל להיות חבר שלה בגלל הנכות, שאלתי אותך אם גם את נתקלת ביחס כזה. זו היתה אחת מהפעמים הבודדות שנפתחת אלי וסיפרת לי על החבר שהיה לך שעמדת להתחתן איתו ואמו שכנעה אותו לא להתחתן עם נכה כי לא תוכלי להיות עקרת בית טובה. ואני חיבקתי אותך ובכיתי וחשבתי כמה העולם מגעיל ולא הוגן. הייתי אז בכיתה א' והחבר הכי טוב שלי היה יוחי, ילד עם שיתוק מוחין.

אמא שלי. ריק לי בלעדייך. אני לא יכולה לשאול אותך אם הספקת לסיים את הספר, או למה התחלת לקרוא אותו דווקא עכשיו. האם זה המוות של דבורה עומר? האם הרגשת את המוות שלך הולך וקרב?
בכל מקרה לקחתי את הספר והעברתי אותו לרומי. מי כמוה חווה יום יום התמודדות עם מחלה לא פשוטה. בהעדרך, לשאלות שלה על השיתוק שלך אאלץ לענות במקומך.
מה לא הייתי נותנת בשביל כוס קפה משותפת איתך. מתגעגעת כל כך.

היום בבוקר בחדשות של 9:00 שמעתי שהסופרת דבורה עומר הלכה לעולמה והיא בת 80. באותה השניה חלפו לי כמה מחשבות בראש... אויי איך זה יכול להיות? הרי היא ניצחית.. ומחשבה נוספת בת 80? לא יכול להיות הרי גדלתי על הספרים שלה.. אני ככ אוהבת אותם והי רגע רק לא מזמן קראתי כך וכך.. ואז זה היכה בי, כן כן גלית את בת 44 אז הזמן מן הסתם עובר על כולם ולא פוסח על אף אחד גם לא עלייך...:). הלכתי לעבודה בתחושה כבדה מעט ועצובה הרבה. קיבלתי את עצתה של נצחיה והחלטתי לכתוב ביקורת על הספר הנ"ל, אמנם עברו מספר שנים מאז קראתי אותו, אך קראתי אותו כל כך הרבה פעמים שנחקקה בי התחושה ונחקק הסיפור. בגדול סיפור על ילדה שנולדה עם שיתוק מוחין והיא נכה גופנית, ההתמודדות האמיצה שלה מקטנות ועד נערות עם מיגבלה פיזית כל כך קשה, עם אטימות חברתית, עם פגיעות בלתי פוסקת.. אני זוכרת את עצמי קוראת ובוכה. לימים נולד לי אחיין שבגיל שנתיים אובחן כאוטיסט, אמנם לא נכה פיזית אבל.. הילדות שלי למדו לקבל את האחר, השונה, החריג.. אנחנו כמשפחה עברנו תהליכים לא פשוטים שבסופו של יום חיזקו אותנו... אופס סטיתי מהנושא.. חזרה לדבורה עומר, אתמול הלכה לעולמה אחת מיסודות הספרות העברית שתנוח על משכבה בשלום! ותודה ענקית לה על הספרים שכתבה כל חייה ועל העושר שנתנה לנו במילותיה ובספריה. שלום דברוה עומר!

את הספר קיבלתי למסיבת בת המצווה, וכרגיל, עוד בטרם הספקנו לסלק את שיירי הממתקים ולפתוח את המתנות שצורתן אחרת מצורתו של ספר, שקעתי בקריאה ראשונה, מתוך רבות, של הספר המרגש הזה.
דבורה עומר רשומה בפנתיאון התרבות שלנו, כמי שהביאה את תולדות עמנו ואת תולדות העם במולדתו המתחדשת אל בני הנוער, בצורה קולחת, מרגשת ונגישה. ההספק שלה ראוי להערצה, אם כי התבטאה פעם: הלוואי והייתי יוצרת יותר ילדים ופחות ספרים. אבל כולנו ילדיה, הלוא כן?
המילים שלה דאו ונקשו על לבנו, הכפיפו את קומת הגיבורים לקומת אדם, נתנו בהם אהבות, אכזבות, גבורה וגם חולשה אנושית.
אבל מכל הספרים "אני אתגבר" סיפר על הגיבורה שהיא אנטי-גיבורה, נפגעת שיתוק מוחין, שמוחה לא נפגע והוא שרץ, קופץ ומדלג במקום רגליה.
הרבה דמעות שפכתי בין דפי הספר, ואפילו ביטוי תלמודי אחד "שתוקי" למדתי ממנה, ולא, הכוונה איננה למשותק.
על כיסא הגלגלים ההוא, שאיתו התגלגלתי איתה לכל מקום, נולד בי המבט הזה, שאינו מסתכל ביושבים על כיסאות גלגלים כעל יושבי קרנות, ולא כעל מפגרים, ולא כעל מי שנמוך ממני רק מפני שראשו מגיע עד מותני, ומבטי גם לא מתחמק מהם משל היו מחלה מידבקת.
ולכן, יש לי גיבורה אחת שגם היא יושבת על כיסא גלגלים, אולי בזכות הספר ההוא. אך מכיוון שגיבורה זו עדיין לא נודעת היא, אניח לה בטרם תיחשף.

יהי זכרך ברוך, דבורה. חבל שנפרדנו. אך מכיוון שספרים כה רבים השארת אחריך, אין ספק שאינך מתה ממש.

אחד הספרים האהובים עליי ביותר מאז שאני ילד ,
קראתי אותו מספר פעמים מאוד מהנה
ומספר נקודת מבט שונה ומיוחדת ומאוד כואבת של הגיבורה בסיפור על
החיים ועל ההתמודדות עם מוגבלות

ספר מדהים !
הוא כל כך מרגש, ועצוב. "למה הוא יכול ואני לא ? "
דבורה עומר, סופרת מדהימה, שכל ספר שלה הוא יצירה בפני עצמו, כמו ברוב ספריה מתארת בצורה איכותית ויפה חיים של ילדה פגועה.
אנחנו, - לפחות רובנו - בריאים וחזקים.
יכולים לעשות כמעט הכל לבד.
אנחנו לא יודעים איך מרגיש אדם שלא יכול ללכת, לא יכול לזוז.
אם אנחנו רואים מישהו בכיסא גלגלים, חושבים:" אוי, איזה מסכן" ועוברים הלאה.
דבורה עומר כותבת על חיים של ילדה החולה ב"שיתוק מוחין".
הספר מותיר אותך המום, ואי אפשר להתנתק ממנו.
אל תתחילו לקרוא לפני השינה !

ספר מקסים, סוחף ומרגש עד דמעות.
הספר מציג את עולמה של ילדה עם שיתוק מוחין, כיצד היא מתמודדת עם פעולות יום יומיות, אכזבות, התאהבויות ועוד...
פעולות אלו מצריכות מבעלי המוגבלויות כח רצון, מאמץ ובעיקר השלמה עם מצבם כדי להיות מסוגל להתמודד עם כל הקשיים והאתגרים שבדרך.
בספר זה הגיבורה - גילה נמנעת מאתגרים ובעזרת כוח הרצון הרב של הוריה היא מצליחה להתקדם ולומדת להשלים עם מצבה.
תחילה היא מסרבת לקבל את עצמה ורוצה להיות ילדה "רגילה" (מסרבת לשבת בכסא הגלגלים) ורק בגיל מאוחר יחסית היא מצליחה להשלים עם נכותה ולהבין שאף פעם היא לא תהיה "רגילה".
גילה סוגרת מעגל כאשר היא מגשימה חלום והופכת למורה לילדים בעלי קשיים כמוה.
היה לי מאוד קל להתחבר לספר, כיוון שיש לי חברה טובה אשר מוגבלת בהליכתה. בזכות הוריה שחינכו ולימדו אותה להתמודד עם הקשיים ולא לוותר היא מתפקדת ומרגישה כילדה רגילה ויודעת להתמודד יפה ללא עזרה עם כל הקשיים שעומדים בפניה.
אני ממליצה בחום לקרוא את הספר כדי להכיר את עולמם של בעלי המוגבלויות וללמוד לקבלם ולהתייחס אליהם כחלק מאיתנו ללא מבטי הרחמים.

גאיה פז
ה2

ספר מדהים!
מתאר בצורה כל-כך ישירה,את החיים של ילדה עם שיתוק מוחין.
כל-כך מרגש,כל-כך עוצמתי.
אנחנו,האנשים הבריאים אף-פעם לא נבין מה אנשים בעלי מוגבליות (שיתוק מוחין,תסמונות דאון ועוד..)מרגישים,אולי נוכל לחוש רחמים לנוכח מראם.אבל אף-פעם לא נחשוב מה מסתתר מאחורי הגוף העדין,שנוסע בכיסא גלגלים.
המספרת מתארת בצורה ברורה להפליא את סיפורה,עם כל האכזבות,ההתאהבויות,החלומות,התקוות שכל האנשים חווים.

ולסיום:אני רוצה להגיד משהו קטן לנפגעי שיתוק המוחין,לעולם אל תאבדו את התקווה,וכולנו עומדים מאחוריכם.

ספר מדהים.
ממש התחברתי לדמות.
למרות כל הקשים של גילה היא מחליטה לנסות להיות עצמאית.
לבסוף היא מגשימה את חלומה והופכת להיות מורה של כל אלה שבעלי קשיים כמוה- נכים.


מומלץ בחום.

תהנו.