"כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי, וְכֹה יוֹסִיף--כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ"

יותר מכל הזכיר לי שם הספר את הפסוקים האלו. ואפילו אני, לא ממש חובבת תנ"ך מושבעת מצאתי את סיפור המגילה אנושי ומרתק בהרבה מספר זה.

לצערי האהבה כאן חלושה, לא אמינה, סוחטת דמעות ושטחית. בדמויות אין שום התפתחות. נדמה שהסופרת כתבה מראש על דף רשימת תכונות לכל אחת מהן ואסור להן לחרוג ממנה ולו לפעם אחת. בדיעבד כל הרעיון הימנעות מספוילרים נראה לי כמנסה לשבות את לב הקורא בכוח ובמניפולציות זולות. לא הרגשתי ולא התרגשתי. לא נגע לי כמעט מה הדמויות הרגישו, מה חשבו, מה עשו. רוב הספר היה צפוי לגמרי, ולמה שלא היה ידוע מראש היה טעם מר של ניסיונות הפתעה ומתח כושלים. לוותר, לוותר, לוותר.

מה לעזאזל קראתי הרגע.
אני לא יודעת, אני פשוט לא יודעת.
הספר הזה נע על התפר שבדרך כלל נראה לי ברור מאוד- ספרים שהמוח הסטיגמטי שלי מתייג כאמריקאים, שמבוקשם הוא רק להפוך לסרטים עם אמא בלונדינית עם רגליים של דוגמנית וכל הקטע (זה לא אישי, קמרון דיאז נשמה) ועוד שלל שחקנים מפורסמים שיביא לסרט את שלושת הצופים שנשארו בבית גם כששמעו את המילה "סרטן".
או, או. יש "או". ולמרות ההסתייגות שלי אני אגיד אותו, כי הספר די נגע בי במקום הזה של הרטט החשמלי, שלא רבים הספרים שמצליחים בזה.
ורציתי להאמין שאני אוכל לבחור לי צד, צד ברור ומוגדר, שאני ארגיש איתו שלמה ובנוח. אבל נראה שהתחביב העיקרי של ג'ודי פיקו הוא לטשטש גבולות בין הצדדים. וזה כואב, כי אנחנו נמשכים למה שאמור להיות בסדר, לא? אנחנו רק רוצים להשתייך לקבוצת הטובים ולהצליח להסתכל לעצמנו בעיניים, ולישון טוב בלילה, ולדעת להתמודד עם כל דילמה, הכל!!!! כי אנחנו בקבוצה של הטובים, והם מנצחים, לא?
אז בשביל מה אני כאן? אני כאן כי אני לא יודעת אם פיקו עשתה את העבודה שלה. כי מההתפעמות שלי מהצלחתה לא לבחור צדדים יש משהו שקצת מציק שם איפשהו. יש יותר מדי נקודות מבט, יותר מדי נקודות מבט, יותר מדי נקודות מבט. טוב, זה היה רק בשביל שכל "יותר מדי נקודות מבט" תוכל להציג את עצמה לחוד. כמו בספר. בערך.
והדמויות, שהיו מרגשות, וצבועות, ואינטרסנטיות, הפריעו לי. הן הפריעו כי כל אחת הייתה חייבת באיזשהו שלב לפצוח בנאום מרגש וסוחט דמעות, ואתם יודעים מה? הן הפריעו דווקא בגלל שכל הדמויות היו שוות, ואין צדדים וכולנו בני אדם וכל זה. פאק איט. כשאני קוראת ספר אני רוצה איזה דמות שתהיה לה את השריטה הקטנה הזאת, את הטאצ' שאני לא אוכל לעמוד בו. אני לא רוצה מיליון דמויות בשורה ושאני אצטרך לבחור את הדמות שהתחברתי אליה, אולי אולי כמה. כאילו, ג'ודי, קאם און, מה אכפת לך, רדי קצת לעם. נחמד כאן, בסך הכל, פשוט. וג'סי, הדמות שלו לא אמיתית. אהבתי אותה מאוד, מאוד, אבל ברצינות כאילו? הוא לא אנושי. הוא פשוט העבריין. ותאמינו לי שאני מכירה נערים כאלו, רקע קשה, כלא נוער ועוד. והם אף פעם, אף פעם לא כמו ג'סי. וזו בעצם הבעיה של כל הדמויות, שהן משחקות את מה שהן אמורות לשחק, והן עושות את זה מושלם. וזה רע, ממש רע.
אז למה אני כאן? כי כשקראתי בכיתי, וזה היה מרגש גם אם אני צינית, כי זה איכשהו עבד למרות הכל. אבל בעיקר בשביל המשפט "השומר אחותי אנוכי?".
ואולי בעצם יותר מהכל, אני כאן בגלל שעדיין לא הצלחתי להחליט איזה אחות שמרה על האחרת.


יואו, כמה זמן לא כתבתי כאן

אני חייבת להודות שמה שצץ לי בראש כשראיתי
את הספר פעם ראשונה בחנות הספרים זה-
לא עוד פעם שוב...
כלומר- ידעתי שיהיה ספר המשך, ואני מודה שהוא מותח אבל... כמה עוד אפשר?
כל הספרים שלו,
בפרט על פרסי ג'קסון הם ספרים
שהגיבורים עומדים למות
במחצית מהזמן ומצליחים להתחמק מזה בנס.
החצי השני הוא שהם עוזרים לאנשים ~אחרים~
שעומדים למות ומצילים אותם בכך בנס.

הרעיון של הספר לא גרוע, הוא מוצלח, מוצלח מאוד.
אבל הספר הזה הפך לספר שכיף לקרוא,
ומבחינתי זאת לא דווקא מחמאה.
זה לא ספר טוב, זה ספר שטוב להעביר בו את הזמן.

אחרי שסיימתי לקרוא את סדרת "פרסי ג'קסון"
והתמתחתי על הספה כמו בסיומו של כל ספר כייפי
לא העליתי על דעתי שריק ריירדן
ימשיך לחפור על הנושא הזה, ובתחילת הטריולוגיה באמת היה נראה משהו אחר,
כשג'ייסון היה הגיבור
ממש התבאסתי כשגיליתי שגם בספר הזה פרסי מופיע.
מבחינתי אי אפשר לכתוב שתי סדרות שיהיו טובות על גיבור אחד, זה פשוט לא מוצלח ואכן,
רואים את זה- הספר מבחינתי פשוט לא ספר מוצלח-
הוא חופר, הוא מורחב מדי והוא פשוט לא ספר שנחשב לספר ~טוב~
ורק חסר שתצוץ עוד סדרה על פרסי ג'קסון,
שגם ככה התחלתי לא להעריך אותו
בעקבות הסדרה הכושלת הזו.

~הביקורת מכילה ספויילרים~


בשדה תעופה, אין לי מה לקרוא.
אני מחפשת ומחפשת, קוראת את הכריכה האחורית ומתייאשת,
עוברת לספר הבא...
בסוף מצאתי ספר כזה, נראה קצת משעמם אבל נחמד, רגיל כזה.
פתחתי אותו וחיכיתי לאיזשהו סימן ל"מה בעצם יש בספר הזה?"
נתחיל עם זה- יש בו התחלה מוזרה, מעט לא קשורה, כאילו הסופרת עוד לא בדיוק גיבשה את הרעיון על הסיפור.
הדמויות נהדרות וכייפיות, ממש כיף לקרוא עליהן.
ממה שהתרשמתי מהכריכה האחורית קארו היא מין תיירת לא קשורה כזאת, לא יודעת למה חשבתי ככה ( אולי בגלל "שחיה בפראג היפהפייה", -מה הקשר?-)
ושברימסטון, אחת הדמויות המדהימות הוא מין מכשף מרושע ואכזרי שמנצל את קארו ("הוא מטיל עליה מטלות מחרידות ברחבי העולם כולו")
הכתיבה מרתקת ולראשונה נתקלתי ברעיון כל-כך מקורי, על נערה יפהפייה, עם שיער כחול (!) ומלא קעקועים שמתאהבת באויב שלה (החלק הקיטשי...)
הרעיון מבריק, ונהניתי מאוד מהקטעים הקצרים שכתובים בתחילת כל חלק של הספר.
קארו נתנה לי מלא כוח וכל-כך נהניתי לשמוח בשמחותיה ולהתעצב בסבלה וזו בעצם אחת המחמאות הכי גדולות- שהספר נוגע לך בלב ונשאר שם. והדמות מהספר מעכשיו קשורה גם אליך, וחיה איתך את החיים.

אני ממש לא התחברתי לספר.
לדעתי השכבה שבה מאיה לומדת מאוד קיצונית,
לכל אחד בה יש את ה"תפקיד" שלו.
למשל מאיה זאת זאת שלא אכפת לה מה חושבים עליה, העיקר הכדורגל.
הידידות בינה לבין דין מאוד לא אמינה, ומשהו בה נראה צבוע,
למה שדין יהיה עם כל החבר'ה ה"מקובלים" אם הוא לא מתחבר
ומעדיף להיות עם "ילדים כמו מאיה".
עוד דבר שהציק לי בספר הוא הגיל של התלמידים.
איכשהו הוא נראה לא נכון.
אני זוכרת את הכיתה שלי, לפני שנתיים, בכיתה ה'.
אני זוכרת שאז הגענו לדבר הזה של ה"מחנות" בבית ספר והקבוצות של התלמידים. התלמידים האלו מאוד ילדותיים כנראה.
דבר נוסף שמאוד מפריע במהלך כל הסיפור הוא גישת ה"לא אכפת לי" של מאיה. זאת הכיתה שלך, לא משנה כמה את לא מתחברת אליה. זה מפריע לי, כי יש הרבה בנות שאני מכירה שמשחקות כדורגל, אף אחד לא חושב עליהן בתור לסביות, בתור לא מקובלות בגלל שהן משחקות "משחק של בנים" ובגלל הלבוש שלהן. כל הסיפור הזה מאוד לא אמיתי.
סיפור לא אמיתי, חסר כל כנות.

***

וואו.

***
זה מה שעבר לי בראש לאחר שקראתי את הספר.
נכנסתי לחנות, התיישבתי על הספסל וחיפשתי בחנות ספרים יפים. המוכרת כבר מכירה אותי, אני נכנסת לכאן הרבה.
הסתכלתי על הכריכה האחורית של הספר, התרשמתי מין העיצוב.
קראתי את התקציר ומעט נרתעתי, זה לא ממש מה שחיפשתי, נערה שרוצחת אנשים. אבל שמעתי עליו ביקורות חיוביות מאנשים שאני מעריכה את דעתם, אז פתחתי את הספר.

***

כעשר דקות אחר-כך כבר הייתי שבויה לחלוטין בקסמו של הספר. בקושי רב ניתקתי עצמי ממנו, שילמתי למוכרת בחיפזון ופניתי החוצה, כאשר הספר חבוק בזרועותי. כאשר הגעתי הביתה פתחתי אותו במהירות, דפדפתי לעמוד שהגעתי אליו והמשכתי בקריאה המהנה.

***

הספר כתוב בשפה גבוהה אך לא מדי,
כזאת שמאפשרת הנאה בלי לגזול זמן על-מנת להבין את המשמעות. הוא מעניין ומותח מאוד,
חזק באופן יוצא דופן ועצמתי.

***

קטסה היא גיבורה חזקה מאוד, ועצמאותה לא יודעת מנוחה.
החוזק שלה מוקרן מן הספר, ממש חודר מתוכו.
כישרונה מזעזע ובאופן מפתיע מעורר הזדהות עם קטסה, הגיבורה העשויה ללא חת.
קטסה מלאת שמחת-חיים ומרץ. מה שגורם לאהוב את הדמות קטסה הוא שהיא אינה מתרברבת על היותה חזקה ועל כך שהיא רוצחת אנשים, היא אינה רוצה לעשות זאת וזה משפר את תדמיתה המפוקפקת-משהו בעינינו. קטסה רוצה מאוד להשתחרר מכפייתו של דודה אך מפחדת מזעמה שלה אליו ומין היכולת שלה להמית חורבן עליו.

***

לאחר שקראתי את הספר
דפדפתי שוב ושוב בספר
בניסיון למצוא תשובות על העולם המחריד שבו חיה קטסה,
על שבע הממלכות שקסומות על המלכים וכמובן, על המחוננים.

***

נהניתי מכל רגע,
צפויים לכם רגעי התעניינות ואושר,
שמחה והזדהות בתוך הספר הזה, אשר קיבל אלפי דברי-שבח, ובצדק.

***

הספר השלישי בטרילוגיה, עורבני חקיין.

פאנם בוערת, קטניס בוערת והלבבות בוערים, מצפים לעוד.
מצפים למשהו שיאשר שזה לא אמיתי, שהסדרה לא נגמרה, שאפשר להמשיך להאמין שיש המשך, אבל אין המשך ואין יותר משחקי הרעב.
הדבר היחיד שיש הוא האין, בספר ובלב.
הספר מפתיע ומרגש כמו שני הספרים הקודמים לו, הוא מדהים ומאכזב הוא חזק ועצמתי והוא הספר שחותם את הטרילוגיה, זה מה שישאר לנו בזיכרון איך קטניס הפכה לעורבני החקיין נתנה חיזוק למורדים ותקווה- לרוצים בה.
הספר חד ופוגע ואינו מתחפש למשהו אחר אינו מבקש להיות שונה אומר לך ברור, כן, זה מה שאני, לא מוצא חן בעיניך אז אל תקרא, וזה אחד הדברים היפים בו.
הדמויות בספר אמיתיות מאוד, לא מושלמות ולא טובות מדי, לכל אחת מהן הסיפור שלה, הדרך שלה וגם החיים שלה.
הספר הזה הוא אישי ומעביר לכל אחד מסר עמוק בלב מסר של תקווה ושוני תקווה ואכזבה.
זהו, נגמרה הביקורת שלי, בדיוק איפה שנגמר הספר.

הספרים של גלילה רון פדר-עמית כבר ממש בלתי נסבלים
הדמויות חסרות טאקט, רגישות ובכלל הן ממש לא דמויות
יש את הבת המושלמת הבן המושלם הבת המוזרה הבן המוזר וכו'..
זה מרגיש כאילו הספר מנסה בכוח לגרום לקורא להתעניין
הכתיבה לא מהנה עם משחקי רגשות והמון צביעות וזיוף
הדמויות לא חורגות מה"תפקידים" שלהן והרעיון הזה של הסיפורים האלו כבר חפור לגמרי.
ממש לא ממליצה!

ספר יפה המתאר מצבם של אנשים רבים בעולם
נע בין טוב-מספיק לספר מצוין השווה קריאה
אני בכיוון של האמצע
אכן לאסתר שטרייט-וורצל יש טובים יותר
אבל גם זה ספר נהדר ששווה להעביר בו את הזמן
הפריע לי שיש לה עוד כמה ספרים מאוד דומים מבחינת העלילה
לספר הזה אבל- כדאי לקרוא!