כבר קרוב לשנתיים לא כתבתי ביקורת על ספר באתר. בתקופה זו קראתי כמובן לא מעט ספרים הראויים לציון, אך מסיבות כאלו ואחרות לא מצאתי זמן לשבת ולגבש איזו ביקורת עליהם בכתב. והנה, לאחר זמן כה רב, החלטתי שאין מנוס אלא לכתוב ביקורת על ״האחים קרמזוב״ של דוסטוייבסקי, בתקווה שאלו שטרם קראו אותו יקפיצו אותו הישר למקום הראשון ברשימת ה-to read שלהם, וישלימו את החסר (ותאמינו לי, אכן מדובר באיזה ״חסר״ שהתמלא בצורה פתאומית עם קריאת הספר).
הספר הזה מייצג עבורי לא פחות מיצירת אומנות ברמה הגבוהה ביותר. זו הקפלה הסיסטינית של הספרות העולמית. איזה כישרון מדהים ליצירה. קראתי באמת הרבה ספרים בחיי, ולא פעם התפעלתי מסופר זה או אחר, שיבחתי את הרעיון הכללי שעמד בבסיס הספר או את הטוויסט שהגיע במפתיע במהלכו, אך הספר הזה שונה. דוסטוייבסקי הוא פשוט סופר שונה. הרבה יותר מסופר למעשה, אלא יוצר. מדובר ביצירתן של דמויות יש מאין, כאילו לקח את נפשו שלו וקרע אותה לארבעה רבעים כשכל אחד מאלו קיבל איזה שם חדש וייצוג של דמות ברומן הזה. ויותר מזה, גם לא מדובר ברומן כי אם במניפסט שלם המשקף את כל עולמו הפנימי של יוצרו. הרבדים הבלתי נגמרים של משמעות שנשזרים בתוך עלילה פשוטה לכאורה, הרעידו את עולמי, פשוט כך. מה לא קרה לי במהלך הקריאה? בכיתי, צחקתי, התרגשתי, כעסתי.. לא היה ולו רגע אחד שנשארתי אדישה כלפי הדמויות והמתרחש סביבן. כל הגוף מתמלא בתחושה של מעין ריחוף, או אם תרצו, הרגשה צלולה כזו שאתה פשוט יודע שאתה נחשף ליסודות שמהם מורכבת האנושיות שלנו (הרגשה שחזרה על עצמה רק פעם אחת נוספת בעת קריאת ספר, ״אנה קרנינה״, אבל על זה בהזדמנות אחרת (: ). למעלה מאלף עמודים של דיונים פילוסופיים מרתקים על דת, על מוסר, על חברה ועל אנושיות. וכל דיון שכזה הותיר אותי נרגשת, כאילו זה הרגע הבנתי את משמעות הקיום הפרטי שלי. אני לא מרגישה צורך לחזור על תקציר הספר, אלא רק להמליץ לאלו שעוד לא הרגישו השפעה כזו רבת עוצמה שנגרמה להם כתוצאה מקריאת ספר, לתת הזדמנות לאוצר שמצאתי אני לעצמי.

איך אפשר להתחיל לכתוב ביקורת לספר שגם אהבת וגם לא אהבת בעת ובעונה אחת? איך אפשר בכלל לקרוא ספר שלעתים מצחיק, מרגש ומרתק, אך לעתים גורם לאדישות, שעמום וריקנות? "שבריר" של סטיב טולץ גרם לי להרגיש את כל אלו בזמן הקריאה.
יכול להיות שמדובר בנוסחה מהפכנית משהו של סופר שמצליח לרתק קוראים רבים כל-כך לצלול עמו למסע שהוא החיים עצמם- לעתים מהנים ולעתים מדכאים.. אולי.. ואולי, מדובר בספר בינוני שמציג יכולת חלקית בלבד של המחבר לצרף מגוון רחב של דמויות ביזאריות המקיימות לעתים קשרים אחת עם השנייה (אבל רק לעתים) אל תוך סאגה משפחתית. אבל אני סבורה כי מדובר למעשה בחיבור של שני אלו יחד: יכולת וחוסר יכולת, גאונות ושגעון, מגלומניה וענווה- המחבר עצמו מציג כתיבה דו-קוטבית, ממש כמו האופי הלא-נורמלי (ואפילו פסיכוטי) בעליל של דמויותיו. המחבר עצמו נהפך לדמות מרכזית (אם כי סמויה) בסאגה של משפחת דין.
השורה התחתונה היא שקשה לבקר ספר שיש בו הרבה אבל אין בו כלום. לא הרגשתי שחזרתי ממסע משמעותי (כפי שקורה לי לרוב עם ספרי איכות), אך הרגשתי שהכרתי אנשים, ראיתי מקומות, כאבתי, התרגשתי, התאכזבתי (בסופו של הספר אפילו היה לי עצוב על שנגמר). אולי זו הייתה כוונת המשורר (ואם כן, אז שאפו!): להפוך את הקורא לחלק מהסיפור, שותף פעיל לרגשות שמאפיינים חיים אנושיים, לא לתאר את החיים בצורה לוגית, כי אם כמכלול אירועים הספוגים באהבה ותיעוב עצמי ומייצרים כאוס ומורכבות הנעים על ציר זמן אל עבר הסוף שאין ממנו מנוס.
לא יודעת אם להמליץ עליו לאחרים: אולי כן ואולי לא. אפשר לחיות בלעדיו, זה ברור. אך דווקא האמביוולנטיות הזו שפיתחתי כלפיו הופכת אותו לכל-כך אטרקטיבי.. (:

מבחינתי "רק ילדים" של פטי סמית הוא פנינה ספרותית ומוזיקלית- לא פחות ולא יותר.
מבחינתי מדובר היה באהבה ממבט ראשון. העטיפה המושלמת שעליה פטי ורוברט משקפים את הברנז'ה הניו יורקית של שנות ה-70, משכה אותי בן רגע. התיישבתי בפינת חנות הספרים והתחלתי לקרוא את העמוד הראשון, השני, השלישי וידעתי מיד שאני חייבת לקרוא את הספר- אבל לא מחר, לא בעוד שבוע ובטח ובטח שלא מתישהו בעתיד, אלא לגמרי- עכשיו. וכך, ימים ספורים לפני מועד ב' בכלכלה צללתי לתוך עולמם של פטי ורוברט.
הספר הוא למעשה אוטוביוגרפיה של פטי שעוסקת בעיקר במערכת היחסים שלה עם רוברט מייפלתורפ (צלם פרובוקטיבי במיוחד ופורץ דרך). הספר מאוד אינטימי, עדין, חושפני, פגיע וכנה. פטי היא משוררת שנוגעת במקומות הנכונים, מספרת את הסיפור שלה אך למעשה מספרת סיפור אנושי שכולנו יכולים להזדהות איתו- סיפור על מחסור, חיפוש עצמי, אהבה, אכזבה, פחד וכאב. לא מדובר בסיפור שנועד להלל את גיבוריו, אלא סיפור על אנשים שמנסים למצוא דרכם בעולם בכלל ובעולם האומנותי בפרט- סיפור שעובר דרך אמנים, סמים, מלונות מפורסמים, מחלות ועוד. כמובן שמורגשת רומנטיזציה שפטי עושה לתקופה ולאנשיה- המרדף אחר התהילה האומנותית בחוגו של אנדי וורהול בסטודיו 54, התנסות עם מיני סמים קשים, התנסויות מיניות וחיים בעוני, מחסור ולעתים גם רעב. אך פטי מתעלה על הפיתוי להפוך את סיפורה לקיטשי על ידי שימוש בשפה ציורית, כנות יוצאת דופן של אומן המחפש את דרכו בעולם.
את הספר סיימתי תוך כיומיים, בלילה שלפני המבחן. הוא מנע ממני שעות למידה, אך באותה עת נצרב בתוכי לזמן רב. כבר חודשיים שאני מסתובבת עם הרגשה של היכרות עמוקה ואף מעין חברות עם פטי ורוברט. ואל דאגה, במבחן קיבלתי ציון נפלא (:

אני רוצה לפתוח את הביקורת בשורה התחתונה: לא בכדי זכה הספר בפרס פוליצר. לא בכדי זיכה את המינגוויי בפרס נובל לספרות. לא בכדי נחשב ספר זה לאחת מאבני הפינה החשובות בספרות המאה העשרים.
ביצירה זו שלוש דמויות מרכזיות: הזקן, דג החרב, והים. זוהי יצירה המתארת את הזקנה, הבדידות, המאבק והאובדן בצורה הכי מהפנטת, חסרת גבולות ואימתנית שרק אפשר. הזקן בלב הים מבקש לדוג דג חרב עצום מימדים, אך קשיים רבים עומדים בפניו: גופו שבוגד בו מעת לעת, בדידותו והטבע המדהים הן בשלוותו והן בהרס הרב הטמונים בו. הזקן נאלץ להתמודד עם הטבע הסובב אותו, אך בו בעת להתמודד עם טבעו שלו- טבע האדם המזדקן והבודד. זהו סיפור גבורה יוצא דופן שאין בו ניצחון של ממש וגם לא הפסד של ממש. זהו סיפור האדם: שנופל וקם, ונופל שוב, וקם שוב.
כשהייתי קטנה אני זוכרת משפט שאבא שלי אמר לי: "גדולתו של האדם היא ביכולתו לאבד הכל, אך עדיין למצוא תקווה להאיחז בה, ולהמשיך ללכת קדימה". כך הרגשתי כאשר קראתי על מסעו של הזקן של המינגוויי: בלבי חשתי כי מדובר בסיפור שהוא מעין נרטיב תרבותי אוניברסלי אודותינו, או לפחות ככה הייתי רוצה לחשוב עלינו.
בשנים האחרונות אני רואה בספרים מראה מאוד מפחידה: מראה שמאלצת אותי מעת לעת להתעמת עם עצמי, עם הפגמים הרבים שבי. הספרים מאפשרים לי לשאול את עצמי כיצד הייתי נוהגת אני בלב הים: האם הייתי נכנעת? האם הייתי ממשיכה להיאבק? האם יש בי הכוחות לכך? או שמא אני משקרת לעצמי? הייתי רוצה להאמין שכולנו הזקן והים, שכולנו יודעים לחלץ מעצמנו את אותו זיק של תקווה, להאיחז בו ולשרוד בתוך תוכנו ומחוצה לנו. אבל החיים כנראה מראים לנו לעתים את ההיפך: הרי גם המינגוויי עצמו לא הצליח לעמוד אל מול המאבק העיקש שלו על החיים וירה לעצמו כדור בראש בביתו שבאיידהו בחודש יולי 1961.
ובנימה פסימית זו, ארצה להמליץ על הספר לאלו שעוד לא קראו אותו. קיראו אותו לאט. תרגישו את הגלים המתנפצים על סירתו של הזקן. תריחו את מי המלח. תרגישו את גודלו של הים הפתוח. ותשאלו את עצמכם: מי אתם? למה אתם מי שאתם? והאם אתם הייתם נאבקים על להמשיך להיות מי שאתם?
הייתי רוצה להאמין שהתשובה היא "כן".

http://www.youtube.com/watch?v=Dkkn-X45UbM&feature=related
את עשרים העמודים של הספר קראתי תוך כדי שמיעת סונטת קרויצר של בטהובן. הרגש שיצרה הסונטה בקרב הדמויות העוברה אלי, והרגשתי חלק אינטגרלי מהסיפור, מהעלילה, מהכעס, מהחמלה ומההתפכחות.
הספר קשה לקריאה, קשה לעיכול. הדעות המוצגות בו לעתים סותרות תפיסות שיש עליהן קונצנזוס בחברה. טולסטוי מוליך את הקורא בצורה גאונית ממש בנבכי נשמתו של אדם, גבר, רוצח, חוטא. הגבר פורס לפנינו את מערכת יחסיו עם אשתו, הנישואים המזוייפים שכפו על עצמם מכורח התשוקה שבערה בהם. מספר סיפור של נפילה, התמוטטות. נפילה שראשיתה איננה בקנאה, אלא בנפש המעוצבת ע"י החברה- החיפוש אחר החלק השני שלנו שאינו עולה בקנה אחד עם הציפיות שפיתחנו לנו.
קשה להזדהות בצורה מלאה עם הדמויות. הן משקפות בעיני מציאות חד-מימדית, מציאות סובייקטיבית, מציאות שאם נחשפתי אליה, היה זה רק לרגעים ספורים. אני לא טוענת לקיומה של אהבה מן האגדות, אבל גם איננו מאמינה בשסע הבינאישי כפי שמתואר בסונטת קרויצר.
אני חושבת שזהו ספר מדהים ביופיו, בדקויותיו. המספר לא משמיע למאזינו אילתור של מחשבותיו, כי אם סכמה אסטית ומבריקה של נישואיו. הוא מביע לכל אורך הסיפור חמלה שקשה להתעלם ממנה. התפכחות של ממש. ואמנם אין זה צעד שיחזיר את אשתו המנוחה לחיים, אך הוא לקח חשוב לקהל המאזינים.

לאחר קריאת הספר הזה, קראתי סיפור קצר של סימון דה-בובואר, "גיל המתינות", מתוך ספרה "אישה שבורה" בהוצאת מחברות לספרות. סיפור זה מתאר גם הוא התמוטטות של מערכת יחסים המתוארת ע"י אישה מבוגרת שזה לא מכבר יצאה לפנסיה. הקישור בין שתי היצירות קרץ לי מאוד. סימון מתארת את ההפכפכות של מערכות היחסים, את ההרגשה כי הנישואים הם כישלון והיו כאלו מראשיתם. אך התהליך אותו עוברת המספרת מעמת איתה עם מציאות שאיננה שטוחה, אלא עמוסת רבדים (הילד שבגד בהשקפותיו האידיאולוגיות לצורך קידום קריירה, אשתו ש"גנבה" אותו ממנה ו"שטפה את מוחו", הבעל שהזדקן נהפך ממורמר ופסימי, ובעיקר היא עצמה שעוברת משבר בנפשה ומקרינה את מצוקתה כלפי חוץ). המספרת בסיפורה של דה-בובואר מחפשת את נקודת שיווי המשקל- הנקודה בה יתאזנו כל האירועים המצערים עם הרגע האחד בו תוכל להרגיש שלמה עם חייה, עם הבחירות אותן עשתה, עם החלטות בנה. וכאן, בנקודה זו הרגשתי את הפיצול שבין שני הספרים: בעוד סימון להוטה למצוא מפלט לגיבורה שלה, טולסטוי מעמת את גיבורו עם הנורא מכל- "חוכמה שבדיעבד". הגיבור של טולסטוי לא הצליח למצוא את נקודת שיווי המשקל, הוא מסביר את היסודות הרעועים, את התהליך המתמשך של איבוד הדעת. את חוסר היכולת, אימפוטנציה של ממש לשלוט ברגשותיו לנוכח המציאות המעוותת.

אני חושבת שספרים מסוג זה, הן "סונטת קוריצר" והן סיפורה של דה-בובואר "גיל המתינות", גורמים לנו לחשוב על עצמנו, על בני הזוג שלנו. הם מכריחים אותנו להציב את הגיבורים שלהם כמראה לדימוי העצמי שלנו ולבני הזוג שלנו, למשפחות שלנו, להחלטות שלנו. זהו תהליך חשוב ביותר לטעמי, ואני ממליצה לכולם לקרוא את הספרים הללו.
ולא לשכוח- לשמוע את הסונטה! (:

כבר שנים שלא בכיתי בגלל ספר.
הרצף נשבר בעמוד האחרון של ספר זה, "של אנשים ועכברים".
בעיניי מדובר באחד הספרים העדינים ביותר שקראתי בחיי, טרגדיה שנגעה בכל תא ותא בגופי. התחלתי לקרוא אותו כדי להרגיש שאני לא קוראת רק מאמרים אקדמיים במסגרת הלימודים, ושקעתי בקריאתו עד למילה האחרונה- לא יכולתי לעזוב אותו ואף לא לרגע אחד.
היופי של הספר טמון בחוסר היכולת להבין את פשר הקשר בין שני החברים- ג'ורג' ולני.
סטיינבק מעביר את הקורא מסע מטלטל בנפשו, כאשר העמוד האחרון בעיניי הוא רגע מכונן בספרות העולמית- תיאור מרגש ומדויק להפליא של מהות מושג האהבה, מושג החברות, מושג ההקרבה העצמית, של אנשים ועכברים.
ספר שאין דומה לו.
ספר שישאר איתי לתמיד.
ספר שיזכיר לי אהבת אמת, מהי.

ווואו. פשוט וווואוו.
בהחלט ניתן לומר שלא ידעתי לתוך מה אני מכניסה את עצמי, איזו חוויה פילוסופית פורצת גבולות עומדת בפני, כאשר עמדתי מעל דוכן פגומים ב-20 שקלים והרשיתי לעצמי לקנות את הספר עטור השבחים.
קניתי אותו בעיקר מפני ששני חברים קרובים שלי סיפרו שלאחר קריאת הספר הרגישו דחף עז לרוקן בקבוק סליבוביץ', וזה נראה לי סיבה מספיק מסקרנת לקריאת הספר, על אף סלידתי מרבי מכר.
התבדיתי. לא מדובר ברב מכר סטנדרטי. מדובר בספר המאפשר קורס מזורז בזרמי הפילסופיה המודרנית, בקונסטרוקטיביזם (או כפי שנוהגים לקרוא לו "גישה פנומונולוגית"). הציטוט הפותח את הספר של סמואל באטלר מיד הרשים את תודעתי, ומכניסתי אל תוך הספר ועד יציאתי ממנו הרגשתי מסוחררת, מלאת רגש ומסוקרנת עד מאוד.
לא מדובר בקלאסיקת מופת. מדובר בספר אשר כתוב בשפה סטנדרטית, עם קו עלילתי מותח וסטנדרטי. אלא מה? החשיבה שמאחורי העלילה, ההסתמכות על דרידה, היידגר וניטשה. העיסוק הבלתי פוסק במכניקת הקוואנטים שליטרלי- "בלו מיי מיינד", רוממו את הספר הרבה מעל המצופה ממנו. מדובר בספר הגות. כמו "המסות" של מונטיין. מין סיכום פרטי של סקרלט תומאס, את הבנתה את המציאות. בין שחבור מחדש את הרעיון של המטריקס המפורסם.
מדובר בפנינה. לא גדולה. אבל יפה. מעוררת כבוד.
ממליצה בחום. ספר נהדר לקריאה בסופ"ש, שמעורר חשק עז לקרוא דברים הרבה יותר סבוכים ומעוררי מחשבה. (:

מה אפשר לומר על האישה הנפלאה הזו, סימון? מה אפשר לומר עליה שיתאר בצורה מדויקת את האינטליגנציה הרגשית בה בורכה בכתיבתה?
מדובר בספר אשר מתאר בסך הכול פיסת מידע על אישה אחת בתקופה אחת מנקודת מבט אחת ויחידה. הסיפור ממפה את העולם מתוך גוף אחד ונפש אחת. למזלי הרב, מדובר בנפש מורכבת, מעניינת ומלאת תכנים. מתארת בצורה יוצאת מן הכלל את ההתפתחות הפסיכולוגית של האדם בכלל, ושלה בפרט, כל זה בקונטקסט של התקופה שבין שתי מלחמות עולם.
מתארת את הרחובות, הבעות הפנים של האנשים, הלבוש המקובל, הספרות המקובלת, מה התכנים שנלמדו בבתי הספר, ועל מה חשב אביה או אמה על אה ודה. כל אלו בונים יחדיו תמונה מרתקת של אישה שהפכה לאחת מהפילוסופיות המובילות במאה העשרים. כיצד פרצה את המוסכמות ולבשה צורה של מי שהפכה להיות. כיצד כל רגע הזיז את זה שאחריו וגרם לה להבין או לא להבין את המציאות.
כתיבה נהדרת. הגות נפלאה. וחשבון נפש נדיר של אישה עם עצמה אל מול הקורא. מומלץ בחום! (:

חודשים שהספר שכב על מדפי והעלה אבק.
קנו לי אותו בטקסס באנגלית בכריכה מהודרת ב"הארד-קאבר".
ניסיתי לקרוא. ולא צלחתי את שלושים העמודים הראשונים.

לפני כחודש הגיע לידי עותק בעברית של הספר.
התחלתי לאט, נתתי לעצמי זמן להיכנס לקצב ורמת הכתיבה של סאפון (אני אחרי ספר של מארקס והנפילה המשמעותית ברמת הכתיבה היא.. האמ, עצומה.).
ככל שהתקדמתי כך יותר אהבתי אותו. המונולוגים- דיאלוגים מרתקים על מהות התיאולוגיה, על הגרעין שמניע את האנושות. התעלומה המטושטשת שגררה את גיבור הספר דוד מרטין אל סמטאות ברצלונה המעורפלת.
הפריע לי השפה הירודה, הכמעט לא פיוטית. רגעים של אימה "קלאסית" שדורשת עיניים שמנצנצות בחשכת החדר או דמות ש"מרחפת" את דרכה במסדרון האפלולי.

בסופו של דבר יצאתי עם הרגשה מעורבת. הספר טוב. לא רע בכלל. גמעתי את חמש-מאות ומשהו העמודים כאילו היו אוויר, אבל נשארתי עם טעם קצת מר בפה.

באופן כללי באמת שהספר טוב. מרתק. רק רמת הכתיבה... חבל.
(: