אחרי התנסות עם דוסטוייבסקי, דיקנס, טולסטוי, בולגאקוב, ויילד וגוגול, אתם מרגישים חכמים. אתם מנסים לשנן משפטים טובים שקראתם לשעת צרה. אחרי ספרים כמו "הנסיך הקטן", ו"אליס בארץ הפלאות", אתם מרגישים שעצם זה שהצלחתם לקרוא בין השורות של "ספר ילדים" הופך אותכם לחכמים עוד יותר, ואם צלחתם את "יוליסס", אז הפעם יותר מכל שאר בני האנוש. קיימים הרבה ספרים שמחמיאים לאגו אחרי העמוד האחרון, ובחלקם הקטן ישנם כאלה שמשאירים טעם לקריאה נוספת.

אבל, ואבל גדול, בכמה מהם באמת התפללתם שימשיכו לעד ולא יגמרו? אז נכון, מרסל פרוסט עשה ניסיון כזה, ו"המסע בעקבות הזמן האבוד" באמת ילווה אתכם כמה שנים טובות, וזו לא הנקודה. כמה פעמים קרה שהקצבתם 20 דק' לקריאה בכל יום רק כדי שהספר ימשך וימשך, ספר שיזכיר לכם למה אתם אוהבים כל כך לקרוא ספרים, יחזיר אתכם לפעם הראשונה בה נברתם בספר הראשון שאהבתם, ויזכיר לכם, שלצלוח את "יוליסס" או "הקומדיה האלוהית", חוץ ממחמאה לאגו על צליחתם, לא נתן לכם באמת הנאה אמיתית מחויית הקריאה. (וזאת כמובן, לאור העובדה ש"הקומדיה האלוהית" באמת מעניינת, בניגוד ל"יצירת המופת" של ג'ויס).

לא אעשה ניסיון לספר בקצרה על עלילת הספר, כל ההקדמה הארוכה הייתה לשם ניסיון העברת החווייה במילים. "הרוזן ממונטה כריסטו" הוא הדוגמא הטובה ביותר לספר אהוב, ועשיתי כל שביכולתי להסביר למה. תמשיכו אתם, וכולי תקווה שתמצאו בו שמינית מההנאה שאני מצאתי.

כשהייתי נערה הייתי תולעת ספרים רצינית (גם מבחינת קצב הקריאה וגם מבחינת כמות הספרים). דוקא היום קצב הקריאה שלי ירד משמעותית (אני מאשימה בכך את הלימודים באקדמיה), גם הכמויות כך שמדד התולעות הכללי ירד.
בכל מקרה, ההקדמה מעלה לא נועדה לפאר את מידת החנניות שלי אלא להדגיש שבנערותי קראתי המון ספרים. ובכל זאת...ספר אחד ניצב בספירה אחרת, מעל הרבה מאוד ספרים אחרים וזהו "הרוזן ממונטה כריסטו". סביר להניח שקראתי אותו יותר מפעם אחת, שכן הסיפור נחרט בזכרוני היטב.
רומן גדול ונפלא על השאיפה לצדק, נקמה ואהבת אמת.
מומלץ בחום לכל מי שטרם קרא, יצירת מופת על-זמנית.

מה עושים כשחולמים על עולם אחר, בייחוד בתקופה שכזו? פונים אל הקלאסיקות כמובן. קצת היססתי להרים את הרוזן ממונטה כריסטו, בעיקר מכיוון שהרושם הראשוני (והמוטעה) שלי מהספר, זה שיהיה הרבה סחור-סחור היסטורי, וקורט של עלילה. אבל זכרתי כמה אהבתי את הספרים של ז'ול וורן, וגם עליהם היו לי את אותן מחשבות מוטעות. ננצל את הקורונה הזאת! הרמתי את הרוזן ממונטה קריסטו, ושקעתי לי.
אדמונד דנטס הצעיר מאוהב, מסיבת האירוסין שלו כבר מגיעה, אך שורה של אסונות פוקדים אותו והוא מוצא את עצמו נכלא בבית הכלא במצודת איף האפלה. נדמה שאין דרך להימלט, אבל בבטנו מקרקרת הנקמה, הרצון למצוא את האנשים שאחראים להרס חייו כפי שהכיר אותם.
הרוזן ממונטה כריסטו נמצא בכל מקום - מכיר את כולם, וכולם אוהבים אותו אך יראים ממנו. מהי זהותו של הרוזן המסתורי?
התרגום (המיושן מעט) של הקלאסיקה הזו הוא פשוט תענוג. הרפתקה מסחררת חושים שמעלה מיליון שאלות. קריאה מותחת שמשאירה את הקורא כוסס את ציפורניו ותוהה - מה הולך לקרות? מה הולך לקרות?!
הטעם העתיק של העלילה, כמו השפה, סוחפת במהירות את הקורא לתוך עולם אחר מלא תשוקות, מסתורין, נקמה וערגה. אמנם לרגעים יש שהיות מעט מעייפות מדי, במיוחד בכרך השני. העלילה פתאום עוצרת מלכת והשהויות בתוך סיפורים צדדיים מסויימים מלאות את הקריאה - אבל שווה להתגבר עליהן כדי לסיים את ההרפתקה.
כיף להוסיף את הקלאסיקה הזאת למדף הספרים שקראתי!

הרוזן ממונטה כריסטו הוא ספר מאת אלכסנדר דיומא האב, שיצא לאור בשנת 1844 הנחשב על ידי רבים לטוב שבספריו, עלילת הספר מתרחשת בעיקר בצרפת ובאיטליה בשנים 1814–1838 על רקע סוף תקופתו של נפוליאון בונפרטה.
הספר מגולל את סיפורו של אדמונד דנטס מלח צעיר ומבטיח תושב העיר מרסיי, אשר עם שובו למרסיי, עומד להינשא לאהובת נעוריו מרסדס ולהיתמנות לרב-החובל של ספינת סוחר נודעת, אך בעלייתו לפסגת ההצלחה מבלי ידיעתו אדמונד הביא על עצמו גם את שנאתם וקנאתם של אנשים שאותם הוא מכיר: פרננד הקטלוני אחד ממחזריה של של ארוסתו מרסדס, רואה חשבון בשם דנגלאר המתחרה על תפקידו של דנטס בספינה, וכמו כן שכנו קאדרוס שרוצה לחמוד את רכושו.
אדמונד דנטס צעיר מאוהב ומאושר מגורלו הטוב מסיבת האירוסין שלו מגיעה, אך דווקא אז האסון הבלתי נמנע פוקד אותו ודנטס מופלל על ידי אויביו באשמת קשירת קשר פוליטי להשבת נפוליאון בונפרטה לשלטון, הוא מוצא את עצמו נכלא במצודת איף מבלי לדעת למה, לדעתי מעצרו של דנטס דווקא ביום הכי חשוב בחייו, ביום בו הוא היה מאושר יותר מאי פעם מייצג גם את שבריריות אושרו של האדם. בתחילה נדמה לו שאין לו כל דרך להימלט, וככל שחולפים הימים מתעורר אצל אדנמונד דנטס הרצון לנקום, הרצון למצוא את האנשים שאחראים להרס חייו כפי שהכיר אותם.
וכאשר הוא יוצא לחופשי אין דבר בעולם שייעמוד בפני נקמתו.

הרוזן ממונטה כריסטו מתואר כהתגלמותו של האדם שהכל מפחדים ומעריצים אותו - הוא מכיר אנשים רבי השפעה וכוח, וכל מי שנמצא סביבו או זוכה בכבוד לפגוש בו אוהב אותו, מעריץ אותו, ומפחד ממנו, כי אף אחד לא יודע עליו כמעט דבר, מעין צבר הרוזן את הונו האגדי? את השכלתו הנרחבת? את גינוניו המרהיבים? כולם שואלים את עצמם את השאלה מיהו בעצם הרוזן ממונטה כריסטו? הרומן עוסק בנושאים שהיו רלווונטים לחיי היום יום של האדם מאז ומתמיד נושאים של גמול, גורל, צדק, אלכסנדר דיומא מעלה שאלה חשובה, עד כמה אפשר להרחיק לכת בנקמה? וכן האם הנקמה כשלעצמה היא מוסרית או לא, והאם המטרה של הנקמה מקדשת את האמצעים שעל פיהם היא תבוצע.
לעניות דעתי הספר מנסה גם להגיד לקורא, שאף פעם אי אפשר באמת לדעת מי מהאנשים שאתה מכיר הוא באמת חבר שלך, ומי מהם שונא אותך, ציטוט מכרך א עמוד 14: "אילו היית רב-החובל של "פרעה" האם היית מחזיק בדנגלר ברצון? "אם אהיה רב החובל או סגן רב החובל, אדון מורל ''השיב דנטס, תמיד אתחשב באנשים שבעלי הספינה שלי נותנים בהם אמון. "יפה דנטס אני רואה שאתה בחור הגון. לא אעצור אותך עוד, לך לדרכך.אני רואה שאתה קצר רוח"."להתראות, אדון מורל, ואלף תודות! הימאי הצעיר קפץ לתוך הסירה, ישב בחרטומה ופקד: "לחתור לקנבייר", בעל הספינה ליווה אותו בעיניו בחיוך על פניו. הוא ראה את דנטס קופץ על הרציף, אחר כך נעלם בתוך ההמון, דנגלר עמד מאחורי בעל הספינה כמצפה לפקודותיו, וכמוהו ליווה במבטו את הימאי הצעיר, אבל מה גדול היה ההבדל בין שני המבטים שליוו את אותו אדם!
הרומן הזה מגולל הרפתקה ייחודית ומותחת, שתשאיר את הקורא במתח רב, מתחילתו ועד סופו, לפי דעתי הרומן "הרוזן ממונטה כריסטו" הוא קלאסיקה אמיתית
מומלץ מאוד.

סיפורו של אדמונד דנטס, בחור צעיר שנועד לעתיד מבטיח אשר מופלל ומופל על ידי מספר אנשים בעלי עניין נוגד ואינטרסים משלהם, כיצד הפך אדמונד דנטס לרוזן ממונטה כריסטו? זה בדיוק מה שמסופר לנו בשני הכרכים של היצירה.
הכרך הראשון היה הרבה יותר מעניין וענייני מהכרך השני - יותר עלילה ישירה ועניינית על סיפורו של הבחור והדרך לנפילתו, לעומת הכרך השני שהיה ארוך יותר, מתואר יותר ונוספו עוד המון דמויות שלא הופיעו בכרך הראשון - נופך יותר של טלנובלה.
אבל כסיפור אחד הרוזן ממונטה כריסטו הוא ספר מדהים, על זמני ששואב אותך לקרוא אותו בלי הפסקה.
מומלץ בחום

הו, הנקמה הנקמה המתוקה, ובספר הזה היא הולכת קצת רחוק מדי.
אלכסנדר דיומא ביד אומן בונה את נקמתו של הרוזן המפואר והכל יכול שלו על ישיבתו בכלא לאורך שנים על לא עוול בכפו, ויש לו זמן.
לאט וביסודיות אורג הרוזן את נקמתו, דמויות משנה צצות ומופיעות, דירות ואחוזות נרכשות עבורו ואין אנו מבינים על מה ולמה, אך כל זה מהווה חלק מהסריגה והטוויה של הנקמה הסופית (הפתטית והמוגזמת יש לאמר, אך איזה כיף לחלק הילדותי שבנו).
ספר מעניין ומרתק וקשה להניח אותו מהידיים, כילדה הוא דוקא דיכא אותי ולכן אי שם באזור הכלא עזבתי אותו, אבל היום כאדם בוגר אני רואה בספר הזה תענוג גדול.

אקדים עם נ.ב: עכשיו בעודי באה לכתוב ביקורת על הספר, אני מגלה שלדאבוני קראתי כנראה את הגרסה המקוצרת של הספר, איזו אכזבה... אני קראתי ספר שהיה רק כרך אחד, לא שניים. החפזון מן השטן, ובמיוחד בספריה! ועכשיו לביקורת:

בעיני ניתן להדביק לספר את הכינוי הנכסף קלאסיקה רק אם הוא עומד במבחן הזמן, כלומר רק אם 200 שנה לאחר שנכתב הוא עדיין יכול לגעת בליבם של הקוראים... אז לאחר בערך שבועיים של קריאות התפעלות והשתאות מצידי, עיניים בורקות מדמעות, ולב וחוש גאווה מעט יותר חכמים, אכנה את "הרוזן ממונטה כריסטו" כקלאסיקה (עברו "רק" 170 שנה מאז שנכתב, אבל לא אהיה קטנונית). אותי הוא שבה!
כמה קל היה להזדהות עם בחור צעיר וטוב שעולמו חרב עליו בעקבות אינטרסים עויינים של כמה מסובביו, כמה קל היה להזדהות עם רצונו לנקמה, וכמה מסעיר היה מסעו בדרך לנקמה הזו! התרגשתי במיוחד מהתפכחותו של הרוזן שהיתה רגישה ומוסרית.
אז תודה לרוזן\אדמונד על המסע המלהיב והמחכים (לדעתי היית יכול לנקום גם בהוצאת מזרחי שטרחה לפרט את כל(!!!) העלילה בגב הספר.) הפלג לך לדרכך לשלום... ולי כל שנותר הוא "לקוות ולחכות" לעוד ספר כה מהנה.

ספר רחב יריעה, מלא בהיסטוריה עשירה ומרתקת,

בה למדתי על מקסימיליאן רובספייר (Maximilien François Marie Isidore de Robespierre; ‏6 במאי 1758 - 28 ביולי 1794) דמוקרט וליברל קיצוני (לתקופתו). הוא תמך בהענקת זכות בחירה לכל, ללא מגבלת רכוש, והמליץ על הענקת זכות זו גם ליהודים. בספטמבר 1790 נבחר בבחירות כלליות ל"קובנט" הצרפתי שעסק בכינון חוקה חדשה. כשליט, הוא גזר עונש מוות בגליוטינה, על מתנגדי הוועד. בשיתוף פעולה בין רובספייר לדנטון וחבריו נעצרו אבר ואנשיו (1794) והוצאו להורג בגין שימוש מופרז בטרור להשגת מטרות לא רצויות.

וגם על משתה בלשאצר למדתי, ועל המשפט בארמית : "מְנֵא מְנֵא תְקֵל וּפַרְסֵין", משם המושג גם הכתובת על הקיר, ופירוש המשפט עצמו הוא רמז לחורבן בבל.

(פסקה מתוך הזמן בו היה כלוא)
"הייסורים מביאים מוות, ובמוות יש, אם לא מרגוע, לפחות אי הכרה. מכיוון שחזר ואמר לעצמו שהמוות הוא שלווה, ושלשונאיו מגיע עונש אכזרי מהמוות, נטפלו אליו מחשבות על איבוד לדעת. אוי לאיש שנתפס למחשבות האפלות האלה! הן דומות לים המוות שגליו זכים ושהשוחה בו חש כי רגליו שוקעות בטיט השואב ובולע אותו".

ייתכן שהנקמה חזקה מהתקווה ? כי אחרת איך היה מחזיק מעמד בכלא ? והאם מחיר הנקמה שווה ... ?


פה לא אספיילר, רק אכתוב שהשאיר טעם של עוד,תהיות ומחשבות...כתוב נפלא, תענוג לקרוא, הרגשתי שיצאתי למסע ועדיין לא חזרתי :) וזה מה שטוב בקלאסיקות, אפשר לקרוא שוב ושוב ואף פעם לא נמאס...

לדעתי ספר מעולה. נתנו לנו לקרוא אותו-ואת השני כשהייתי בכיתה ז ובמשך שבועיים ניכנסתי לזה-להיכנס לעולם אחר
אירופאי- לא יכולתי לעזוב את 2 הספרים.
בין השעמום שהלך בבית הספר ההוא(דה-שליט או יותר נכון דלה-שיט)של אין סוף סופרים עברים משעממים
וחוסר מעוף ודמיון, נכנסים פה לעולם של תחכום.לצערי על הספר הגאוני הזה המורה
לא ראתה כמובן צורך לדבר עליו ביכלל. בחזרה לספר- אדמונד דנטס-צעיר מוכשר הוא ספן מצליח עם עתיד מזהיר.
כמה אנשים מקנאים בו-אחד בגלל שאדמונד הולך להינשא לבחורה יפיפיה
והשני בגלל קינאה בלבד. הם רוקחים מזימה-מפלילים אותו בפשע שלא ביצע-כשאת גזר הדין נותן שופט צעיר
ומוכשר כדי להגן על אביו-שמעורב בקנוניה להחזרת נאפולאון לשלטון. אדמונד מוכנס לכלא,
לצינוק עד לסוף חייו. שם הוא פוגש אדם זקן ,מבית אצולה, משכיל ביותר.
שטוען שהוא החביא אוצר גדול באי מונטה כריסטו. הוא מתחיל ללמד את אדמונד לקרוא ולכתוב,לפתח מהירות
ומגיע למסקנה שאדמונד הופלל. כאן מתמלא אדמונד זעם ורצון אדיר לנקום.
דיומא פשוט גאון לדעתי-המתח,תאור הדמויות,התככים בינהם והתחכום.
בסופו של דבר הוא פוגע באלה שפגעו בו ובמשפחותיהם ובשלב מסוים מבין שאולי הוא הגזים.
עם כול העושר והנקמה -אדמונד דנטס לא ריפא את עצמו ולא מסוגל לחזור ולהאמין בבני אדם לדעתי.
דיומא סופר בחסד שכתב גם את יצירת המופת המורכבת-שלושת המוסקטרים,שגם קראתי בהתפעלות
ולצערי יכלו להפיק משלושת המוסקטרים סידרה מורכבת ומותחת במקום הקומדיות הדי דפוקות שיצרו.