בדיון על הסקירה שכתבתי על הספר "רומן רוסי" של מאיר שלו נוצר מיני ויכוח בתגובות על דירוג גדולתם של סופרים ישראלים שונים, ובעקבות המיני ויכוח הזה גיליתי שאני לא יודעת להגיד כלום על רמת הכתיבה של א"ב יהושע וזאת מהסיבה הטריוואלית שמעולם לא קראתי שום דבר מכתביו. כאן קמה לעזרתי ספריית הרחוב אהובתי ומצאתי בה שני ספרים מכתביו של יהושע. הראשון מביניהם שקראתי הוא "מר מאני". כמו רומן רוסי, הייתי מודעת לצאתו לאור לפני כשלושים וחמש שנים, והוא גם היכה גלים ועשה לא מעט רעש בעיתונות ובביקות הספרות, אבל לא ברמה שתגרום לי לקחת אותו ליד ולקרוא.

במה מדובר? זה ספר בהוצאת "הספרייה החדשה" ועל כן עיון בכריכה האחורית שלו לא נותן הרבה מידע, או שלמעשה להיפך - נותן הרבה יותר מדי מידע בדמות ניתוח מלא של היצירה שנעשה על ידי עורך הסדרה מנחם פרי. אז צריך להסביר במקום זה.

אז זה רומן היסטורי, שעובר על פני תקופה של כמאתיים שנה ועוקב אחרי קורותיהם של "מר מאני" - למעשה שושלת של יהודים ממוצא ספרדי ששמותיהם הפרטיים שונים וכך גם מקומות מגוריהם ועיסוקיהם ותקופת החיים שלהם, אבל הם כולם מכונים באותו שם משפחה - מאני. וכולם עוברים בשלב כזה או אחר בחייהם בירושלים, שכמובן היא עצמה משתנה עם השנים והדורות והכיבושים. הסיפור מוצג בחמישה חלקים שהם מעין פרקים ארוקים, כל אחד סביב אדם וסביב תקופה, שזה נחמד, אלא שהספר מאורגן הפוך. כלומר הפרק הראשון הוא הקרוב ביותר לתקופתנו ומתרחש בשנות השמונים של המאה העשרים עת הגר, בת מושב משאבי שדה בדרום שלומדת באוניברסיטה בירושלים מתאהבת קלות במרצה שלה ששמו אפרים מאני, וכשהוא נוסע לשרת במילואים במלחמת לבנון היא נוסעת אל בית אביו השופט התמהוני ועוברת מספר ימים הזויים יחד ובעקבות האב ברחובות ירושלים ובפיתוליה, בדברים שקרו או שלא קרו. הפרק הבא, ולמעשה הקודם, מתרחש ארבעים שנה קודם לכן באי כרתים בעת מלחמת העולם השניה.

מאפיין נוסף המבדל את הספר מעוד רומן היסטורי אחד מיני רבים הוא האופן שבו מוצגים הסיפורים השונים, בצורה של דיאלוג חסר, כלומר שיחה בין שניהם, אבל הקורא מודע רק לחלקו של אחד הדוברים וצריך להשלים לעצמו את החלק החסר. בחלק הראשון זה הגיוני - אנחנו שומעים שיחת טלפון בין הגר הדוברת היתומה מאביה ובין אימה יעל. ומטבע הדברים כשנוכחים במקום שבו מתרחשת שיחת טלפון טבעי שהיא לא תופעל על רמקול ולכן נשמע רק את אחד הדוברים. החלק השני שבו הקצין הנאצי אגן מארח את סבתו ועושה לה טיול מודרך בכרתים ודרכו מספר לה על עלילותיו ועל הדרך שבה נפגשו דרכיו עם משפחת מאני - הוא כבר פחות טבעי והופך את הקריאה למשהו קצת מוזר. כך יש לנו פאז בתוך פאזל - מה אומר הדובר השני בשיחה, ומה הקשר בין הדמויות בחלק הזה ובין מר מאני המוזכר בו ובין אותו מר מאני של החלק או החלקים הקודמים. נוסיף לזה את הצורך לצעוד אחורה עם הזמן ולהתאים את השפה הדבורה לשפה שדוברה באותה תקופה ונבין שיש כאן עומס קריאה לא פשוט, והוא כמובן במכוון על ידי הכותב.

מורה לקולנוע אמר לי פעם שאם הוא שואל על סרט כלשהו איך הוא היה והתשובה מספרת לו על זוויות צילום ותאורה - הוא ישר יודע שמדובר ביצירה לא טובה האמצעים האומנותיים המהווים צורה שמשרתת את התוכן אמורים להיות כמעט שקופים עבור הקורא הנסחף בעלילה עצמה. אז כאן לא מדובר בעלילה אלא בסוג של פיענוח, משל הקורא הוא חוקר ההולך בין בתים, נכנס לספריות ומצותת לשיחות. המשותף לסיפורים הוא אותם "מרי מאני", כמובן ירושלים העוברת כחוט השני בין כולם שנודדים אליה וממנה בדרכם למקומות אחרים - איסטנבול, ביירות, דמשק, כרתים, סלוניקי ומזרח אירופה. בכולם יש ניסיונות התאבדות אמיתיים או מדומיינים, גילוי עריות בין בני משפחה, תינוקות שמובאים לעולם מחוץ למסגרת הנישואים וכמעט בעל כורחם של ההורים, סבים שמגדלים וממלטים את נכדיהם כמעט בגניבה, והרבה דברים שקורים בבית מיילדות אחד בירושלים שממשיך בין הדורות השונים.

בטוח יש כאן איזו שהיא אמירה כללית על קורות היהדות או על היהודי הנודד, כזה ששורד את הדורות כמעט בעל כורחו וחוזר שוב ושוב על אותם סיפורים תנכיים שעיצבו את העם והזהות. למעשה נראה שהנמשל חזק יותר מהמשל במקרה הזה, ועל אף שהקריאה היתה לפרקים נעימה, בעיקר בתיאורי ירושלים בשנים שונות, וגם קצת באיפיונים שיצאו כאילו מתוך חלום ואין לדעת אם הם הזיה או מציאות, עדיין לא מאוד נהניתי מהקריאה.

את מרבית ספריו של א. ב. יהושע קראתי לפני כשלושה עשורים, בשקיקה יש לומר. זוכר היטב ובבהירות את אי היכולת להניח מידי את "השיבה מהודו" וגם את "המאהב".

דווקא ל"מר מאני" הגעתי משום מה רק כעת, תוך שהוא שורד בסבלנות את אבק השנים ושומר בקנאות על מקומו במדף הספרים.
קטונתי מלקבוע היכן ממוקם ספר זה במדרג כתביו של א. ב. יהושע, ואין זה ממש משנה. ואולם, שיחזרתי בהצלחה עם "מר מאני" את חדוות הקריאה בספריו.

סיפור העלילה נפרש על פני כמאתיים שנה, החל מאמצע המאה השמונה עשרה, ומגולל את סיפורה של משפחה יהודית על הציר הגיאוגרפי שבין אתונה, סלוניקי, האי כרתים, איסטנבול, ירושלים, ביירות, ובזל של ימי הקונגרס הציוני ב 1899.
בתוך כך אנו נחשפים בנגיעות לאירועים הסטוריים בכלל וכאלו הקשורים לעם היהודי בפרט כגון שתי מלחמות העולם, הקונגרס הציוני בבזל, מעבר השליטה על ארץ ישראל מהאימפריה העותומנית לידי הבריטים, הצהרת בלפור, השואה, תקומת מדינת ישראל ומלחמותיה.

חלקים מהותיים מהעלילה מתרחשים בירושלים ובין סמטותיה. הספר משרטט את החיים בה, יהודים לצד ערבים, תורכים שמתחלפים באנגלים, מוסדות רשמיים ולא רשמיים הלובשים ופושטים צורה, היציאה מהחומות ותחילת ההתיישבות בשכונות הסובבות אותה, וכמובן מבט עכשווי - קרי של סוף המאה העשרים, על העיר.

הספר כתוב כאסופת שיחות, חמש במספר, המתחילה משנות השמונים של המאה העשרים ועד למאה השמונה עשרה, מהסוף להתחלה. בכל שיחה נעדר חלקה של אחת הדמויות כך שלמעשה מדובר בחמישה מונולוגים. השיחות מגוללות את השתלשלות אירועיה של משפחת מאני, כאשר בכל תקופה קיים מר מאני אחר המהווה את הגיבור המקומי של אותן שנים.

המבנה הנ"ל יוצר פאזל ההולך ונבנה לאורכו של הספר ומאלץ את הקורא למלא תשבץ חסר שנפתר בהדרגה ממש עד סופה של השיחה החמישית.
בדמויותיו השונות של מר מאני ניתן לראות את מגוון הטיפוסים המייצגים זרמים שונים בעולם היהודי במאות האחרונות – זה הנודד, הגלותי, הציוני, הדתי והחילוני, העולה לארץ ישראל ומשרת בצה"ל.

שתי נקודות בפרספקטיבה אישית:

חלקים מהעלילה מתרחשים בסלוניקי שביוון בשנים בהם חיה שם משפחתם של סבי וסבתי. בדומה למר מאני של אחד הגילגולים, גם סבי לקח את משפחתו ועלה לארץ ישראל בראשית המאה העשרים. הפך לחזן הקהילה הסלוניקאית שהתקבצה בעיר חיפה בהדר הכרמל, קהילה שבנתה את נמל חיפה. השתתף בקרבות מלחמת השחרור ונפל במארב בראשיתה, בין עתלית לחיפה. כמובן שלא הכרתי אותו אבל ילדותי היתה רצופת סיפורים על חיי הקהילה ברחוב השומר בהדר, המשקיף מהר הכרמל על הנמל.
בעצם עלייתו ארצה, הציל את משפחתו הגרעינית מהשואה, שלא כמו אחיהם ואחיותיהם של סבי וסבתי שנותרו בסלוניקי וסופם היה באושוויץ, לא רחוק ממקום קיומה של השיחה הרביעית במר מאני.

השפה הספניולית, אשר מופיעה במר מאני לפרקים, היא שפת ילדותי ואותה שמעתי בין אבי לאחיו ואחותו, וכמובן עם סבתי. איתנו הילדים, דיברו רק עברית ולכן לא רכשתי לצערי את השפה.

בהרצאה מתומללת המחולקת לשלושה חלקים למגזין "ספרות" של עיתון הארץ (אני מוסיף בתחתית את הקישורים) במהלך נובמבר 2021, חודשים מספר טרם מותו של א.ב. יהושע ביוני 2022, הוא מדבר על תהליך הכתיבה של "מר מאני" שלקח שנים רבות.
דרך ההרצאה ניתן להבין כיצד למשל קובעה תודעתו הפוליטית של א. ב. יהושע (כזכור הוא היה חלק ממפלגת "שלי" של לובה אליאב) והאופן בו הוא נותן לה ביטוי בשיחה השלישית מתוך החמש שבספר.

אבל יותר מכך, הוא מעיד על עצמו כי מבחינתו, השיחה החמישית החותמת את הספר ובה נקשרים לא מעט מקצוות העלילה המסתעפת, היא פיסגת ושיא כתיבתו בהיבט העומק הספרותי אליו הגיע, ולאחריה לא הצליח לשחזר עומקים אלו.

אין ספק שאקרא אותו שוב. ברור לי שחלקים נסתרים מאותו התשבץ מתגלים אך ורק בקריאות חוזרות.
ובשתי מילים: הנאה צרופה.

מהיכן הגיע אלי מר מאני (נובמבר 2021, עיתון הארץ מוסף "ספרים"):
חלק ראשון:
https://www.haaretz.co.il/literature/prose/2021-11-16/ty-article/.premium/0000017f-e8bc-dea7-adff-f9ff21ea0000?lts=1667897478786
חלק שני:
https://www.haaretz.co.il/literature/prose/2021-11-23/ty-article/.premium/0000017f-dbf5-df9c-a17f-fffd15140000
חלק שלישי:
https://www.haaretz.co.il/literature/study/2021-11-30/ty-article/.premium/0000017f-e3c2-d9aa-afff-fbdafb840000

- אני לא מסכים איתך. זה ממש לא 'מתנשא'.
- גם לא פלצני.
- תקשיב-תקשיב. זה בדיוק כמו אופרה.
- זה כן קשור. גם אופרה כבדה. אתה צריך מצב רוח מיוחד כדי לסבול אותה.
- נכון שזה לא שלמה ארצי, אבל בכל זאת, מי שמבין משלם על זה מיליונים.
- אתה צודק. ספר עשוי בשביל הנאה ולא רק בשביל גימיק. אבל כשמאסטר עושה גימיק, זה בהחלט שווה.
- בדיוק.
- אבל ההשוואה לעמוס עוז לא ממש נכונה. חוץ מזה ששניהם ישראלים, מה הקשר. אם כבר הייתי משווה למאיר שלו.
- אל תצחק. תחשוב על התחקיר המטורף. א.ב.יהושע מכניס אותך לתקופות שונות בהיסטוריה. אם אתה קצת מכיר, אתה פשוט נפעם. הוא מדייק בפרטי הפרטים. שמות של מטבעות, אנשים, שפות והלכי רוח. מדהים איזו שליטה פנומנלית.
- כן, והכול בצורה של שיחה.
- לא יודע למה הוא עשה את זה. זה גימיק. אבל לפעמים זה קצת מרגיש מאולץ.
- כל כמה משפטים הוא צריך להזכיר עם מי מדובר. הוא כל הזמן מזכיר עם מי הוא מדבר. כזה 'את שומעת סבתא', 'אבל למה אבא', 'כן אדוני המפקד', וכשזה חוזר על עצמו כל שורה, זה לפעמים לא אמין. אבל עזוב שטויות, הידע, יכולת הסיפור. הוא פשוט גאון היהושע הזה. פשוט גאון. אופרה.
- בדיוק.
- אם אני ממליץ לך? לא יודע מה להגיד.
- אם אני נהניתי?
- זה דורש הרבה התמסרות. בא נגיד שזה לא זורם. לא ספר טיסה. אבל בהחלט ספר. ואתה רוצה שאספר לך משהו? שישאר ביננו?
- תבטיח לי.
- גם אני לא קראתי את הספר...
- כמו שאתה שומע.
- שמעת על 'אייקאסט'?
- כן-כן, יש להם ספרים מוקלטים.
- בדרך כלל אני לא מבין מה ה'גליק' להקליט ספר שצריך לקרוא. אבל בספר הזה 'מר מאני', שכל כולו שיחות, זה בהחלט רעיון פצצה. כבר חודש שאני יוצא להליכות עם השיחות האלו. אנשים כמו איתי טיראן ועוד מוכשרים משוחחים, ואתה פשוט הולך שבי אחרי הסיפור. רק כשאתה שומע מישהו אחר שמקריין את זה, אתה קולט שיש שם גאונות. כמו של 'אופרה'. אבל זה תענוג קצת יקר. לא ממש רם אורן.
- קיצר, לא יודע. תלוי אם יש לך מוזה ואהבה להיסטוריה.
- יאללה, בוא ננסה לתמלל את זה, אולי החברה של סימניה יאהבו.
- צ'או.

אני חייבת להקדים ולומר שמעולם לא קראתי ספר של א"ב יהושע, ודי נרתעתי בהתחלה מהרעיון. והנה- הופתעתי.
מר מאני הוא ספר המורכב מחמש "שיחות" שונות, שבכל פעם אחד המשוחחים חסר והקורא מקבל רק דמות אחת, המרכזית והמספרת ואת הדמות השניה הוא צריך להשלים, או מוטב- להיות הוא עצמו השומע והתוהה.
השיחות מתחילות בישראל של שנות השמונים וחוזרות אחורה, דרך הנאצים, הבריטים, התורכים, הציונים הראשונים ועוד ומתוות את סיפורה של משפחה אחת- משפחת מאני- שהיא למעשה מעין מיקרו של עם ישראל כולו.
כל אחד מהמשוחחים- רופא ציוני צעיר, סטודנטית קיבוצניקית, קצין גרמני- פוגש במר מאני אחר, ומתאר את הפגישה הזו, שלרוב כוללת מאפיינים סוראליסטיים לא מבוטלים, לאדם אחר, לרוב קרוב שלו.
השיחות, למרות הקטיעות כביכול, נקראות בשטף, ומלאות חיות של תיאורי מקום ואנשים. בתחילת כל שיחה אנו מקבלים ביוגרפיה של המשוחחים ובסיום השיחה "השלמות" שלה, ועל אף שלעיתים התאריכים מבלבלים הדבר בהחלט מוסיף לקריאה.
הספר מענג, זורם בשטף ומעניין מאוד. מעין רומן היסטורי בזעיר אנפין, עם הרבה תובנות נסתרות על היהודים בארץ, בגולה ובתוך-תוכם.
כמו שמצוין בגב הספר, בין הדמויות השונות יש משחק של מוטיבים מקבילים והחיפוש אחריהן מבהיר עד כמה הספר רקום בקפדנות ובהשקעה.
שווה לקרוא לחובבים היסטוריה ובכלל למי שמחפש ספר קצת שונה.

ירושלים. במשך שנים רבות הסתייגתי והתרחקתי מהעיר. מוזיאון עתיק, מלא מתחים והיסטוריה, ולמה לי פוליטיקה עכשיו וכל זה...

אבל בשנים האחרונות משהו השתנה. אולי זה המגורים בחו"ל בשנים האחרונות, אולי זו התבגרות, פרספקטיבה. האמת היא שבשנים האחרונות התחלתי להודות בפני עצמי שיש בעיר הזו גרעין עצום של אנרגיה, יותר מבכל מקום אחר שהייתי בו.

כך,גם בספר ירושלים היא כמו החוט העובר בין כל פרקי הסיפור, בין כל פרקי ארבעת הדורות של משפחה אחת, שהיא בעצם רק האמצעי לספר קורות העם היהודי בשלוש המאות האחרונות. כמו מגנט עצום הממגנט חלקיקי המתכת, או במקרה שלנו בני משפחת מאני הנודדים והמחפשים משמעות, ירושלים משיגה לעצמה את המעמד הבלתי מעורער של מקום אשר יושביו אינם מצליחים לנתק עצמם ממנו.

ובראייה קצת פחות קוסמית: הספר טוב מאוד. רומן בנוי כהלכה המזכיר לעיתים את 'מאה שנים של בדידות' הגאוני (אך בשום פנים לא מצליח להתקרב אליו). עם זאת, וכמו שכתבו זאת לפני- א.ב. יהושוע לפעמים מגזים באורך הדברים ונדמה שאיבד עצמו בכתיבה ולא אמר לעצמו שהגיע הזמן לסגור את המעגל. ולמרות זאת- מדובר בספר מומלץ ביותר עד must.

לשנה הבאה בירושלים. (או תל אביב, יש דברים שקשה לשנות)

סיפורה של משפחה יהודית (ואם תרצו של הגורל היהודי) מתגלה בחמש שיחות המתרחשות בזמנים שונים ומקומות שונים. נקודות המבט שונות ומשונות החל בסטודנטית צעירה דרך נאצי הוזה למחצה, קצין בריטי במלחמת העולם הראשונה וכלה ברופא מהקונגרס הציוני, וסוחר יהודי מאמצע המאה התשע עשרה. ישנם קשרים סמויים מוטיבים ואנלוגיות, ממש ספרות במיטבה. צריך סבלנות ועין חדה לספר, וראיתי שמנחם פרי המליץ לקרוא אותו גם מהסוף להתחלה כדי לגלות את כל הקשרים והאנלוגיות שמתגלות רק בקריאה שניה, נראה אולי בהמשך... ספר טוב אם כי ניתן בהחלט להסתייג מחלק מהתובנות שעולות ממנו (ובעיקר מהסיום).

מוזר אבל עד כה כלל לא קראתי ספר כלשהו של א.ב. יהושע ולכן ניגשתי לספרו זה בסקרנות גדולה. התרשמתי מאד מכתיבתו של יהושע אבל אין לי מושג אם סגנון הכתיבה בספר זה, שמושפע לתחושתי ממנדלי ועגנון, בא כדי לשרת את הסיפור או שזהו סגנון כתיבתו.
מדובר בסיפור די מורכב אודות שושלת מאני כפי שהיא מסופרת באמצעות ״שיחות״ בתקופות שונות כאשר הקורא מתוודע רק למשוחח אחד ואמור להבין לבד מה הצד השני חושב או אומר. בשיחה הראשונה זה עדיין הגיוני כיוון שהיא נסובה בין אם לביתה שמשוחחות בטלפון ולכאורה ״שומעים״ רק את הבת מדברת... בשיחות הבאות זה כבר לא הגיוני בעליל אבל יהושע כנראה החליט, וסיבותיו עמו, לנקוט בטכניקה הזו לאורך כל הספר, נו שוין.. הסיפור ברובו מעניין אבל לקראת הסוף סובל מפטפטת מסחררת, מתישה וטרחנית (שמשרתת את הסיפור לאור הלך רוחו הסוער והנרגש של ה״משוחח״) ורק לקראת סיום הספר ניתן להירגע קצת מהקצב ולסיים את הספר בנחת. אז למרות כל חסרונותיו אני ממליץ לקרוא כיוון שמדובר ביצירה יוצאת דופן ומעניינת ובסופר גדול.

מה לא בסדר במשפחה הזו? עם התקדמות אחורה בקפיצות של שני דורות בכל פעם מתחיל הקורא להבין שמשהו השתבש בקוד הגנטי של משפחת מאני. המפתח נמצא בדור האחרון.
ומה לא בסדר עם העם היהודי? אם נשווה את משפחת מאני לעם היהודי ונלך אחורה בהיסטוריה נמצא אירוע דומה המרומז ע"י דמויות הספר.
רומן מרתק המצריך חשבונאות מדוקדקת של פרטים חוזרים ואנלוגיות.

לא אהבתי. ספר "מזיע ממאמץ" לייצר תחבולות ספרותיות חדשות ולהראות מקורי. גם כשהסיפור טוב ואפילו מרתק, הטכניקה על פיה חלקו של אחד הצדדים לשיחה הושמט, אמנם מייצרת מחשבה אצל הקורא מה שאל ולמה התייחס, אולם עם אנשי שיחה טרדניים כאלה, שכל הזמן משמיעים הערות מנדנדות או שואלים שאלות טרחניות ומפסיקים את הסיפור, מי רוצה לדעת? זה משבש את זרימת העלילה במידה שמעיקה על הקורא. הדמויות שטוחות, ולא תמיד אמינות. גם העובדה שלאורך דורות במשפחה אחת אין תא משפחתי ממוצע או נורמטיבי, אינה תורמת לאמינות. גם העדרו של רקע סביבתי וחברתי בעומק סביר אינה תורמת.