פאולינה סיימונס הזאת יודעת לבנות מתח מיני בין הדמויות שלה זה בטוח.
גם כאן, כמו בפרש הברונזה עם טטיאנה ואלכסנדר, היו קטעים שרציתי כבר להיכנס לדפי הספר ולצעוק ללילי וספנסר:
"ת-ת-נ-ש-ק-ו כבר!!!"
ככה פאולינה סיימונס מצליחה להחזיק אותנו מרותקים לספרים שלה ב 300 עמודים הראשונים (הרי בפחות מ 500 זאת לא יודעת לסיים ספר). עליתי על הטריק שלה!!
וכשהנשיקה הזאת מתרחשת כבר אחרי שהוציאו לנו את המיץ אנחנו מוצאים את עצמנו יושבים כמו דבילים עם חיוך מרוח על הפנים תוך כדי קריאה בתקווה שאף אחד לא קלט אותנו.
אז ככה היא גורמת לי להיות מרותקת לספרים שלה הפאולינה הזאת ולמרות שמבחינת מתח עלילתי יש עוד למה לשאוף בספר הזה ולמרות שיש בו המון קטעים מדכאים ברמות אי אפשר שלא לתת לה את הקרדיט על כך שלא הצלחתי כמעט להוריד את הידיים מהספר.
פעם מישהו שאל אותי: אם יש ספר שאי אפשר להפסיק לקרוא אותו ואתה כל הזמן מחפש רגע פנוי לחזור אליו הוא נחשב לספר טוב לא? (זה היה בעקבות דיון על ספרי רם אורן שאני לא קוראת)
לא ידעתי מה לענות לו. "כנראה... אני לא בטוחה" עניתי חלושות.
מצד אחד כן - עובדה שאתה כל הזמן מחפש לחזור לספר.
מצד שני - מה עם רמת הכתיבה? מה עם בניית העלילה? מה עם עומק הדמויות?
ישנם בהחלט ספרים שאני לא מבינה איך הם תופסים אותי אבל הם תופסים. הם לא יצירות פאר, הם לא הרומן הבלשי הכי טוב שקראתי והם לא מלאי דרמה ותהפוכות אבל עדיין...
זה אחד הספרים האלה. בגלל זה נתתי לו ארבעה כוכבים - הוא כנראה ספר טוב... אבל אני לא בטוחה.















