"סיף. קרבות. עינויים. רעל. אהבת אמת. שנאה. נקמה. ענקים. ציידים. אנשים רעים. אנשים טובים. הגברות הכי יפות. נחשים. עכבישים. חיות מכל סוג ותואר. כאב. מוות. אנשים אמיצים. אנשים פחדנים. אנשים הכי חזקים. מרדפים. בריחות. שקרים. אמיתות. תשוקה. ניסים."
(הנסיכה הקסומה)

ספויילרים=קלקלנים

זה לא הסיפור האהוב עליי בעולם.
אבל ברצינות, מעטים הספרים שמהם אני נהנה כפי שנהנתי מהספר הזה.
אני תוהה כיצד עליי להתחיל. שמעתי על הספר, במעומעם. שמעתי שיש סרט. הייתי נחוש לקרוא את הספר לפני שאראה את הסרט. כשלקחתי את הספר מהספרייה, שמתי לב ששני שמות של סופרים נכתבו על כריכתו, מעל לכותרת המשונה - "הנסיכה הקסומה": וויליאם גולדמן, וס' מורגנשטרן. ליתר דיוק: "האגדה הקלאסית מאת ס' מורגנשטרן על אהבת אמת והרפתקאות נועזות". מתוך סקרנות טבעית, תרתי במרשתת אחר שמו של ס' מורגנשטרן, ואחר שמו של מר גולדמן, כדי להבהיר לעצמי את כל הסיפור. לו רק ידעתי שבכך עשיתי לעצמי את הספויילר הכי גדול לספר הזה...
הבלוף של הסופר נחשף בפניי עוד לפני שקראתי את הספר. מורגנשטרן, כך גיליתי, הוא סופר בדיוני שגולדמן המציא, שלטענתו כתב את הספר המקורי של "הנסיכה הקסומה", ושהספר שנמצא בידינו הוא הגרסה המקוצרת, בעריכתו שלו. קראתי את ההקדמה, ואני חייב לומר, גם אחרי שידעתי את האמת - לעזאזל, כמה שזה משכנע. היה עליי לבדוק שוב בוויקיפדיה כדי לשכנע את עצמי שלוויליאם גולדמן לא היה בן, כי אם שתי בנות, לא אישה בשם הלן, כי אם אלינוי ג'ונס, שלא הייתה פסיכיאטרית, ושכל מידע שכתב על עצמו בגוף הספר, לבד מיצירותיו הקולנועיות והספרותיות, שקרי לחלוטין. מי ידע אז, כשזה יצא? כלומר, מלבד מקורביו של גולדמן? זה לא שהם יכלו לברר את המידע באינטרנט. ונכון שאולי המידע על פלורין נשמע קצת מעורפל, אבל במקרה הגרוע ביותר אפשר היה לחשוב שפלורין מומצאת ושכל השאר נכון. ברור שרוב הסופרים לא כותבים בכזה מין פירוט על חייהם האישיים, אבל גולדמן עשה את זה כל כך אמין בעיניי, שזה לבדו ראוי בהחלט לציון. אני יודע שהרבה העדיפו את הסרט בדיוק בגלל העניין הזה, שהתערבותו של הסופר מציקה לעיתים, אבל אני לא יודע... אני מצאתי את ההומור בסיטואציות האלה מאוד משעשע (כן, גם כשהוא "הפריע" במהלך הסיפור). במיוחד כשאני יודע שהכל קשקוש אחד גדול. גולדמן המציא, חוץ מפזיק, איניגו וסטלי וכל השאר, דמות נוספת בשם וויליאם גולדמן, והדמות הזאת מעניינת, ממורמרת, מצחיקה ואמינה בטירוף. חייבים להעריך כזה מין דבר. (הערה - לאחיי הקטנים נתתי את הספר, ולא אמרתי כלום מלבד "תקראו". אז הם קראו. ומאוד התבאסו שאין בעברית את הספר המלא, המקורי של מורגנשטרן. הנהנתי בהסכמה. רק כשסיימו הבהרתי שמורגנשטרן לא קיים, ולפיכך באמת יהיה בעייתי למצוא כתבים שלו. אני צחקתי, הם, באמת ובתמים, היו המומים, והם מסרבים לדבר איתי כבר זמן מה. אנחנו עובדים על זה.)
***
מעבר לכך, הסיפור עצמו. מה שהחל כמעין פרודיה על סיפורי הרפתקאות קלאסיים הפך לסיפור הרפתקאות קלאסי מושלם כמעט מכל בחינה. הסיפור כישף אותי בתוך רגע. עם כל המריחות של הסיפור בהרבה מקומות, ועם כל הבדיחות הקטנות באמצע שעלולות להסתיר את ההרפתקה עצמה, עם כל זאת - נשאבתי לעלם ולאווירה בתוך רגע. ההקדמה עזרה גם כן להיכנס למצב הרוח המתאים. היה בו כל מה שהובטח על ידי אביו הבדיוני של גולדמן בהקדמה, וזה, לדעתי התקציר הטוב ביותר לספר הזה, אם כי זה לא מכסה את רוב השטח.
הדמויות מגוחכות. אני לא מתכוון לכך בצורה רעה, אפילו הספר מודע לכך. לפחות הראשיות. מרגנית ו-וסטלי לא יודעים לתקשר, (סלחו לי על השימוש בתרגום "מרגנית" - אני יודע שזה צורם להרבה אנשים, אבל באופן אישי אני מעדיף בהרבה את התרגום הזה על פני "באטרקאפ" הלועזי שמנסר לי באוזן. "מרגנית" נשמע לי טבעי יותר, אני יודע שהרבה חולקים עליי, זה מה יש) וסטלי ככל הנראה יגדל להיות בעל מכה, מרגנית היא טמבלית גמורה, מערכת היחסים שלהם מבוססת על אפס פלוס מראה חיצוני וגם זה לא ממש, ושניהם מקצינים בכל משפט שיוצא להם מהפה.
אבל העניין הוא, שכולם מוגזמים. הכל מוגזם בעולם הזה. זה בדיוק מה שמביא את הנופך הסאטירי לסיפור. בד בבד, לדעתי, הקיצוניות הזאת מביאה גם הרבה מאוד רושם לסיפור. הסופר (גולדמן, מורגנשטרן, לא חשוב - איזה יהודי אחד) מוודא שאנחנו, הקוראים, נדע שהאהבה שלהם היא האהבה הכי גדולה שיש. הוא לא עושה את זה בדרכים סטנדרטיות של פיתוח דמויות, כי רוב האגדות הקלאסיות לא מתעסקות בזה. אז איך הוא מוודא את זה? הוא מגזים. וזה די מצחיק, אני חייב להגיד. עם זאת, עם כל ההגזמות הפראיות וסיפורי ימי קדם על הנשיקות המוצלחות בעולם וכולי, לא פקפקתי לרגע שאהבתם אמיתית, ויותר מכך - שהיא אכן הגדולה ביותר שאי פעם הייתה, לפחות בתוך עולם הסיפור הזה.
אני חושב, שזה מה שהופך את הסיפור והדמויות למיוחדות. לכולם שם, בלי יוצא מן הכלל, יש ממד של "הכי". מרגנית היא הכי יפה. איניגו הוא הסייף הכי טוב. פזיק הוא הכי חזק. ויזיני הוא הכי חכם. הרוזן הוא הכי אכזר. המפרדינק הוא הצייד הכי טוב. וכל זה, ללא עוררין. ולכן, כשוסטלי הגיע ומנצח את כולם, הנשימה שלי נעתקה. כי ידעתי, ללא עוררין ובלי שום ספק - הספר דאג שאדע זאת - שאיניגו הוא הסייף המוכשר ביותר. ו-וסטלי הביס אותו. לעזאזל, אני מניח שזאת בוודאי הסצנה האהובה עליי בספר, אפילו יותר מהסצנה של איניגו עם הרוזן. זה בוודאות הקרב הכי טוב שקראתי כמעט מעולם. המוטיב הזה של ה"הכי" העלה בי גם גיחוך וגם התפעלות, וזה לכשעצמו הרשים אותי עד מאוד. לספר יש את הפגמים שלו, אין מה להגיד, אבל ברצינות, הם לגמרי נעלמים ברקע.
יש בספר הזה עוד שני דברים שהופכים אותו לבלתי נשכח בעיני: פזיק ואיניגו. או במילים אחרות, סיפור נקמה וסיפור נוגע ללב. ובין שניהם, סיפור אהבה. לא אהבת אמת כמו של מרגנית ו-וסטלי, כזאת שחייבת להיות מוקצנת ומגוחכת, אלא אהבה בין חברים, שתי נשמות אומללות שמצאו זה את זה. לשניהם יש סיפור עבר, מסוג שונה. אפשר לומר שסיפור הנקמה הוא גם כן נוגע ללב, אבל זאת לא הנקודה. אצל פזיק, זאת בדיוק הנקודה. קשה להפוך דמות ענק, החזק בעולם והגדול מכולם, לסימפטי, חביב, מתחשב ואהוב בעיני הקוראים. ובכל זאת, גם אם סיפור הרקע שלו זכה לפחות פרטים ומתח משל איניגו, גם סיפורו של פזיק מצליח לרגש אותי בכל פעם, מסיבות שונות. פזיק הוא דמות עם לב, עם נשמה. הוא, עם כל טיפשותו, נקודת השפיות והמוסר בין כל הדמויות. מכולם, אין טהור לב ממנו, והוא דמות מפעימה בעיניי.
מנגד, יש את איניגו. וואו, איניגו. כמעט בלתי אפשרי לחשוב על הדמות מבלי לחשוב על המשפט הנצחי שלו, שמתקשר ישר אל סיפור חייו. סיפורי נקמה הם הכי טובים. אין מה לעשות. בעיניי, כשזה נעשה טוב ועם לב, סיפורי נקמה הם הדבר שמחזיק אותי בקצה הכיסא, מה שנקרא. ואם כבר סיפור נקמה, אז רק איניגו מונטויה. השנאה היוקדת בליבו, השנים שהעביר באימונים, שעל אף שלא מסופר עליהם הרבה, אפשר להרגיש את משקלם על כתפיו, התקוות הגבוהות שהתנפצו פעמים רבות, ההקרבות שהיה עליו להקריב - הכל למען מטרה אחת פשוטה שכל תינוק יכול להבין: נקמה על מות אביו. כמה שזה פשוט, ככה זה גאוני. אני יכול לקרוא את הסיפור שלו שוב ושוב מליון פעמים, וזה לעולם לא ימאס לי. הוא הנוסחה הבסיסית של סיפור הנקמה, בצורתו הטהורה ביותר. אני מת על הדמות הזאת.
***
אני מאמין שאני חייב להזכיר גם את הסרט, לא?
גם גולדמן ראה לנכון להזכיר את יצירת המופת הקולנועית שלו בספר עצמו, במהדורת חצי היובל ובמהדורות מאוחרות יותר. הסרט, בעיניי, טוב. מאוד, אפילו. בעיני רוב האנשים שפגשתי ושקראו את הספר וצפו בסרט, הסרט טוב בהרבה מהספר. ובכן... אני לא מסכים עם האמירה הזאת. כמובן, כמעט בלתי אפשרי לדמיין את איניגו שלא כמנדי פטינקין המעולה, ואת פזיק שלא כאנדרה הענק החביב עד כדי סכנה, וכמובן שהסבא שאומר לבנו "כרצונך" בסוף הסרט מרטיט כמה מיתרים בלב, אבל לדעתי זה לא דוגמה לסרט שעולה על הספר, אלא דווקא דוגמה לעיבוד מושלם. גולדמן יודע היטב את ההבדל בין כתיבת ספר וכתיבת תסריט (בניגוד להרבה סופרים אחרים בימינו - אני מסתכל עלייך, ג'יי קיי רולינג. אני לא סולח לך על חיות הפלא 3). יש המון הבדלים, ואת רובם אני לא מבין, אבל אפשר לשים לב שגולדמן מכיר בהבדל בין הסבלנות שיש לקורא של ספר ובין הסבלנות שיש לצופה בסרט. בסרט, דברים חייבים להיעלם. קטעים חייבים להיערך כך שיהיהו מעניינים יותר. דמויות חייבות להיות מוצגות בצורות שונות, אי אפשר להקדיש פיסקה שלמה לסיפור העבר. גולדמן, בהיכרו את סיפורו שלו כמו את כף ידו, ידע בדיוק מה להוריד, להוסיף, לשנות, בצורה מדויקת כך שאף קורא לא יקפוץ ויקרא: "זה לא ככה בספר!" ולדעתי, זה בהחלט הישג ראוי לציון. כמו כן, איניגו מונטויה. יש לי תחושה שכבר הזכרתי אותו, אבל ברצינות... בסרט... איניגו מונטויה...
חובה צפייה, בהחלט. אבל רק אחרי הספר. לא כי זה הורס אותו או משהו, אלא כי זה יותר מתאים לדעתי. הסרט והספר משלימים זה את זה, ובאיזשהו אופן בעיניי הם כמו יצירה אחת.
***
יש בעיות? יש. אבל כמו שמרגנית אוהבת את וסטלי, בעיוורון ובלי שהפגמים יפריעו, אני פשוט מת על הספר הזה. ברור, לא כל הבדיחות פוגעות בול. וברור, הרבה דברים מגוחכים מופיעים פה ושם. אבל כמה שנהנתי, זה באמת עניין גדול בהחלט. יש הרבה ספרים שאני אוהב, וזה לא שהם הספרים הכי אהובים עליי, אפילו לא בעשירייה הפותחת, אבל אני לגמרי מבין אנשים שהם כן הספרים האהובים עליהם. זאת קלאסיקה, במלוא מובן המילה, זה הסיפור האולטימטיבי על... ובכן, אהבת אמת והרפתקאות נועזות. את תפקידיו העיקריים הספר ממלא באופן בלתי נתפס. ממש, inconceivable.
***
"שלום. קוראים לי איניגו מונטויה. אתה הרגת את אבי. היכון למות."
(סליחה, לא יכולתי להתאפק.)

רומן פנטזיה בדיוני יפהפה, שמיועד כנראה לצעירים ואולי גם למבוגרים כמוני (כמעט 72) שצעירים ברוחם.
לפי מה שקראתי בויקיפדיות, הספר נכתב על בסיס סיפורים שסיפר הסופר לשתי בנותיו כשהיו בנות 4 ו 7.
אכן, יש בספר את כל המרכיבים שיכולים לעניין צעירים.
ראשית גיבורי הספר :
צעירה יפה ולא כל כך חכמה, כמעט נסיכה, שמבלה זמן רב ברכיבה, ומתאהבת – אהבת עולם, בנער ההחווה וסטלי, ולא פוסקת לאהוב אותו גם כשנודע לה שאולי הוא נהרג.
שלושת חברי קבוצת הפשע: איניגו – הסייף הספרדי (למה דווקא ספרדי?)המעולה שמחפש את רוצח אביו. פזיק – הבריון הטורקי הטיפש וטוב הלב, וויזיני הסיציליאני (למה דווקא מסיציליה ? ) הגאון והמנוול.
וכמובן – הנסיך המפרדינק הרשע שמשועבד לתאוותיו - לציד ולמלחמה של ממלכתו פלורין עם מממלכת גילדר שנמצאת בצד השני של מיצר המים שבין שתי הממלכות, ורוצה את הנסיכה רק כדי שתביא לו יורש (או אולי רוצה להרוג אותה ? קראו בספר).
איזה אירועים יש בספר ? כל מה שילדים אוהבים – קרבות סיף, חטיפה של נסיכה, הצלה של נסיכה, קרבות עם בעלי חיים אדירים ומסוכנים ביותר (אמיתיים ולא אמיתיים), קפיצות ממצוקים שבאורח פלא מסתיימים עם פציעות קלות, רדיפה אחרי חבורת הפשע שחטפה את הנסיכה, ועוד ועוד.
בנוסף, יש בספר סיפור רקע דמיוני – כאילו היה סופר שנקרא ס. מורגנסטרן (מאיפה הגיע שם זה ?) שכתב את הספר המקורי. אבל הספר המקורי היה ארוך מאד עם הרבה קטעים ארוכים ומשעממים וויליאם גולדמן, הסופר של הספר, רק זרק את כל הקטעים הארוכים והמשעממים. נראה לי – שעדין יש בספר קטעים שאפשר לקצר בהם ושנמרחים יותר מידי.
גם מסופר בסיפור הרקע של הספר (בהקדמה, ובהפסקות הפרסום ברגעים המותחים) על האבא של הסופר גולדמן, שבקושי קרא ספרים באנגלית, אבל התאמץ לקרוא לבנו החולה בן העשר את הספר הזה, כאשר הוא מצנזר את הקטעים הארוכים והמשעממים. בעקבות זאת הילד בן העשר, שממש לא אהב ללמוד, נעשה סופר. (סיפור יפה לילדים). האמת, לפי הויקיפדיה העברית – אביו היה איש עסקים שמכור לאלכוהול והתאבד כשהסופר היה בן 15 ואמו הייתה חרשת – סביר שהוא לא שמע סיפורים בילדותו. לכן, אולי, פיתח הסופר פנטזיה על אבא שמספר סיפור לבנו והופך אותו לסופר.
מומלץ, לקרוא את הויקיפדיה העברית על הספר רק אחרי שתסיימו אותו – אחרת תאבדו את גורם ההפתעה.. משום מה, מי שכתב את הערך נתן סיכום ארוך וממצה על הספר עם כמעט כל הפרטים. מאידך, הייתי מצפה מכותב הערך שייתן סקירה של ביקורות ספרותיות על הספר – מה שאין.
עכשיו הגיע הזמן לראות את הסרט שנעשה על הספר (שנערך גם כן ע"י הסופר האמיתי). אומרים שזה סרט חובה קנוני.

היום פגשתי בחנות הספרים איזו ילדה. למען האמת, זה לא היה נדיר. יצא לי מפעם לפעם לראות ילדות אקראיות מפזזות בין ספרי הנוער וממלמלות בינן לבין עצמן מלמולי סלנג כבדים על המשמו החתיך החדש.
בכל מקרה, אחרי עשר דקות של עמידה ובהייה בספרים, אזרתי קצת אומץ ושאלתי אותה אם היא מתכוונת לקנות אחד מהספרים שהיא הופכת ומעיינת בתקציר שלהם. מסתבר שלא, לא היה לה כסף. השיחה התעמקה, גיליתי שהיא קראה ספרים כמו "הערפילאים", וכדומה. פנטזיה טהורה, בקיצור. היא גם הצביעה על הנסיכה הקסומה, אמרה שזה היה ספר טוב. אמרתי לה שאני לא בטוחה למה הסופר המציא את מורגנשטן, היא אמרה שגם לה אין מושג, אז שיתפתי אותה בתיאוריה שלי על שאולי גולדמן מפחד שהתרחשו פאשלות מתחת לראייתו והוא פחד שקהל הקוראים של הספר יתדפקו על ביתו יום שליו אחד ויקרעו לו את הצורה, היא צחקה, והמשכנו לדבר על הא ודא.

כן, מורגנשטן לא קיים! זה היה באמת הלם בשבילי, כי לואיזי סיפרה לי על זה בשלב מאוחר מידי של הקריאה שלי. הייתי בטוחה שסיימון מורגנשטן היה אמיתי!
ההערות של גולדמן היו ענייניות, היו בהם צדדים טובים - שמחתי שהוא לא הביא לנו ספר עם פרקים של מאות עמודים. אבל גם צדדים רעים - למה, אבל למה, בשם השדים והרוחות, הוא לא כתב את הסצנה בה שניהם נופלים לתהום?
נראה כאילו חלק מהקטעים בהם "קיצר" כביכול, את העלילה, באו בגלל שהוא לא הצליח לכתוב אותם כמו שצריך.

אז סיימתי את זה. האמת, לקח לי פחות זמן משחשבתי. שקראתי את ההתחלה, התאפקתי לא לתלות את עצמי וזהו, כלומר, כמה קיטש, לעזאזל. הנערה היפה והעשירה המזלזלת ביופייה, לוקחת אותו כמובן מאיליו וכו' וכו', ומתאהבת בבן עניים. שמישהו יזכיר לי כמה פעמים ראינו את הסצנה הזאת, כי אני הפסקתי לספור.
בכל מקרה, בשלב מסוים הפנמתי שהספר הזה צפוי. צפוי וקיטשי.
אני חושבת שזה מה שכל כך מקסים בו; הוא צפוי וקיטשי ועדיין קשה לא לאהוב אותו. וזה בגלל שתי סיבות - א, הסופר מודע לקטשיות. ב, הספר מצחיק, ולא "מצחיק בכאילו", כמו הסופרות נוער לאחרונה שחושבות את עצמן. אלא מצחיק באמת. אז הקיטשיות והדרמה מעורערת בהומור.

בכל מקרה - מקצר או סופר או איך שלא תקראו לו, ויליאם גולדמן חופר. ח -ו - פ - ר. הוא קדח לי בראש. מפעם יצא לי לדפדף כמה דפים קדימה כדי שיגמר מונולוג או דיאלוג ארוך מידי. חוץ מזה, איך אתה יודע שהסופר חופר? תסתכל בהקדמה, יש לי הערכה שאם היא יותר מדף וחצי, הסופר אוהב לדבר. מאוד.
ההקדמה של גולדמן חולקה לשניים וסכומה כמעט כחמישים עמודים.
חמישים.
הוא בהחלט אוהב לדבר.

אבל הספר, איזה ספר. מתוק ונוגע וחמוד. תתעלמו מהעובדה שהוא קיטשי וצפוי, אבל הוא פשוט טוב. נראה שהוא כמו סיפור אגדה, עם הדמויות הסטיריאוטיפיות והיעד הברור, אבל יש בו הומור, וציניות, והוא מעניין. פשוט מעניין. ברור מראש מה יקרה (או שלא [אופס, ספויילר?]), אבל הוא כל כך כיפי.
הוא כמו הספרים הקלילים והכיפים האלה שפשוט עושים לך חשק להתכרבל איתם בחורף עם איזו כוס שוקו מהבילה. אתם יודעים, אלה שפשוט גורמים לכם ליהנות ותו לא.
כי זה לא ספר עמוק. זה לא. אבל הוא טוב, ומותח, וכתוב טוב. ו - מה שלמדתי שמאוד חשוב, בעיקר אחרי הספרים של סיגלית דיל - קריא. לא מבחינת פונט או משהו בסגנון, אלא מבחינת כתיבה.
אה, ולמרות שהוא קיטשי, אם אני אשווה את אחד הספרים של סיגלית דיל שכבר קראתי, אני חייבת לומר - הספר של סיגלית דיל טובע בקיטשיות לעומת זה.
הדמויות נהדרות, העיצוב שלהם - לפעמים קצת יותר מידי סטיריאוטיפי (הספרדי הסייף, הטורקי החזק... [כי נראה שגרמו לכל הספרדים להפוך סייפים ולכל הטורקים להפוך חזקים. היי, מה עם תימנים? מה אני, כבשה?]), אבל משעשעות. מוסיפות נפח משמעותי לספר. ברור שיש בהן נטיות קצת מטומטמות, אבל אחרי הכל זה כמו סיפור אגדה ובינתיים לא יצא לי לראות סיפור אגדה בלי פגמים.

לסיכום, איזה ספר נהדר. מרענן ושונה. ממליצה בחום.

כמו רוב האנשים, גם אני ראיתי קודם את הסרט. אבל עם הספר נפגשתי כשהייתי בת 10, נראה לי, כשדוד שלי קרא אותו בשבת ואני הצצתי לו כל הזמן מאחורי הגב כתולעת ספרים מיומנת. במקום להתעצבן עליי, דוד שלי פשוט נתן לי לקרוא. אבל הייתה רק בעיה אחת:
לא הבנתי כלום.
אז בשלב מסוים נטשתי את הספר והבטחתי לעצמי שאני אחזור אליו מתישהו.

הבזק קדימה [למדתי את זה מהספר]. שבוע הספר. מוצ"ש. אני ואחי שקטן ממני בשנתיים משוטטים בדוכנים, חדורי מטרה, מצוידים בכסף ובהוראות לקנות לכל אחד מהאחים הקטנים ספר.
חושי ציידי-הספרים שלנו התחדדו. ביחד הפכנו ספרים, קראנו ודיפדפנו, חרצנו ביקורת מלומדת בלי להעיף יותר ממבט אחד, ריחרחנו ושאלנו את המוכרים שאלות מעצבנות לחלוטין. בסופו של דבר הספר הזה- בכריכה אחרת- נתפס בזווית העין שלי ולחשתי לאחי בהתלהבות: "זה הנסיכה הקסומה! זה בטח ספר אדיר! זה יכול להיות לכולם! בוא נקנה אותו!!!!!"
לא נתתי לו שום ברירות. ביחד עם שני ספרים בשבילי, שניים בשבילו, ספרים לבני דודים קטנים, ספרים לאחים הקטנים וצמר גפן מתוק שנדבק לי לשיער, יצאנו משם.

וקראתי.

וכשגמרתי- וזה אף פעם לא קרה לי- חזרתי לעמוד הראשון וקראתי שוב.

*******

"יש ספורט בספר?"
"סיף. קרבות. עינויים. רעל. אהבת אמת. שנאה. נקמה. ענקים. ציידים. אנשים רעים. אנשים טובים. הגברות הכי יפה. נחשים. עכבישים. חיות מכל סוג ותואר. כאב. מוות. אנשים אמיצים. אנשים מפחדים. אנשים הכי חזק. מרדפים. בריחות. שקרים. אמיתות. תשוקה. נסים."
"נשמע בסדר," אמרתי, ודי עצמתי עיניים. (הנסיכה הקסומה, עמ' 12-13.)

בספר הזה יש הכול.
פנטזיה בסגנון קלאסי של אבירים, מפלצות ונסיכות יחד עם קריצה למציאות המודרנית; וידויים מרגשים לצד הומור וציניות; הרפתקאות ומסעות מול טקסים וגינוני חצר; רופאים מפוקפקים, גאונים מטורפים ונסיכות קירחות; ציידים ורוצחים אכזריים לצד אהבת אמת ונאמנות.
הספר הזה בלתי נשכח מכל הבחינות- הדמויות המקסימות, הציטוטים הגאוניים, ההערות הסותרות והמצחיקות בסוגריים ויותר מהכול, היכולת שלו לרתק אליו אנשים מכל הסוגים- מהדוד שלי, שהוא סטודנט גאון לפסיכולוגיה, ועד אחי הקטן, ילד בכיתה ג', שלא זז מהספר שבת שלמה.

בספר הזה מככבות כמה וכמה דמויות שאי אפשר לשכוח-
בַּאטֶרקַאפּ, הנערה היפה בתבל ששונאת להתקלח ואוהבת לרכב על סוסים;
וסטלי, נער החווה התמים שהופך לשודד ים אכזרי;
הנסיך המפרדינק, השליט הנבזי בעל גוף-החבית שרק ציד מעניין אותו;
איניגו מונטויה, הסייף הספרדי שמקדיש את חייו למרדף נקמה מאז גיל 11;
פזיק, הענק הטורקי ששקל 38 קילו בגיל שנה וגידל שפם מרשים בגן חובה;
ויזיני, גאון סיציליאני מטורף שמשוכנע שהוא החכם באדם;
מקס בעל הנס, שיכול להחיות מתים (בערך);
ואפילו ס. מורגנשטרן, הסופר הפיקטיבי שכתב (או שלא) את הספר "המלא", שמככב בהערות הסוגריים, גם הוא גיבור של הספר.

כן, לספר יש סופר אמיתי, שמתכחש לעצמו- אני אסביר:
וויליאם גולדמן המציא סיפור עשיר בפרטים ושקרי בהחלט על זהות הכותב, שהאמנתי לו בהתחלה.
בהקדמה הוא מספר איך אבא שלו הקריא לו את הספר הזה כשהיה חולה, ואז הוא התאהב בספרים ובייחוד בספר הזה- בלי לדעת שאבא שלו הקריא לו רק את החלקים המעניינים והעלילתיים בסיפור- לדבריו, "החלקים טובים".
גולדמן ממשיך בסיפור ארוך, מפותל ורצוף שטויות, בו הוא מסביר בין השאר איך גילה רק בגיל שלושים ומשהו את גרסת הספר המלא- לכאורה מאת ס. מורגנשטרן- והחליט לערוך אותו. הוא מתייחס לעצמו במשך כל הספר לא כאל הסופר, אלא כאילו לקח ספר קיים ורק ערך וקיצר אותו. לכן מדי פעם הוא קוטע את העלילה, לרוב בחלק הכי מותח, ונותן זווית ראייה משלו, הסבר לקיצוץ מסוים או להערת סוגריים הזויה ש"מורגנשטרן כתב".

ולמה אני מספרת לכם את כל זה?

כי אני תמיד חשבתי שסופרים טובים גאים ביצירה שלהם, מתרגשים ממנה, מצפים לדעת הקהל. גם אני ככותבת כזאת.
והנה בא גולדמן ובועט לכולם בכל המוסכמות. הנה, הוא כתב ספר מעולה ומבריק ומצחיק ומצליח, ולמרות זאת הוא טורח כל כך להגיד שזה מישהו אחר. למה שמישהו יעשה את זה?- אני לא יודעת להסביר, אבל זה לא סתם גימיק. יש שם יותר מזה.

אני חושבת שיש שם סוג של התרסה להתנשאות של הרבה מהסופרים היום, כאלה שכותבים "ספרים" שעושים מניפולציה זולה על בנות בגילי וכולם עובדים על אותה נוסחה דבילית, שחושבים שהקוראים מטומטמים- אולי אפילו לא במודע, לדעתי יש כאן אמירה שלא, הקוראים לא מטומטמים, והסופר הוא לא כל יכול, ותפסיקו כבר עם פס הייצור הזה של הזיבלונים התבניתיים, לעזאזל. מנסים ליצור פה ספרים אמיתיים שבאמת עושים משהו לקוראים, שמשנים בהם משהו, כמו לילד בסיפור המסגרת, שהשתנו לו החיים מספר שהוקרא לו בגמגום ומבטא וחום גבוה.
ואולי אני סתם מתפלספת.
אולי גולדמן פשוט רצה באמת להיות הילד הזה.

*******

הספר כבש אותי בפשטות שלו, כי לכאורה זה נשמע סתם ספר משעמם ומטופש- הנערה היפה ביותר בעולם שמתאהבת בנער החווה שלה אך הנסיך המרושע מתחתן איתה בניגוד לרצונה...ורק השם נשמע כמו ספר על ברבי, וגורם לי להרגיש מגוחכת כששואלים אותי מה הסרט שאני הכי אוהבת.

ואולי דווקא בגלל זה.
כי העלילה שלו לא מתאמצת להיות הכי מיוחדת ומקורית, הדמויות בו לא תמיד הכי יפות או חכמות ושנונות, והתקופה מעורפלת לחלוטין- ולמרות הכול הספר הוא ההפך ממשעמם, ומוכיח שלא צריך שהסיפור יהיה הכי מקורי וקיצוני שלוקח אותך לעולמות דמיוניים, וגם בסיפור הכי פשוט יש את היופי והייחוד שלו, לפעמים גם יותר מכל עלילה גרנדיוזית ומפותלת על יקום מקביל ושערי המתים ופיצוצים כל משפט שני.

לדעתי, "הנסיכה הקסומה" משלב את כל העולמות של הסיפורת בצורה שלמה ומדויקת, לא מאולצת, ולכן כל אחד יכול להתחבר אליו [כן, אנג'ל, שחשבה שזה לא מגניב לקרוא ספר עם שם כזה! גם את!].
הסיפור הזה, שנראה על הנייר סתמי לחלוטין, מתברר כספר מקסים, מצחיק, שכתוב בגאונות ובעיקר מראה שהדברים הכי טובים לפעמים נמצאים ממש לידנו, ומרוב ספרים שמלאים ביומרות ומהפכות ודרמטיות סביבנו- אנחנו לא תמיד שמים לב שדווקא היופי נמצא בפרטים הקטנים.
ואומרים שגם אלוהים נמצא שם.

"אהבת אמת היא הדבר הטוב ביותר בעולם, חוץ מסוכריות נגד שיעול. כולם יודעים את זה."

כן, כן, אני יודעת מה אתם חושבים. זו מילימי, היא הולכת לרדת על הספר הזה כי הוא קיטשי והיא שונאת קיטש; היא בטח תגיד שהיא לא מאמינה באהבת אמת, ושמי שכתב את זה הוא בן אדם תמים בלי שום קשר למציאות, אולי הוא חייזר שחי בתוכנו כבר כמה עשרות שנים.
למען האמת, הנחות היסוד האלו בהחלט סבירות. תנו לי לסתור אותן מההתחלה, וכדי להתחיל ממש מההתחלה, אתם צריכים לדעת איך התחלתי לקרוא.

למדתי לקרוא בגיל מוקדם יחסית, עוד לפני כיתה א'. כשהייתי קטנה ממש (ממרומי גילי המופלג כעת, כמובן) ההורים הקריאו לי ספרים. אני לא זוכרת את עצמי ישנה ואת אבא מקריא: אני זוכרת את האופן שבו הוא היה מקריא. את הניגון המיוחד של המילים. ואני מוכנה להבטיח שאם וכאשר יהיו לי ילדים, אני אקריא להם את הספרים האלה בדיוק ככה, כי אי אפשר אחרת, ככה אבא היה מקריא.
בכל אופן, זה הפסיק אחרי כמה שנים. התחלתי להתעניין בספרים ארוכים יותר ויותר. התחלתי לנסות לקרוא לבד (בפעם הראשונה ש"קראתי" לא באמת קראתי, פשוט דיקלמתי מה שאבא הקריא והעברתי את הדפים בתזמון מדויק. אבל זה היה ספר של דוקטור סוס, ואני מניחה שכולם מאוד התפעלו מהעובדה שילדה לפני כיתה א' קוראת בעצמה דוקטור סוס.).

עבר המון המון זמן מאז שמישהו הקריא לי סיפור, או ששמעתי אגדה. ואני מתכוונת לסטות מהגישה הכללית שלי ולהגיד ש:
(1) אני ממש אוהבת את הספר הזה. ראיתי את הסרט כמה פעמים, החל מגיל חד ספרתי ועד עכשיו, ואני מאוד אוהבת גם אותו.
בפעם הראשונה שקראתי את הספר הזה בכלל לא הבנתי שגולדמן הוא הסופר, והייתי בטוחה שהוא סתם איזה חפרן נודניק שהתחשק לו לייצר מהדורה מעובדת של הספר.
(2) זה ממש כאילו מישהו מספר סיפור! אל תגידו לי שזה לא מעודד כשמישהו מפסיק את הסיפור באמצע רק בשביל להגיד לך, בכתב נטוי ובקצרה, שהכל יהיה בסדר. אף אחד כבר לא אומר היום באמצע הספר שהכל יהיה בסדר, ויש אפילו סופרים שלא מפחדים להרוג לך את הדמות הראשית באמצע הספר. וזה מוביל אותי ל-
(3) זו א ג ד ה. יש לכם את רובין רייט, buttercup, נורית/מרגנית (נורית בסרט, מרגנית בספר, וג'ני בסרט אחר לגמרי.), בתור היפהפייה הבלונדינית. אולי הייתי קוטלת את מרגנית אם זה היה כל ספר אחר, כי מי לעזאזל משתמש בשפה כל כך קיטשית בימינו, אבל זה נשמע כן וכל כך מתאים, שאני פשוט נשאבת לזה. אני לא חושבת שאי פעם נהניתי כל כך להיות בת ארבע. הרי בתור בני ארבע זה לגמרי ברור שהטובים ינצחו, ושהכל יהיה בסדר, ושרשעים צריכים למות - הם רשעים!


אבל:
(4) באמצע הספר גולדמן מעיר הערות כמו "החיים לא הוגנים". תראו לי ספר לילדים או אגדת דיסני שבהם החיים לא הוגנים. זה כך כך נחמד שזו אגדה מציאותית. ובהמשך למדד המציאותיות, זה הזמן לדבר על -
(5) אהבת אמת, שהיא, כידוע לכל, הדבר הכי טוב בעולם (חוץ מסוכריות נגד שיעול, ברור.). היי, יש פה נסיך, אבל הוא רשע! לשם שינוי אנחנו לא בעד הנסיך! אנחנו בעד ההיפך הגמור מהנסיך: אנחנו בעד האיש בשחור, שרוצח אנשים בדם קר! אבל האיש בשחור מסור לא פחות מכל נסיך צח על סוס לבן, וקשה מאוד מאוד לא להיות בעדו.
(6) בערך בחמישים אחוז מהמקרים שבהם חיישני הקיטש שלי התעוררו מיד באה הערה שמנטרלת את הקיטש. הנה שתי דוגמאות שמאוד אהבתי:
-"[רגע דרמטי מאוד] "יש מעט מדי שדיים מושלמים בעולם הזה; אל תיגעי בשלך."
(בחיי, קנית אותי במשפט הזה. באגדות רגילות לא מדברים על שדיים ופשוט נותנים לרגע הדרמטי להימשך.)
-"אני מניח שגוועתי שוב, אז ביקשתי מאלוהי האהבה התמידית שייתן לי כוח לעבור את היום. מן הסתם התשובה הייתה חיובית."
"לא ידעתי שקיים בחור כזה," אמרה מרגנית.

ו-ל-סיכום, נהניתי מהספר הזה. אפילו שכבר ידעתי מה יקרה, ואפילו שכבר ידעתי שהכל אמור להיות בסדר, פשוט נשאבתי לסיפור הקסום הזה. באמת שקשה לא להתאהב בדמויות האלו. חוץ מזה שהספר גרם לי ללכת עם חיוך כל היום בערך (התחלתי לקרוא אותו בבוקר וסיימתי ממש בשמונה וחצי בערב. הפסקות לצורך לימודים, מקלחת ואוכל באמצע, כמובן.), אני די משוכנעת שהוא סם אופטימיות.

ועוד הערה: אם יש לכם ילדים, בבקשה אל תגדלו אותם על המיתוס שהכל נפתר בסדר. לא לכל הסיפורים יש סוף. ואל תלמדו אותם שאמור לבוא אביר על סוס לבן (או איזה בחור עם טלפון חכם לבן, בימינו הדיגיטליים). בבקשה תקריאו להם קודם כל את הסיפור הזה, ורק אחר כך תנו להם להתמכר לדיסני. זה שווה מחקר, אבל אני משוכנעת שהם יהיו הרבה יותר מוכנים לחיים האמיתיים. תודה מראש.

".Hello, my name is Inigo Montoya, you killed my father - prepare to die"



שמעו, אני בטח אחד האנשים היחידים שקראו את הספר לפני שהם ראו את הסרט.
עוד משהו - טיפ עתידי לכל מי שעוד לא ראה וקרא: לא משנה מה תעשו אל תראו את הסרט באותו היום שסיימתם את הספר.
למה?
כי אז תהיו כל כך שקועים בעולם שגולדמן יצר, שמכה ביד תגרום לכם לגחך ולומר "אני יודע משהו שאתה לא - אני לא שמאלי!" (או ימני), ובקשה קטנה תגרור "כל מה שתרצה" או "As you'r wish", ואתם תמצאו את עצמכם מדקלמים את המשפט שכתבתי למעלה כל כמה דקות עם חיוך מטופש על הפנים.
אז כן.


לנושא אחר - כשדיברתי על הסרט עם חברה שלי (היא לא קראה את הספר, ואני יכולה להתפשר על הסרט) הדבר הראשון שהיא אמרה (אחרי "...Hello, my name is Inigo Montoya" שמתי לב שכל מי שהזכרתי באוזניו את שם הסרט/ספר מיד פלט את השורה הזאת. כל אחד ואחד. מעניין.) היה "למה קוראים לזה הנסיכה הקסומה בכלל? נסיכה בסדר, אבל מה הקסומה פה?"
לא חשבתי על זה לפני זה, אבל וואלה - צודקת.
איפה פה הקסומה?!
רימתם אותנו! שקרים! כזבים! הבטחתם קסומה! אני רוצה החזר כספי!!!!
סתם, לא באמת. זה ספר טוב מדי.


זה הזמן להגיד קראתי את הספר לפני יומיים, במהדורה החדשה.
במהדורה הזאת גולדמן התחיל בהקדמה (שכללה כמה מהדברים שיקרו בספר) בה הוא דיבר בעיקר על צילומי הסרט ועל חייו האישיים. משם הוא המשיך להקדמה אחרת, שכללה גם היא חלקים מצילום הסרט והרבה פרטים על חייו האישיים, ואחרי זה הוא עבר להקדמה שלישית - ארוכה יותר משתי האחרות - שבה הוא דיבר (איזו הפתעה!) על חייו האישיים. משם הוא המשיך לספר עצמו, שבו קטע את רצף הסיפור מדי פעם לעמוד או שניים, בהם כתב (בכתב אחר, כדי שנבדיל) הערות על הספר וגם - נחשו מה עוד! - קצת על חייו האישיים. כשהספר נגמר הוא כתב את "התינוקת של באטרקאפ - הסבר" שם הוא הסביר קצת על למה הוא כותב רק את הפרק הראשון של התינוקת של באטרקאפ, אבל בעיקר מדבר על חייו האישיים. אחרי היה את התינוקת של באטרקאפ ושם זה נגמר.
שמתם לב לדפוס כלשהו?
הסופר חפר - חפר! - על עצמו ועל חייו, ומה מסתבר בסוף?
שכל מה שהוא אמר - לא אמיתי!!!
הוא דיבר על הבן שלו - אין לו בן, אלא שתי בנות.
הוא חפר על אשתו הפסיכיאטרית הקרירה והחכמה - אשתו לא פסיכיאטרית (וכנראה שהיחסים בניהם טובים יותר מאשר אלה שהוא כתב עליהם).
הוא המציא מדינה שלמה - ואפילו שתיים! - שלא קיימות בכלל.
הוא המציא היסטוריה שלמה ועירב אנשים אמיתיים ויצר עולם שלם סביב ספר אחד.
ולא טרח לספר לנו שהעולם לא אמיתי.
אה, ועוד דבר - הוא המציא בנאדם, והפך אותו לסופר של ספר שהוא עצמו כתב.
ושמעו - זה יוצר הרבה מאוד בלבול.
כי בעצם זה אומר שלא היה שום אבא שהקריא לילד שלו סיפור - כי הסיפור עוד לא נכתב. שלא היה שום ילד שחייו השתנו בעקבות זה, שום מורה שאמרה "זה לא יכול להימשך ככה בילי!" ושנתנה לו המלצות קריאה יום אחרי יום. שום כלום.
ובילי - לא, גולדמן, רצה שיהיה. הוא רצה לקרוא את הספר הזה.
ועל זה נאמר - "אם אתה רוצה לקרוא ספר שעוד לא נכתב, אין לך ברירה אלא לכתוב אותו בעצמך."
וזה מה שבילי - התכוונתי גולדמן, עשה.

שמעתי כבר כמה תאוריות על למה הוא עשה את זה, למה הוא נתן את הקרדיט לס.מורגנשטרן, למה הוא העמיד פנים שהוא רק המעצב - אבל החביבה עליי מכולן זו התיאוריה של לואיז. כל כך אנושית, כל כך כנה...
מה שכן, שמתי לב שב"תינוקת של באטרקאפ - הסבר" וויליאם - כלומר גולדמן, סיפר על תחושותיו כמי שפרסם את הגירסה המקוצרת וכל ההערכה הולכת לסופר האמיתי - כמו שצריך, והוא לא מבקש שיחשבו שהוא כתב את זה, אבל, והוא אומר - "וסליחה, אני עיצבתי את הספר הזה. הפחתי בו רוח חיים. מה שזה לא יהיה - זה בטח שווה משהו." והוא כותב כל כך יפה ואמיתי וכנה - ואפשר להרגיש את התרעומת והתסכול שלו, וזה בכלל לא אמיתי!
כי הוא לא היה יכול לעבור תביעות משפטיות על זכויות יוצרים, ולא היה צריך להיאבק על הזכות לקיצור הספר "התינוקת של באטרקאפ" כי הספר עוד לא נכתב, ובכלל לא צריך לקצר אותו, ואם כן אז הזכויות כולן שלו. הוא מזייף את הרגשות באומנות מרהיבה.

ואתם יודעים מה?
יותר מווסטלי, ובאטרקאפ, ופזיק, ואיניגו (הדמות האהובה עלי XD), וויזיני, והמפרדינק, ורוגן, והלבקן, ומקס-בעל-נס וההורים של באטרקאפ וכל אחד אחר - הדמות הראשית של הספר הזה,
היא גולדמן.
ויליאם גולדמן.

וזה מה שמייחד אותו! שהסופר הוא הדמות הראשית, והוא כותב על עצמו אבל ממציא לעצמו היסטוריה שונה לגמרי, ואני יכולה ממש לראות את ההנאה על הפרצוף שלו כשהוא כותב על עצמו הילד, אבל עושה כאילו הוא קרא את הספר בילדותו.
וזה כל כך חמוד, וכל כך מתוק,
ואני נמסה לרגליו ואומרת "לקנות את הספר? לקרוא אותו? לראות את הסרט? לקרוא שוב? להתענג על כל מילה? AS you'r wish."


אני מרגישה שעדיין לא חפרתי מספיק אז אמשיך עוד.
אני אעבור עכשיו לעלילה עצמה ולדמויות שכולנו מסכימים שהן דמויות.
באטרקאפ - ראיתי שבספרים בהוצאה ישנה יותר קוראים לה מרגנית (בעע איכסס מקיאה) ובסרט כתבו את זה נורית. איכס. באטרקאפ זה שם כל כך יפה! וחוץ מזה - אתם באמת מדמיינים את זה?
פזיק, ווסטלי, איניגו, המפרדינק (גאד דמאט!) ופתאום - נורית?
באמת?
היא התוודתה בפני ווסטלי על אהבתה הגדולה. היא אוהבת אותו כל כך. אם האהבה היא גרגר חול האהבה שלה היא יקום של חופים.
גם הוא אוהב אותה, הוא אמר לה. כל מה שתרצי, מרגנית.
אבוי.
ווסטלי! הוא כזה חמדמד. אבל היה בו גם משהו שלא הכי אהבתי. מושלמי מדי. קשוח וחזק. אבל גם חכם. וגם רגיש. וחתיך. ועשיר (עכשיו כשהוא הפיראט הנורא) גרי סטו מישהו?
פזיק - אוי הוא זה מתוק!!!! נמסתי מהחרוזים שלו. טיפש עם שרירים - הכוח חסר המוח. סטראוטיפ מובהק (זה היה אחרי שהמציאו את הסטראוטיפים XD) אבל יש בו משהו שפשוט גורם לך לחשוב - אז מה? שיהיה סטראוטיפי כמה שבא לו, העיקר שלא יפסיק לחרוז ולהיות דובי חמודי.
כשהוא היה ילד, ואמר להורים שלו - "אבל אבא, אמא, אני לא אוהב להרביץ" זה היה כל כך חמוד! אוף, הוא כל כך מתוקי!
זהו. די לחפור על כמה שהוא חמוד.
ואיניגו! הוא המדות האהובה עליי. למה? אני לא יודעת. ידעתי שהוא יהיה הדמות האהובה עליי עוד לפני שפגשתי אותו. בהקדמה ויליאם - אני מתכוונת גולדמן, מדבר עליו עם הנכד שלו, ורק לפי השם, לפי האזכור של חרב שש האצבעות, אני יודעת שהתאהבתי.
זה לא שאתה בוחר מי תהיה הדמות האהובה עליך. זה בדיוק כמו שאמרתי - להתאהב. גם התסמינים דומים.
עצירת העמוד כל פעם שרואים את השם שלו כתוב,
דפיקות לב כל פעם שמדברים עליו,
חיוך שמח כל פעם שמתעללים בו או שהוא נפצע או שהוא עומד למות,
אין כמו דמות אהובה! יש אחת או כמה בכל ספר (מלבד כאלה שממש גרועים) ואתה תמיד תמשיך לקרוא לא משנה כמה זה גרוע רק בזכותה.


ואתם יודעים עוד משהו?
גולדמן אומר לנו בלי הרף שהחיים לא צודקים ושצריך להשלים עם זה. אני עוד לא בטוחה אם אני מסכימה איתו או לא, אבל בכל מקרה זה היה יפה לראות את הפסקה האחרונה.
"אני באמת מאמין באהבת אמת, ושזה הדבר הכי נפלא בעולם - חוץ מסוכריות נגד שיעול. אבל אני גם באמת חושב שאין צדק בחיים.
פשוט יש בהם יותר צדק מאשר במוות."
ואין לי מושג מה אני מנסה להגיד!


וגם אין לי מושג למה כמה פעמים במהלך הביקורת הזאת קראתי לבילי - זאת אומרת גולדמן, בטעות בילי, או ויליאם, או פשוט לא גולדמן.
לא לכל הסופרים אני קוראת בשם המשפחה.
רולינג היא רולינג לנצח.
לקרוא לקאסי "קלייר" זה בלתי אפשרי. ריק הוא פשוט ריק.
וגולדמן הוא גולדמן. אין מה לעשות.
אבל הוא לא רק גולדמן.
הוא גם ביל ובילי ווילי וויליאם.
והוא הדמות הראשית של הנסיכה הקסומה.



ואתם יודעים עוד משהו?
אף פעם לא הבנתי מה כל כך נפלא בסוכריות נגד שיעול.

נופר

"שמו המלא של הספר שכתב גולדמן הוא: "הנסיכה הקסומה - האגדה הקלאסית מאת ס' מורגנשטרן על אהבת אמת והרפתקאות נועזות". בהקדמת הספר, סיפר גולדמן כי הספר הוא עיבוד מקוצר מספרו של מורגנשטרן, או בלשונו "מהדורת 'החלקים הטובים'". למעשה, סיימון מורגנשטרן הוא דמות דמיונית, והיצירה היא מקורית של גולדמן. הפרטים על חייו האישיים של גולדמן בדיוניים אף הם; יש לו שתי בנות ולא בן, ואשתו אינה פסיכיאטרית.
שתי הארצות בספר, פלורין וגילדר, אף הן המצאה של גולדמן. שמן לקוח, ככל הנראה, מן הכינויים הישנים למטבעות ההולנדיים, הגילדן והפלורין, בהתאמה.
גולדמן המשיך את הבדיחה גם במהדורת חצי היובל של הספר, בה כתב בהקדמה: "זהו עדיין הספר האהוב עלי בעולם. ויותר מתמיד, הלוואי שאני הייתי כותב אותו. אני נהנה לפנטז לפעמים שבאמת אני כתבתי אותו... אללי, מורגנשטרן המציא את כל זה, ולי לא נותר אלא להסתפק בעובדה שמלאכת הקיצור שלי... לפחות הביאה את מורגנשטרן לקהל נרחב יותר באמריקה"."
צוטט מויקיפדיה.
בלי קשר, ספר מצוין :)

מצאתי את התיאור המושלם לספר הזה-
זה ספר שלא קוראים כדי להינות מספר מוצלח עם עלילה יפה, זה ספר שקוראים כדי לצחוק.
לצחוק על מה? לצחוק על הכתיבה, לצחוק על הטמטום של הדמויות, ולצחוק מחדש כי ההומור של הספר הזה פשוט.. שונה.

זה ספר טוב, באמת. עם כל כמה שזה בערך הספר הכי בנאלי בכל היקום כולו, הוא עדיין מעניין בדרכו שלו. הדמויות טיפשיות ומצחיקות, העלילה צפויה אבל הכתיבה מעולה. העניין שהכי גרם לי לאהוב את הספר הזה- הוא היה כתוב כולו בתור בדיחה סאטירית אחת ענקית לגבי המדינה הזאת. אני מעריך את הסופר.

כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה הייתי ממש משועמם אז קראתי גם את ההקדמה. בשלב מסוים הרגשתי כאילו ההקדמה יותר ארוכה מהספר עצמו, אז בסופו של פשוט דילגתי עליה. ויליאם גולדמן מופיע בהמשך הספר והעיר הערות לגבי "למה קיצרתי פה" או, "אני חייב להסביר משהו פה" או "ספויילר-כלשהו, ראו הוזהרתם" ולהזכיר לנו בלי סוף שהעולם אכזרי.
תודה רבה לך, מר מובן מאילו.

יש קצת קיטשיות בסיפור, דבר שלעיתים רק הופך אותו למצחיק יותר. הבנאליות שבספר פשוט היא זאת שהופכת אותו לטוב כל כך, בצורה מוזרה כלשהי.

איניגו מונטויה, אשף-חרב שתוי שרוצה לנקום את מות אביו, פזיק, ענק תורכי שרירן שכנראה כל מסת המוח שלו עברה לשרירים, ווסטלי, נער חווה ששולט באוקינוס ורוצה להחזיר את מרגנית. תגידו מה שתגידו, שלישיה שכזאת נשמעת כמו מתכון לאסון או לסיפור מצחיק עד דמעות. למזלו הרב של מורגנשטן, זאת הייתה האפשרות השניה.

מומלץ. לא בחום, ואני לא חושב שכדאי לכם לרוץ ולקרוא. פשוט אם הספר קורץ לכם מהצד האחורי של הספריה- קחו אותו ותקראו אותו. הוא בהחלט יכול לשנות דבר או שניים בהשקפה על החיים.

ספר נהדר, הרבה טוב יותר מהסרט (דעתי האישית, כמובן), למעשה, זה כמעט הספר היחיד שקראתי לאחר שראיתי את הסרט שנעשה עליו. (זה ופיטר פן, אולי יש עוד כמה, אבל ממש מעט). אהבתי מאוד את ההערות של גולדמן, והופתעתי מאוד מהסוף, סוף נהדר, אבל אין יום שעובר בלי שאני מקווה לגלות ספר המשך. כמובן, בל נשכח את הציטוטים הקלאסיים שעושים חלק גדול מהספר. ציטוטים כמו "שלום, שמי הוא איניגו מונטויה, אתה הרגת את אבי, התכונן למות" או "כרצונך" (או בתרגום הספר - מה שתרצי), וכמובן - הדובדבן שבקצפת: "אהבת אמת היא הדבר הטוב ביותר בעולם, חוץ מסוכריות נגד שיעול. כולם יודעים את זה".
אני מאוד אהבתי את סיפורי הרקע של איניגו ופזיק, הם נגעו ללבי עד מאוד. וחבל שלא הכניסו אותם לסרט. (שני המשפטים שנאמרים על עברו של איניגו לא נחשבים).
אישית, הדמות האהובה עלי בספר היא איניגו. למרות שזה מעט מוזר, יש צדדים רבים באישיותו שנוגדים את כל מהותי. רגש הנקמה המוגזם שלו, חיבתו לברנדי, והעובדה שבזבז זמן רב מחייו בלמידה (שזה כמובן נוגד את עקרונותיי לחלוטין), אך במשך השנים גיליתי שלא צריך להיות דומה לדמות כדי לאהוב אותה. אני מסתכלת על צדדים שונים באישיותו.
בעידן בו סרטי וספרי האימה , הפנטזיה, והמדע הבדיוני פורחים, ישנו מחסור בקלאסיקות על אבירים, נקמות, תככים ואהבה. אז שולפים את הנסיכה הקסומה, שלמרות שאיננו ממש "בן ימינו", עדיין הוא עדיף על פני סרטי מוסקטרים מתחילת המאה הקודמת (אני לא מדברת על הספרים, כי אם כל כמה שהספר טוב, לא הייתי משווה אותו אפילו לספר הגרוע ביותר בסדרת המוסקטרים). הנסיכה הקסומה הוא תזכורת נעימה לימים בהם אבירים הפכו עולמות כי מישהו פגע בכבודה של גבירתם, ויחד עם זאת - מעט עקיצות מודרניות.
אני מאוד פחדתי שאתאכזב מהספר ואוהב יותר את הסרט, הוקל לי מאוד משנוכחתי שחששותיי נתבדו. אז לכל אחד שקורא את הספר ויש לו טעם דומה לשלי, פשוט אחזור על מילותיהם של רבים ממכריי שקראו את הספר: "הסרט לא יותר טוב מהספר".