הספר "מצעד האיוולת" מאת ההיסטוריונית האמריקנית עטורת השבחים ברברה טוכמן (הוצאת ספרית מעריב, 1986), שעצם שמו הפך למטבע לשון, הוא ספר שקשה לקרוא לאחר ה־7 באוקטובר 2023. טוכמן ביקשה לבדוק מדוע לאורך ההיסטוריה ישנה תופעה חוזרת ונשנית של ממשלים הבוחרים ליישם אסטרטגיה או מדיניות שמצויה בסתירה לאינטרסים שלהם. את התופעה הזו כינתה איוולת.
"על־מנת שתהיה מוגדרת כאיוולת לצורך מחקר זה, על המדיניות הננקטת לעמוד בשלושה תנאים: חובה שתוצאותיה השליליות ייראו בעליל בזמנה, ולא בראייה שלאחר מעשה" (עמ׳ 12), כתבה. שנית, ציינה טוכמן, "חייבת להיות דרך פעולה חלופית, שאותה היה אפשר לנקוט" (עמ׳ 12). שלישית, קבעה, המדיניות הנדונה "היא מדיניות של קבוצה, ולא של שליט יחיד, ושהיא נשארה בתוקף יותר ממשך חייו של דור פוליטי אחד" (עמ׳ 12).
בספר ניתחה טוכמן מספר מקרי בוחן כדי להדגים את טענתה. הראשון שבהם הוא פרשת הסוס הטרויאני במלחמת טרויה. בפרק אחר ניתחה את השחיתות של האפיפיורים בתקופת הרנסאנס. לאחר מכן, בפרק מאלף, בחנה כיצד הובילה מדיניות בריטית שגויה למלחמת העצמאות האמריקנית. סירובם של המלך ג׳ורג׳ השלישי וממשלתו להכיר בדרישת המתיישבים באמריקה כי "אין מיסוי ללא ייצוג", הוביל אותם למרד גלוי.
הבריטים החלו את המלחמה ב־1776 ביתרון מוחלט על המושבות. אך למרות נחיתות צבא המושבות בפיקוד גנרל ג׳ורג׳ וושינגטון, בנשק, באספקה ובחיילים מאומנים ומושמעים, "היה להם עניין ללחום עבורו, מפקד בעל שיעור־קומה הרואי ורצון בלתי־נלאה, ומפעם לפעם ניצחונות מוגבלים אך מדהימים כמו בטרנטון ובפרינסטון, שעודדום ורוממו את רוחם" (עמ׳ 227).
במלחמת העצמאות האמריקנית הפגינו מנהיגי המושבות ומפקדי הצבא הקונטיננטלי שורה של יכולות ותבונה אסטרטגית, אך בסופו של דבר לא ביכולתם תלתה טרומן את אובדן המושבות באמריקה. הבריטים, קבעה, הפסידו את שליטתם במושבות כי סירבו לראות בתביעתם של המתיישבים ליחס הוגן יותר איום אפשרי.
"הגישה היתה תחושה של עליונות. שהיתה כה דחוסה עד שלא היה אפשר להבקיעה. תחושה מעין זו מובילה להתעלמות מן העולם ומן הזולת, כיוון שהיא מדכאת את הסקרנות" (עמ׳ 241). הציטוט הזה ראוי שיהדהד כי הוא רלוונטי גם לאירועים היסטוריים נוספים.
גם הפרק על האיוולת האמריקנית במלחמת וייטנאם היה מקרה בוחן מאיר עיניים. ארצות־הברית, תחת ממשל הנשיא ג׳ון קנדי החלה להיות מעורבת בווייטנאם בשנת 1961, במטרה למנוע את התפשטות הקומוניזם והשפעת ברית־המועצות באסיה. מדיניות זו שהלכה ושאבה עוד ועוד כוחות, התעצמה תחת יורשו, הנשיא לינדון ג'ונסון, ואף תחת ממשל הנשיא ריצ׳רד ניקסון, בטרם סיים את המלחמה בשנת 1973.
גנרל צבא היבשה ג׳יימס גאווין, שקנה את עולמו כמפקד הדיוויזיה המוטסת ה־82 במלחמת העולם השנייה, מתח ביקורת קשה על מדיניות זו בשיאה של המלחמה. גאווין קבע כי "המאמץ שם "מהפנט" אותנו, וכי הכוונה להגדיל את היקף הכוחות בווייטנאם לחצי מיליון איש, מה שיפחית את יכולתנו במקומות אחרים, מצביעה על כך שהממשל איבד כל חוש של פרופורציה. דרום־וייטנאם פשוט לא כל־כך חשובה" (עמ׳ 351). בדיעבד, הוא צדק.
"מלחמה היא תהליך שחזרה ממנו אינה אפשרית ללא הודאה בתבוסה. זו היתה המלכודת שארצות־הברית טמנה לעצמה וצעדה לתוכה. רק בקשיים רבים ובעקבות הצלחה נדירה עשויה הלחימה, כפי שגילו לעיתים קרובות יריבים ששקעו במלחמה עקרה, להסתיים בפשרה. כיוון שהיא אמצעי האחרון של הרס ומוות שאליו פונים, נלווית אל המלחמה מאז ומעולם קביעה נחרצת של צדקתה" (עמ׳ 341).
על מתקפת הטט בינואר 1968, שבמסגרתה תקפו כוחות צבא צפון־וייטנאם והווייט־קונג את הכוחות האמריקנים, כתבה טוכמן: "עצם העובדה כי אויב שנחשב כמתערער, היה מסוגל לאסוף כוח למתקפה כזאת קעקעה את כל ההערכות" (עמ׳ 364).
אמנם אין במחדל המודיעין בכדי להפחית מיכולת ההתאוששות המרשימה שגילו כוחות הצבא האמריקניים בפיקוד הגנרל ויליאם וסטמורלנד, בקרבות כמו הואה וקה־סאן, אבל ראוי ללמוד ממנה שני לקחים. האחד, שמערכות המודיעין באשר הן, נדרשות לספקנות בריאה. השני נגע לכך שאף שמתקפת הטט היתה כישלון צבאי היא המחישה שלמערכה יש נדבכים חשובים לא פחות מן המתרחש בשדה הקרב ובהם הקרב על התודעה של הצד שכנגד.
ניתן, כפי שהוכיחה מתקפת הטט או מתקפת הפתע המצרית ב־1973, להפסיד בשדה הקרב ועדיין לרשום הישג תודעתי חשוב ואף לנצח את המערכה כולה. האמריקנים ניצחו בווייטנאם כמעט את כל הקרבות, אבל הפסידו את המלחמה.
טוכמן ציינה כי נדירים המקרים שבהם שליט מודה בכך שמדיניות מסוימת איננה משרתת את האינטרס העצמי ומוכן להסתכן בשינוי שלה ב־180 מעלות. מקרה שכזה, ציינה, אירע לאחר מלחמת יום הכיפורים (ואף שלא כתבה זאת, לא מן הנמנע שהוא תולדה של תוצאותיה), כאשר הנשיא המצרי סאדאת החליט "לנטוש את האיבה העקרה לישראל וחתירתו, למרות זעמם ואיומיהם של שכניו לכונן יחסים מועילים יותר" (עמ׳ 40).
היה זה, הן בסיכון והן ברווח האפשרי, "צעד מכריע, ובהציבו שכל ישר ואומץ־לב תחת המשך עיוור של השלילה הוא מתעלה למעמד עליון ובודד בהיסטוריה, מעמד שהטרגדיה של הרצח לא פגמה בגדולתו" (עמ׳ 41).
בסיום הספר, המליצה המחברת כי "בהיותנו מודעים לכוחם השליט של השאפתנות, השחיתות והרגש, אולי מן הראוי כי בבואנו לבקש שלטון חכם יותר נפנה תחילה למבחן האופי. והמבחן צריך היות אומץ־לב מוסרי" (עמ׳ 406). יש בהמלצה הזו משהו קצת תמים, נוכח טבעו של השלטון, כל שלטון. אבל זו גם אמירה חכמה משום שבעצם הצבת סטנדרט כזה ניתן יהיה להתגבר על חלק מהכשלים שעליהם הצביעה בספר.
כאמור, הקריאה בספר לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" קשה נוכח האיוולת המדינית שבה לקתה ישראל, אבל חיונית. זהו ספר מרתק ומלמד שעסק בטעויות אסטרטגיות ובחשיבותה של אסטרטגיה ברת קיימה, שגם יודעת להציב יעדים ריאליים וגם לבחון את תקפותה, להתגמש ולהתאים עצמה למציאות המשתנה.
![אושוויץ, וידוי : הייתי הרופא היהודי של מלאך המוות [מהדורת 2026]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1026213.jpg?v=1771149460172)
