בדיון על הסקירה שכתבתי על הספר "רומן רוסי" של מאיר שלו נוצר מיני ויכוח בתגובות על דירוג גדולתם של סופרים ישראלים שונים, ובעקבות המיני ויכוח הזה גיליתי שאני לא יודעת להגיד כלום על רמת הכתיבה של א"ב יהושע וזאת מהסיבה הטריוואלית שמעולם לא קראתי שום דבר מכתביו. כאן קמה לעזרתי ספריית הרחוב אהובתי ומצאתי בה שני ספרים מכתביו של יהושע. הראשון מביניהם שקראתי הוא "מר מאני". כמו רומן רוסי, הייתי מודעת לצאתו לאור לפני כשלושים וחמש שנים, והוא גם היכה גלים ועשה לא מעט רעש בעיתונות ובביקות הספרות, אבל לא ברמה שתגרום לי לקחת אותו ליד ולקרוא.
במה מדובר? זה ספר בהוצאת "הספרייה החדשה" ועל כן עיון בכריכה האחורית שלו לא נותן הרבה מידע, או שלמעשה להיפך - נותן הרבה יותר מדי מידע בדמות ניתוח מלא של היצירה שנעשה על ידי עורך הסדרה מנחם פרי. אז צריך להסביר במקום זה.
אז זה רומן היסטורי, שעובר על פני תקופה של כמאתיים שנה ועוקב אחרי קורותיהם של "מר מאני" - למעשה שושלת של יהודים ממוצא ספרדי ששמותיהם הפרטיים שונים וכך גם מקומות מגוריהם ועיסוקיהם ותקופת החיים שלהם, אבל הם כולם מכונים באותו שם משפחה - מאני. וכולם עוברים בשלב כזה או אחר בחייהם בירושלים, שכמובן היא עצמה משתנה עם השנים והדורות והכיבושים. הסיפור מוצג בחמישה חלקים שהם מעין פרקים ארוקים, כל אחד סביב אדם וסביב תקופה, שזה נחמד, אלא שהספר מאורגן הפוך. כלומר הפרק הראשון הוא הקרוב ביותר לתקופתנו ומתרחש בשנות השמונים של המאה העשרים עת הגר, בת מושב משאבי שדה בדרום שלומדת באוניברסיטה בירושלים מתאהבת קלות במרצה שלה ששמו אפרים מאני, וכשהוא נוסע לשרת במילואים במלחמת לבנון היא נוסעת אל בית אביו השופט התמהוני ועוברת מספר ימים הזויים יחד ובעקבות האב ברחובות ירושלים ובפיתוליה, בדברים שקרו או שלא קרו. הפרק הבא, ולמעשה הקודם, מתרחש ארבעים שנה קודם לכן באי כרתים בעת מלחמת העולם השניה.
מאפיין נוסף המבדל את הספר מעוד רומן היסטורי אחד מיני רבים הוא האופן שבו מוצגים הסיפורים השונים, בצורה של דיאלוג חסר, כלומר שיחה בין שניהם, אבל הקורא מודע רק לחלקו של אחד הדוברים וצריך להשלים לעצמו את החלק החסר. בחלק הראשון זה הגיוני - אנחנו שומעים שיחת טלפון בין הגר הדוברת היתומה מאביה ובין אימה יעל. ומטבע הדברים כשנוכחים במקום שבו מתרחשת שיחת טלפון טבעי שהיא לא תופעל על רמקול ולכן נשמע רק את אחד הדוברים. החלק השני שבו הקצין הנאצי אגן מארח את סבתו ועושה לה טיול מודרך בכרתים ודרכו מספר לה על עלילותיו ועל הדרך שבה נפגשו דרכיו עם משפחת מאני - הוא כבר פחות טבעי והופך את הקריאה למשהו קצת מוזר. כך יש לנו פאז בתוך פאזל - מה אומר הדובר השני בשיחה, ומה הקשר בין הדמויות בחלק הזה ובין מר מאני המוזכר בו ובין אותו מר מאני של החלק או החלקים הקודמים. נוסיף לזה את הצורך לצעוד אחורה עם הזמן ולהתאים את השפה הדבורה לשפה שדוברה באותה תקופה ונבין שיש כאן עומס קריאה לא פשוט, והוא כמובן במכוון על ידי הכותב.
מורה לקולנוע אמר לי פעם שאם הוא שואל על סרט כלשהו איך הוא היה והתשובה מספרת לו על זוויות צילום ותאורה - הוא ישר יודע שמדובר ביצירה לא טובה האמצעים האומנותיים המהווים צורה שמשרתת את התוכן אמורים להיות כמעט שקופים עבור הקורא הנסחף בעלילה עצמה. אז כאן לא מדובר בעלילה אלא בסוג של פיענוח, משל הקורא הוא חוקר ההולך בין בתים, נכנס לספריות ומצותת לשיחות. המשותף לסיפורים הוא אותם "מרי מאני", כמובן ירושלים העוברת כחוט השני בין כולם שנודדים אליה וממנה בדרכם למקומות אחרים - איסטנבול, ביירות, דמשק, כרתים, סלוניקי ומזרח אירופה. בכולם יש ניסיונות התאבדות אמיתיים או מדומיינים, גילוי עריות בין בני משפחה, תינוקות שמובאים לעולם מחוץ למסגרת הנישואים וכמעט בעל כורחם של ההורים, סבים שמגדלים וממלטים את נכדיהם כמעט בגניבה, והרבה דברים שקורים בבית מיילדות אחד בירושלים שממשיך בין הדורות השונים.
בטוח יש כאן איזו שהיא אמירה כללית על קורות היהדות או על היהודי הנודד, כזה ששורד את הדורות כמעט בעל כורחו וחוזר שוב ושוב על אותם סיפורים תנכיים שעיצבו את העם והזהות. למעשה נראה שהנמשל חזק יותר מהמשל במקרה הזה, ועל אף שהקריאה היתה לפרקים נעימה, בעיקר בתיאורי ירושלים בשנים שונות, וגם קצת באיפיונים שיצאו כאילו מתוך חלום ואין לדעת אם הם הזיה או מציאות, עדיין לא מאוד נהניתי מהקריאה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
