• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

מאת דוגלס אדאמס

הביקורת של צבי

תמונה של צבי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

מאת דוגלס אדאמס

הביקורת של צבי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של צבי
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:1990
סדרה:מדריך הטרמפיסט לגלקסיה #1
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
tomeer
לפני 13 שנים

“ספר אדיר”

79/106
ביקורות על מדריך הטרמפיסט לגלקסיה
הבאה
גמדון

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•1 דקות קריאה

ספר קליל ומצחיק מאוד.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Mira
Mira
1קורא|גיל ממוצע62|100%נשים

על המבקר

תמונה של צבי

צבי

חבר מזה 15 שנים
15 ביקורות•1 נבחרות•139 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות קלאסית•ספרות מקורית
תמונה של צבי
צבי
חבר באתר מזה 15 שנים
ביקורות15
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל139
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת12ספרות קלאסית2ספרות מקורית1

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של צבי

סטונר

סטונר

ג'ון ויליאמס

אם סיימתם את השורות האחרונות שבספר בתחושת רחמים או פספוס כלפי סטונר. הרי שלא למדתם דבר.
קרוב ל-300 עמודים מרתקים גוללו שני סיפורים מקבילים, המשיקים זה לזה רק בנקודות קצרות ונדירות: האחד על אדם אפור בשם סטונר – המנהל את חייו בתוך עולם פחדני וחסר תוחלת, ללא אהבה, ורצוף כשלונות; הסיפור השני הוא על עולם פנימי עשיר, מלא בשליחות, תשוקה, אומץ והנאה.
סטונר מגיע לאוניברסיטה בתור נער שקט וצייתן. הוא לא מכיר דבר מלבד חלקת האדמה שבה גדל, אליה הוא אמור לשוב בתום לימודיו, ולכלות בה את ימיו, ללא תכלית מיוחדת או כל ייחוד ביחס לדורות שקדמו לו.
אך איזשהו שיר של שייקספיר מצליח להבקיע את חומת האדישות של סטונר. לפתע הוא נוכח שביכולתו להבין באופן מדויק ואמיתי את מילותיו של המשורר המדברות אליו ממרחק של שלוש מאות שנה. הוא נשאב במהרה לעולם הספרות ודעתו נפרסת על מרחבי מקום וזמן שאין ביכולתה של חלקת האדמה של הוריו להכיל. הוא משנה ללא פחד את מסלול חייו ובוחר לעסוק במה שהוא אוהב.
כמרצה צעיר מנסה סטונר להעביר לתלמידיו את ההתלהבות הפנימית שלו מעולם הספרות. אך המטרה שלו אינה נובעת מתוך רצון לזכות באיזושהי הכרה ואף לא כדי להינות מהדיאלוג שיקיים איתם. הסיבה היחידה היא שהוא רוצה שהם יחוו את ההנאה שהוא חווה כשהיה בגילם ונחשף לעולם זה. כאשר נוכח סטונר שאין ביכולתו להעביר את עולמו הפנימי לתלמידיו הוא חש צער. זוהי הנקודה המכריעה בהבנת הספר – הצער שחש סטונר אינו כלפי עצמו אלא כלפי תלמידיו.
אני מסוגל להבין שאנשים עלולים לחוש שסטונר נכה רגשית, ואף שמתי מעט מן הקוראים היו מוכנים להתחלף איתו. אך כשאני קורא את הספר הזה בעולם שבו לכל אחד יש צורך נואש להחצין את עצמו, לתעד כל רגע מחייו בעמוד הפייסבוק שלו. בעולם שבו אנשים משוועים לפרסום ומעמד חברתי וזקוקים ללגיטימציה מאנשים אחרים בכל דבר שהם עושים, איני יכול שלא להעריץ את סטונר ולקנא בו על סגולותיו.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•צבי
ענבי זעם (הוצאה מחודשת)

ענבי זעם (הוצאה מחודשת)

ג'ון סטיינבק

האם כבר הבשילו ענבי הזעם? כמעט בכל תקופה ובכל מקום – התשובה תהיה כן. אבל אם נשאל מה מעורר את הזעם, האם נקבל תשובה אחידה? "ענבי זעם" הוא תשובתו של ג'ון סטיינבק לשאלה האחרונה, והוא הספר הכי בלתי-מאוזן שיצא לי אי פעם לקרוא.
מבחינה ספרותית מדובר ביצירת מופת של ממש, המתארת בצורה ריאליסטית מצוקה אמיתית. עם הריאליזם, "ענבי זעם" מצליח לקשר לברית החדשה ולהעלות גם שאלות שהן מעבר לנושאים חברתיים.
מבחינה תכנית מדובר כאן בדמגוגיה זולה, אשר מונעת מהנחות אבסורדיות שנלקחו כאמיתות שאין לערער עליהן. הביקורת שלי תתייחס לפן התכני לא משום חוסר הערכה להישג הספרותי כאן, אלא כי ספר זה נכתב לשם אמירה כלשהי, ולא לשם היופי הספרותי לבדו.
בתור קפיטליסט מובהק, נראה היה צפוי מראש שלא אוהב את הספר הזה. אולם, מכיוון שאני מייחס חשיבות רבה לביקורת עצמית, אוכל להצהיר בפה מלא שתליתי בו תקוות רבות. האמנתי שסופר מוערך כמו סטיינבק, בעודו מלמד סנגוריה על הסוציאליזם, ילמד גם אותי כמה דברים מעניינים וייטע בי נקודות חדשות למחשבה, שאולי אפילו יעמידו בסימן שאלה את תפיסתי הנוכחית.
לצערי, איך הוא אמר ב"הערת שוליים" לסטודנטית שהגישה עבודה גרועה? "יש כאן הרבה דברים חדשים והרבה דברים נכונים. אבל כל מה שחדש לא נכון, וכל מה שנכון לא חדש". משפט זה, לשיטתי כמובן, חל באופן מדויק על היצירה שלפנינו. כדי שדעתי לא תשאר באוויר, אתאר לכם בדיוק מה חדש ולא נכון, ומה נכון ולא חדש.
סטיינבק מתמקד במשפחה אחת כדי לתאר את סיפורה האנושי, הן כיחידה משפחתית העומדת בפני עצמה, על חוקיה וקוד ההתנהגות הפנימי שלה, והן כטיפה בים, והדינמיקה שנוצרת בינה לבין משפחות אחרות.
המטרה של הסופר כאן ברורה, הוא מנסה להוכיח לנו שהסוציאליזם נובע מהטבע האנושי. הוא רוצה להראות שרוב האנשים, בחייהם האישיים, בגין טבעם האנושי ומוסריותם, מאמצים דרך חיים סוציאליסטית, ומכאן יהיה אפשר להבין שאך טבעי שגם המדינה והחברה תנהג באותה הדרך. זה שההתנהלות בתוך המשפחה היא סוציאליסטית – זה נכון, אבל אינו חדש, ונזכור שמה שמיושם בתוך המשפחה, אין זה אומר שיש לישמו בחברה כולה.
כאשר אנחנו מרחיבים את המעגל ובוחנים את היחס שבין המשפחה לאנשים חיצוניים, ניתקל בדבר מה שהוא בהחלט חדש, אבל בה בעת - כך אטען - גם אינו נכון. אנו רואים שהיחסים בין משפחות גם הם סוציאליסטים ביסודם. המשפחות שמצבן מאפשר זאת תומכות במשפחות חלשות יותר, ומתקיים איזשהו שוויון בלתי כתוב בין המשפחות. כל זה עושה הסופר באמצעות תיאורים של מצבים, שבהם מישהו נמצא בבעיה ואחרים נחלצים לעזרתו, כמובן ללא תמורה. הבעיה היא שאין בין תיאורים אלה לבין המציאות ולא כלום.
האם ראיתם פעם אמא, שבקושי מצליחה להאכיל את הילדים שלה היום, ואין לה אוכל למחר, שמוכנה לחלוק מזון זעום זה עם ילדים זרים רק כי גם הם רעבים מאוד?
האם ראיתם פעם ילד קטן, שלא הביא אוכל אל פיו מהבוקר עד הערב, מוותר על ארוחה לטובת ילד אחר רק כי הוא אכל אפילו פחות ממנו?
זה רק קמצוץ מתוך התיאורים המרובים, שההיסטוריה האנושית הוכיחה שבשקר יסודם. אם נסתכל על מקומות שבהם בני אדם רעבו באופן קיצוני, כמו למשל במחנות ריכוז ובמחנות עבודה במחשכי ההיסטוריה. שם, בני אדם, ואני חוזר, בני אדם ולא חיות, קרעו אחד את השני לגזרים כדי לזכות במנת המאכל הזעומה שבוודאי לא תספיק לשניים. זהו הטבע האנושי, וגם מי שמתבייש בעובדה זאת, אל לא לנסות להכחיש את קיומה, כי קיומה הוכח שוב ושוב על ידי המציאות.
למעשה, תיאורי המציאות המסולפים כאן כה רבים, עד שאפשר לחשוב שהספר נכתב בידי סופר קטן תחת פטרונותו של משטר אפל כלשהו, אולם ספר זה מוכיח שגם סופרים גדולים בארצות חופשיות, שוגים לעיתים בחזיונות שווא.
כעת נותר לסלק עוד עננה אחת שמעיבה על הראות של המציאות. בכתיבתו של סטיינבק נרמז, ולעיתים קרובות אף נאמר במפורש, כי כל אותו צער, כל אותם תחלואים ומצוקה אמיתיים שהוא מתאר, כולם נובעים מהקפיטליזם ומאי כינונה של שיטה סוציאליסטית שוויונית. וזה – גם אינו חדש וגם אינו נכון.
האם הקפיטליזם הוא זה שגורם ומאפשר לגזענות להציף את קליפורניה?
האם הקפטילזם טוען שלאנשי חוק מותר לפעול באלימות ובשררה כלפי אזרחים רק בשל מוצאם ומצבם הסוציו-אקונומי?
האם הקפטילזם מתנגד לחופש המידע? והאם בשיטה קפיטליסטית הונאה אינה נחשבת לעבירה פלילית?
האם קפיטליזם אוסר כינון חוק שכר מינימום, וחוקים נוספים הנוגעים להעסקת עובדים?
והשאלה העיקרית – האם ריכוז כל החברות והגופים הכלכליים בידי קומץ בשלטון הם שיביאו את התרופה לגזענות, האלימות, וסוף לניצול המגובה בהונאה? האם זה לא פתח לשחיתות גדולה אף יותר, לריכוזיות צפופה ולמושג שאנחנו מכירים כל כך טוב – "הון ושלטון"? מושג שנטבע רק משום שהשלטון מתערב באופן שוטף ובצורה לא מוגבלת בכלכלה.
אם לקצר, ואני רואה שצריך, הגורם העיקרי בעיני סטיינבק למצב הנוראי שהוא מתאר, הוא שבני אדם אינם שווים. אולם, בלי לציין זאת במפורש ובלי שנשים לב, הוא מכניס עוד גורם, ששרר באותם ימים אפלים בתולדות ארצות הברית – בני אדם אינם שווים בפני החוק. כפי שכולכם יודעים, שוויון בפני החוק הוא מושג יסוד בדמוקרטיה, ואין שום קשר בינו לבין שיטה כלכלית. שוויון בין בני אדם, לעומת זאת, הוא מושג מתעתע. שוויון כזה, כמו שניסיתי להסביר, נוגד את הטבע האנושי, ולפיכך – כפי שהוכיחה ההסטוריה לא אחת ולא שתיים – שוויון כזה יכול להיות מושג אך רק במרחץ דמים, ולהשמר רק תחת דיכוי טוטליטרי.

לפני 14 שנים•צבי
סיפורי ניק אדמס

סיפורי ניק אדמס

ארנסט המינגוויי

"אין עוד מקומות כאלה" אומר ניק הצעיר לאחותו, כשהם עושים את דרכם ביער בראשיתי אליו הם נמלטו. אחריהם כרוכים שני פקחי ציד שתפקידם לתלוש את הילדים מהמציאות הדמיונית שבה הם מסתתרים. כי בעולם האמיתי לא צדים צבאים או תרנגולות-בר, בעולם האמיתי צדים בני אדם.
השזירה של הסיפורים באופן כרונולוגי ביחס לחיי הגיבור נותנת יצירה שהיא, בהרבה מובנים, יותר שלמה מרומן אחד גדול. אמנם מבחינה עלילתית הסיפורים לא ממשיכים זה את זה, אבל מבחינה רעיונית כן. כשאנחנו עוברים בין סיפורים הכל נשאר מבחינה רעיונית במקום בו הפסקנו, רק שהסמלים עוברים טרנסופרמציה לסמלים אחרים.
אנחנו לא זוכים לקרוא על פקחי הציד שיגררו את ניק מהמקום שאליו נמלט. במקום הפקחים מופיעה המלחמה, שגוררת את ניק הרבה יותר רחוק, מעבר לים. אלא שניק הוא כבר לא אותו ניק, עברנו סיפור, ויחד איתו - כמה וכמה שנים טובות. כעת ניק הגיע לבגרות והוא זה שגורר את עצמו לאירופה. מדוע הוא מצטרף למלחמה? כנראה מאותה סיבה שדייב מסטרס מ"סטונר" הצטרף. למרות כל הסיפורים הקודמים, ובראשם "הרוצחים", הוא עדיין לא הגיע להשלמה עם חוסר התוחלת של החיים.
האם מכך שנלחמים במקום מסוים, נובע שיש במקום הזה משהו ששווה להילחם למענו? ניק מאתר את התשובה במהירות, כשהוא מוצא את עצמו בבית החולים הסמוך לחזית, שם הוא מוקף בגברים אחרים שכל מה שמאחד ביניהם הוא חוסר התוחלת שהוביל אותם למקום משכבם. בדמיונו ינסה לשוב לאותו יער בראשית ולדיג בנהרותיו, אבל הוא כבר מזמן יודע ש"אין עוד מקומות כאלה" בחיים האמיתיים. בסיפור אחר, מרחיב המינגווי את הדיבור על שאלת המלחמה, כשהוא מציג את רב הסרן האיטלקי שמכיר ניק. גיבור מלחמה שעמד בתלאותיה הרבות, אך נתקף באזלת יד, תרתי משמע, מול חוסר הסיבתיות והאכזריות של החיים, דווקא במולדתו שהגן עליה.
אפשר עוד להרחיב את הדיבור על ניק ועל מה שקורה איתו הלאה, אבל עדיף שכבר תשמעו את זה ישירות מהמינגווי, יש לי הרגשה שהוא עושה את זה יותר טוב :)

לפני 14 שנים•צבי
לבד בברלין

לבד בברלין

הנס פאלאדה

יש משהו נטול עוקץ במותחן, אם אתה כבר יודע מראש (יחד עם הגיבורים בסיפור) איך הוא הולך להסתיים. ויש דבר מה עוד יותר מפתיע כשלמרות זאת הוא מצליח לרתק אותך, לעורר בך סקרנות שתאלץ אותך לקרוא מאות עמודים ללא הפסקה...
אבל הגיבור מסביר לנו בפשטותו את הסיבה שעומדת מאחורי ההפתעה שחווינו: "זה לא משנה אם אחד נלחם או עשרת אלפים; כאשר האחד מבין שעליו להילחם, הוא נלחם, בין אם יש לצידו לוחמים נוספים ובין אם לאו". בגיל 50 נוטש אוטו קוונגל את הפרגמטיות הקרירה שאפיינה אותו, ומסמן לעצמו מטרה אחת ויחידה - להישאר אדם הגון עד הסוף הידוע. למעשה המתח כאן הוא לא "מה" יקרה, אלא "איך" זה יקרה.

הספר הזה הוא כמעט מסמך היסטורי. למרות שהאירועים עצמם בדויים, ונשענים רק ברעיון הכללי על סיפור אמיתי, הקרבה הן הפיזית והן הנפשית של המחבר למה שמתואר כאן יוצר הרגשה ברורה שזוהי תמונת המצב המפורטת והכנה ביותר שאנחנו יכולים לקבל על ברלין של הרייך השלישי.
חשוב להסתכל על ספר בגבולות הז'אנר שאליו הוא שייך, וכמותחן היסטורי הספר הוא מצוין.

לבסוף, אני חש צורך לומר את דעתי על ביקורות בעיתונים שהציגו את הספר כיצירת מופת ספרותית. למרות הכנות והעניין הרבים שמספק הספר, כאשר בלי ספק הדבר מתקיים בעיקר בזכות כושר כתיבה יוצא דופן של המחבר, ממש לא הייתי מתאר את הספר כ-masterpiece ספרותי. הסמליות והאמצעים הספרותיים כאן מעטים ובנאליים. ייצור רהיטים שמוחלף בייצור ארגזים לפצצות שמוחלף בייצור ארונות קבורה.. עקירת עשבים שוטים וזריעת זרעים טובים.. כנראה שזה בעצם אופייה של התקופה, שבה אין מקום לרמיזות ולתחכום אלא רק לגסות וישירות, אך זו בכל זאת הנאה שקצת חסרה ברומן למי שיחפש אותה.

לפני 14 שנים•צבי
החטא ועונשו [מהדורת 1995]

החטא ועונשו [מהדורת 1995]

פיודור דוסטויבסקי

זהו ספר שמדבר על הפער בין התאוריה לפרקטיקה, בין מה שהאדם מאמין בו וצו המצפון שעל פיו הוא פועל, לבין הצורה שמקבלים החיים שלו הלכה ומעשה, והמקום שמייעדת לו החברה למלא. הפער הזה הוא עצום ואולי אף אבסורדי ומקומם, אבל דוסטויבסקי מנסה להראות שההשלמה עם הפער הזה היא תהליך הכרחי.
הפער מודגש בכל דמות כמעט: סוניה מאמינה גדולה בנצרות ופועלת על פי צו המוסר, אך בפרקטיקה היא זונה.
לוז'ין הוא אדם עם הרבה מוסר עבודה שמאמין בקפיטליזם ובכוחו של האדם לדאוג לגורלו, אך בפרקטיקה הוא אגואיסט עד כדי שפלות הניזון מחוסר האונים של הזולת.
לבזיאטניקוב הוא סוציאליסט שמנסה לשנות את החברה כולה כדי לגאול את כל העניים, אך בפרקטיקה הוא אדם חסר אמצעים ופשוט, ואפילו לועגים לו על המטרה הלא ראלית שהוא מציב לעצמו.

רסקולניקוב אינו מוכן לקבל את הפער הזה. הוא מאמץ תאוריה שנויה במחלוקת שמעמידה בידי אינטלגנטים גדולים (למשל הוא עצמו) את הזכות המוסרית למעשי אכזריות במידה והם חושבים שביצועם יביא לתועלת מוסרית רבה. תהליך ההשתכנעות של גיבורנו בתיאוריה הזאת קודם להווה הסיפורי מכיוון שזה לא חשוב והעיסוק כאן הוא בפרקטיקה. מה שמביא את רסקולניקוב לביצוע הפשע הוא בדיוק חוסר ההשלמה עם הפער, הן אצלו (אמונה בתיאוריה שהוא לא מעז להוציא אל הפועל) והן אצל סוניה שעליה שומע מאביה השיכור, ואצל אחותו דוניה שלמרות מוסריותה הפנימית סוחרת בדבר גרוע יותר מסקס - נישואים.
(ספוילרים)
מהר מאוד נתקל רסקולניקוב בקשיים גדולים לגשר בין התאוריה לפרקטיקה, מיד אחרי הפשע הוא נתקף בחולשה ורגשות אשם ולא מעז אפילו לקצור את הפירות, שהיו באופן אירוני ה"הצדקה" של הפשע. פורפירי החוקר יודע היטב שברגע שיגיע רסקולניקוב להכרה שהפער הזה לא ניתן לגישור, הוא יבוא להתוודות.
נראה קצת מצחיק שבאיזשהו שלב הולך רסקולניקוב המיוסר אל סווידריגאילוב העלוב כדי למצוא איזושהי תשובה או עצה. הסיבה לכך היא הניהיליזם של סווידריגאילוב - אדם שאין לו תיאוריה, לא מאמין בכלום, ולכן לא מתקיים אצלו שום פער. לכאורה נראה שסווידריגאילוב הוא הדמות הכי חכמה, אך ההתאבדות שלו מראה שהאמונה והתאוריה מקיימות את האדם לא פחות מהפרקטיקה, ובהיעדרן הוא יימצא מהר מאוד שאין לו בשביל מה לחיות.
התשובה היחידה לרסקולניקוב היא ההשלמה עם הפער, שתגיע אליו דרך העונש. הפתרון שמציג רסקולניקוב הוא הכרה בכך שהתאוריה אינה סופית, אלא שההשקפות שלו עוד ישתנו במרוצת הזמן.

הספר הזה הוא כמעט פילוסופי לחלוטין, עב כרס ומתייחס למכלול עצום של דמויות, השקפות ומסרים. צריך לא מעט ימים כדי לקרוא אותו, ולא מעט ימים כדי לתת לו "לשקוע". אני מעדיף כתיבה קצת יותר תמציתית, שימוש קצת יותר צנוע באמצעים אמנותיים וקצת פחות אמירות בספר אחד, אבל זה כבר עניין של טעם אישי.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•צבי
האמן ומרגריטה

האמן ומרגריטה

מיכאיל בולגקוב

האם לפנינו ספר המחאה הטוב ביותר שנכתב אודות ברית המועצות?
ישו והשטן נוכחים כל כך ברומן, עד שאפשר לטעות בהתחלה ולחשוב שמדובר ברומן תאולוגי, אך מהר מאוד אנחנו לומדים ששתי הדמויות האלה משמשות את בולגקוב רק כדי לתאר לנו את ברית המועצות של סטלין.
בעמודים הראשונים של הספר אנו מתוודעים אל שני אנשי תרבות, האחד משורר והשני עורך כתב-עת. כל אחד מהם, במקום לגלות פתיחות ודעה חופשית כפי שהיינו מצפים ממנו, מציג את אחת מהגישות של ברית המועצות כלפי נושאים שהיא מתנגדת להם, במקרה הזה ישו. הגישה שמציג המשורר היא הכפשה, ולכן בשיר שהוא כותב על ישו הוא דואג להציגו באור השלילי ביותר. העורך, לעומת זאת, מציג את הגישה הרווחת יותר, והיא הכחשה. מי אמר בכלל שהיה אדם כזה? ישו מעולם לא היה קיים, הוא דמות בדיונית. אין יותר גישות חוץ מהשתיים האלה שמותר לאמץ, ו"האמן" שבהמשך הסיפור הוא העדות לכך.
לדאבונם השניים נתקלים בשטן, שמצידו, בשיא האירוניה של בולגקוב, מייצג את האמת ברומן. יש הרבה מקום לתהייה כיצד דבר כה שלילי יכול לייצג דבר כה חיובי, אבל התשובה היא פשוטה. במשטר טוטליטרי יש להיזהר מהאמת כמו מהשטן, וכך כל דמות שפוגשת בספר זה בשטן, כלומר מגלה את האמת ואינה מוכנה להתכחש לה, נרדפת, מבודדת מהחברה ונשלחת למוסד לחולי נפש או לכלא. למעשה רק מי שמטורף באמת יכול לשרוד בברית המועצות, והשטן מיטיב להראות זאת כשהוא גורם להמונים להתחיל לשיר באמצע הרחוב, ואף אחד מהם לא מעלה על דעתו שהוא או מי מחבריו מטורף.
את ביקורו של השטן במוסקבה חותם בולגקוב בצורה מבריקה, כשהוא מתאר את ה"חקירה" שהתנהלה בעקבות הנזק שהותיר אחריו השטן. ראשית, נעצרים עשרות אזרחים ששמותיהם דומים לאלו של השטן ופמלייתו (עילה מספקת, לא?). שנית, מכיוון שכמות האנשים שחזו בשימוש בכוחות על טבעיים גדולה מאוד (ולא ניתן לאשפז את כולם במוסד לחולי נפש) קובעת ועדה של פסיכיאטרים מנוסים כי חברי הפמליה הם מהפנטים בעלי עצמה בלתי רגילה שהשתילו את החזיונות האלה במוחותיהם של ההמונים. אם כל כך קל למנגנוני החקירה של ברית המועצות "להעלים" אירועים שקרו בנוכחות עדים, עד כמה יהיה לה קשה להעלים אנשים, רעיונות וזכויות? אז מה הפלא שסטלין הצליח להעלים עשרות מליוני אזרחים בלי שהעולם הנאור יידע על כך במשך עשרות שנים?

זהו ספר מחאה מצוין, מתוחכם ואירוני. בשביל מי שחי בברית המועצות, הספר הזה בהחלט שווה 5 כוכבים. מבחינתי, הספר הזה שווה "רק" 4, בגלל שהוא מעוגן כולו בתוך התקופה והמשטר שבו הוא נכתב. אין עיסוק בנושאים אוניברסליים ודברים שיכולים לגעת בנו היום, וההתבוננות בספר היא רק דרך צוהר של אותה תקופה, שהרומן מיטיב לתאר אותה אך לא מתאר שום דבר שהוא מעבר לה.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•צבי
קורות הציפור המכנית

קורות הציפור המכנית

הרוקי מורקמי

כרגיל, המספר שלנו הוא "אדם פשוט בשנות השלושים לחייו שפועל מתוך אשליה של רצון חופשי". ומי מאיתנו לא? הרי אנחנו אנשים חופשיים, אין שום דבר שכובל אותנו או כופה עלינו את רצונו.

אני מרגיש שהדרך הטובה ביותר להציג את הספר היא לצטט את שיחתו של המספר עם מר הונדה, שאומר לו באחד הימים:
"ייתכן שהעבודה המשפטית לא מתאימה לך כלל, איש צעיר"
"ייתכן?"
"כן, ייתכן. בעולם הזה החוק שולט, בשורה התחתונה במה שקורה. זהו עולם שבו צל הוא צל ואור הוא אור [...] אבל אתה אינך שייך לעולם הזה, איש צעיר. העולם שאתה שייך אליו נמצא מעל לעולם הזה או מתחתיו."
"מה עדיף?" שואל המספר מתוך סקרנות "מעל או מתחת?"
"אף אחד מהם אינו עדיף, אין כאן שאלה של טוב יותר או רע יותר. מה שחשוב הוא לא להתנגד לזרימה. אתה עולה כשאתה אמור לעלות ויורד כשאתה אמור לרדת. כשאתה אמור לעלות, מצא את המגדל הגבוה מכולם וטפס לראשו. כשאתה אמור לרדת מצא את הבאר העמוקה ביותר ורד עד תחתיתה. כשאין זרימה, השאר במקומך. אם תתנגד לזרימה, הכל יתייבש. אם הכל יתייבש, העולם הוא אפלה."

הדיאלוג הזה, לבד מהיותו אחד הדיאלוגים הטובים ביותר שקראתי אי פעם (אחד הדברים היפים הוא שבמבט ראשון הוא נראה כמעט מונולוג), ולבד מהיותו הצצה לנושאו המרכזי של הספר, מראה את היכולת יוצאת הדופן של מורקמי לשבור מוסכמות ספרותיות ולבנות אותן מחדש כדי לשרת את ספריו. ההתנגדות לזרימה כבר לא מסמלת התנגדות ללחצים חברתיים, אלא התכחשות לאני העצמי ולרצון האמתי שלך. העליה אינה מסמלת דבר טוב והירידה אינה מסמלת דבר רע, כאילו מורקמי כל כך זועם על זה שאנחנו מתייגים הכל כ'טוב' או 'רע' ("מה עדיף, מעל או מתחת?"), שהוא אפילו עוקר את הסמלים הספרותיים ל'טוב' ו'רע', ואף בוחר בהמשך הספר דווקא בירידה כדי לבטא דרכה דבר 'טוב'. הדבר ה'טוב' היחיד הוא התנועה עם הזרם, ציות לרצונות שלנו, שום דבר אחר אינו חשוב. עיקרון מאוד פשוט, אז למה אנחנו אף פעם לא מיישמים אותו?
הבעיה היחידה שאני מוצא בספר היא שהוא עמוס מאוד. זה ספר לא קצר, ולכל פרק יש שתי כותרות, כאילו מורקמי מנסה להגיד לנו כל כך הרבה רעיונות עד שנוצרת הרגשה שמרביתם הלכו לאיבוד. בכל זאת, מה שלא "איבדתי" הספיק לי כדי ליהנות מאוד מהספר.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•צבי
וזרח השמש

וזרח השמש

ארנסט המינגוויי

המלחמה נגמרה, ברוכים הבאים לדור האבוד. אצלנו הגברים אימפוטנטים והנשים מופקרות. אתם מוזמנים להשאיר את הערכים שלכם בכניסה ולשבת, היין שלנו עולה 0.30 לליטר.
המינגווי הצעיר מבטא ברומן הזה את הרשמים שלו משנות העשרים במאה הקודמת. אך למה הוא כתב את הספר הזה לפני "הקץ לנשק"? לכאורה זה מוזר לכתוב על דברים הפוך מסדרם הכרונולוגי, אבל כנראה שההתמודדות עם הספר הזה עוזרת לו להתחיל לכתוב על המלחמה עצמה, שכאן מוזכרת בצורה דלילה ועקיפה. אולי זאת הייתה המהות של התקופה – לנסות לשקם את מה שעשתה המלחמה, לספק לאנשים נחמה ולעורר בהם תקווה שהשמש תשוב ותזרח.
אבל איפה אפשר למצוא את הנחמה הזאת?
מה שווה האהבה כשאף אחד כבר לא מאמין בה?
מה שווה הזוגיות כשהיא תוצר של שיקולי תועלת?
מה שווה הכסף כשהוא מגיע במעטפות קטנות אליך בלי שתנקוף אצבע?
מה שווה הניצחון במלחמה כשאתה לא מרגיש חלק מאף מדינה?
ובכל זאת, כפי שאמר החכם באדם, "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת", ואפילו דור מחורבן כזה לא יכול למנוע מהשמש לזרוח שוב. אנחנו מקבלים הבטחה נוספת שהשמש תזרח מיהודי מודרני יותר, רוברט כהן. האיש שמראה לנו שגם בתקופה כזאת אפשר שיהיו לך ערכים, ואפשר שתילחם למענם. לכל החבורה הוא נראה כמו עלוב נפש שכופה את עצמו עליהם. הוא לא מתנהג לפי אותו קוד חברתי כמו שאר ה"גברים" בחבורה. מייק השיכור לא מצליח להבין מדוע העלבונות שהוא מטיח בכהן לא מרחיקים אותו מארוסתו. בסוף, אם לא הקהה את מוחו יותר מדי בשתייה, הוא יבין. גם המספר יבין, אבל לו השתייה לא תעזור. כדי להרחיק את כהן מעל ליידי ברט, יש צורך בגבר, ושניהם יודעים היטב שלהגדרה הזאת הם לא עונים.
סוף כל סוף, השמש זורחת. נער בן 19, נציג הדור הבא, עולה לזירה. שלא כמו שאר המטדורים מהדור הנוכחי, הוא אינו יוצר אשליה של סכנה. אצלו אין דברים מזויפים, הוא נמצא באמת בלב הסכנה כשהוא נלחם בפר.
ברט לא באמת אוהבת את הילד, אבל היא נמשכת אליו בגלל גבריותו (אותה סיבה שבגללה היא נמשכה לכהן). כהן רואה אותה עם הילד ומצפה כמובן לגלות עוד סמרטוט, אך כשהוא מרסק את פניו קם הילד שוב ושוב ומנסה להילחם, וכהן מבין שיש כאן גבר ומחליט להסתלק.
הגבריות שמהווה את הנושא המרכזי בספריו של המינגווי עלולה לפעמים להתפרש במובן הצר של אומץ וקרבות. כאן הגבריות מוצגת בצורה חד משמעית במובנה הרחב ביותר כדרך חיים, ובתור החומה היחידה שמגינה על האדם מלהיות מריונטה של החברה.
בעיניי זו ההוכחה הכתובה הראשונה לכך שהמינגווי גאון.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•צבי
אלף שמשות זוהרות

אלף שמשות זוהרות

חאלד חוסייני

יש הרבה כאב בספר הזה, כאב על מה שהיה, וגם על מה שהיה יכול להיות ולא היה.
הכבוד האפגני מפריד בין ג'לאל ומריאם כמו שהוא הפריד בין באבא וחסן. אלא שמריאם, שלא כמו חסן, אינה דמות שבלונית, והיא תעבור תהליך ובסוף תגיע להשלמה עם גורלה. לא כמו ההשלמה העיוורת של חסן, ההשלמה שלה תהיה בוגרת, וכשג'לאל יבוא היא כבר לא תהיה זקוקה לו. היא תבין שיש קו אדום שמתחתיו היא לא יורדת, אפילו שעד אותה נקודה היא תמיד נמצאה מתחת לקו הזה. היא תבין שגם אם אין ביכולתה לשלוט בכמות הכאב שיהיה בחייה, היא זאת שתחליט אם להיות מנצחת או מובסת כמו אמא שלה, והיא בוחרת להיות מנצחת.
כמו חייהם של הגברים באפגניסטן, גם מעמד האישה עבר שם תהפוכות רבות בשלושים השנה האחרונות. דווקא הקומינסטים הם שמרוממים אותו אל על, אבל זאת רק הקדמה שנועדה להדגיש עד כמה הטליבן ירסק אותו, כשישלח את הרופאות והחולות אל בית חולים שאין בו תרופות, ובאמת לאף בעיה שיש לאישה באותם ימים אין תרופה ואין אף אחד שאפילו יקשיב.
האם ראשיד הוא ראי לגבר האפגני מן השורה? לתדהמתנו נראה שהתשובה היא כן. ראשיד, שלנו נראה כמו השטן בהתגלמותו, הוא רק חלק מנורמה חברתית. כל התסכול שהוא חווה כגבר ממעמד הפועלים באפגניסטן, הוא מרגיש חופשי לפרוק על נשותיו (כמובן שזה הרבה יותר חכם מאשר שכל אותם גברים במעמד הפועלים יפעלו כדי לשפר את המצב במולדתם ולהפוך אותו ליותר הגיוני). ואם הוא כבר פורק את כל התסכול, רצוי שכמה שיותר באלימות. והרי אין שום חוק נגד זה, ומי אמר בכלל שמשהו פה לא בסדר? ראשיד איננו המטורף פה (להיפך, ראינו שהחוק מגבה אותו עד הסוף המר) אלא החברה האפגנית היא המטורפת.
שוב אנחנו מסיימים בסימן של תקווה. אולי הקורבן של מריאם, משפחתה החדשה של ליילה ועיסוקה בחינוך של יתומים, ובכלל ההתערבות האמריקאית באפגניסטן, ישימו קץ לכל מעגל הסבל של הגברים והנשים באפגניסטן? ימים יגידו.

מוצלח יותר מהספר הקודם.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•צבי

ביקורות נוספות על "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה"

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

דוגלס אדאמס

שמעתי הרבה על הספר, ופיתחתי ציפיות מאוד גבוהות. כשקראתי את הספר די התאכזבתי, העלילה הייתה מפורקת ולא ממש הצלחתי לעקוב, עד שהחלטתי למרות כל ההמלצות החמות להפסיק לקרוא. אחרי שנה בערך, בשבת אחת השתעממתי נורא והחלטתי לתת לספר הזדמנות נוספת. כמה אני שמחה שעשיתי את זה. משהו בקריאה השנייה, אחרי שכבר התחלתי פעם אחת והסגנון המיוחד קצת שקע, היה פשוט נהדר. הספר מלא בהומור שנון ומיוחד, רמת שנינות שלא יצא לי להיתקל בה במקום אחר. מתוך כל הספרים שקראתי והסדרות והסרטים שצפיתי בהם, זה אחד הדברים המצחיקים שיצא לי להיתקל בהם. מצאתי את עצמי צוחקת בקול לא מעט פעמים ורצה לספר למי שאפשר כל פעם שקראתי עוד משפט גאוני. בקיצור, ספר מטורף וגאוני. העלילה באמת קצת מבולגנת לפעמים אבל זה ממש לא ספר שמוותרים עליו.

לפני שנה•
★★★★★
•:)
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

דוגלס אדאמס

הספר פותח בוקר רגיל של ארתור דנט שברגע אחד הופך ליום הכי מוזר בחייו, כשכדור הארץ נמחק והוא מוצא את עצמו קופץ לטרמפ בין־גלקטי יחד עם חברו פורד. מכאן מתחיל מסע הזוי וכיפי.
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה היה מה שקיוויתי ואפילו יותר: קליל, מטורף ומלא הומור שאני ממש מתחבר אליו. צחקתי בקול מספר פעמים, בעיקר בזכות הדמויות והדינמיקה ביניהן.
ספר קצר, זורם, פשוט לא רציתי שיגמר. לשמחתי זה רק החלק הראשון מיקום של ספרים, סדרות וסרטים - הנה אני בא! 4.7/5

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•Ron
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

דוגלס אדאמס

#
אחרי שקראתי את "הזדמנות אחרונה לראות" שמאד אהבתי, פניתי (שוב) לקרוא את המאסטר פיס של אדמס. למדתי שאני בכלל לא מיוחדת: כמו רבים אחרים קראתי (מזמן) שלושה-ארבעה פרקים בספרון הקצר הזה, וזנחתי. לזכותי ייאמר שהשארתי את הספר כדי לחזור אליו פעם. הפעם קראתי אותו בהינף אחד ואף נהניתי ממנו, גם זה כמו רבים אחרים – אם כי אני מודעת שכדי לקלוט את המון הרעיונות המפוזרים בו יש צורך בקריאה שנייה ושלישית.

אז מה הספר הזה? יותר קל להגיד מה הוא לא: הוא לא מדע בדיוני. הוא לא פנטסיה וגם לא ספר מסע והרפתקאות. למעשה הוא השקפת-עולם – צינית, אירונית, גרוטסקית - של הסופר מולבשת באופן קומי, בסוג של סיפור פנטסטי, לא קוהרנטי או - ציטוט מאדמס - "אי הסתברותי", העוסק בבחינת טיעונים פילוסופיים על החיים. במובן הזה הוא הכי דומה ל"אליס בארץ הפלאות" של קרול.

כדור הארץ נהרס באחת על ידי כוח חיצוני כלשהו. הסיבה לא משנה וחסרת היגיון. בכלל היגיון אינו חלק מהמשוואה שהספר מייצר: שטויות שקורות, הומור נונסנסי, תהליכים כאילו רציונליים הנשלטים על ידי הינע אי-הסתברותי, המייצר הפתעות למכביר.
בין הדמויות תמצאו את ארתור דנט, ארצן גולה, פורד פרפקט, נוסע מתמיד בגלקסיה וזה שמוסיף ערכים שימושיים למדריך הטרמפיסט לגלקסייה, מארווין, רובוט הסובל ממאניה דפרסיה (בעיקר דפרסיה). בין הרעיונות יש אחד לא חדש: ראש המדינה צריך להיות זה שיסיט את תשומת הלב מאלה שעושים. בשביל זה הוא צריך להיות יהיר, אגוצנטרי ומוחצן, כלומר כריזמטי... כמו שאתם ודאי מבינים יש פה השתוללות מוחלטת של רעיונות המחביאה בתוכה די הרבה ביקורת רצינית על החיים על כדור הארץ, שהוא נקודה לא משמעותית על מפת היקום.

למה הוא הפך לאייקון? איך "בלי פאניקה" הפך לסיסמה קליטה שרבים מהדהדים אותה? איך "יום המגבת" הפך לחג כמעט רשמי, לא רק בקרב ילדים מתלהבים? התשובות נעוצות כנראה בסוג הכתיבה שהיא התפרעות עולצת שכביכול שמה פס על כל מה שחשוב ומעצימה את הבלתי-סביר והלא-הגיוני.
לא בטוח שאחזור ואקרא בו אבל אם אעשה זאת – די בטוח שאגלה בו עוד צדדים שלא עמדתי עליהם עד כה. כדאי היה לקרוא את הספר כדי למצוא איזו אחיזה במציאות המטורללת וגם להכיר קצת את אחד היוצרים היותר יצירתיים שחיו ומתו על הכדור הזה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•yaelhar
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

דוגלס אדאמס

לא יודעת אם לקרוא לזה חור בהשכלה, חור בקריאה - כמו שרק חופשת קורונה יכולה לספק - או סתם סקרנות, אבל השבת ביליתי עם המדריך. ואם כבר אנחנו מדברים עם מי ביליתי, אז נעתי בזיגזג ספורט-אלגנט היישר ממנו אל "המיתוס של סיזיפוס", עליו תשמעו בקרוב אם תחכו בנימוס כמובן, אבל מה שאני מנסה לומר הוא שהיה זה המשך טבעי במובנים רבים ואפילו מענג.

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה (להלן: המדריך) נחשב קלסיקת מד"ב או סתם קלסיקת קריאה שקצת מביך להסתובב בעולם מבלי לדעת מי אומר למי ובאיזה עניין "היו שלום ותודה על הדגים", מדוע יש לתקוע דג באוזן ובכלל, מדוע חוק יסוד הוא לארוז מגבת לאן שלא הולכים, ואם כבר, אז גם רצוי כזו של מרקס אנד ספנסר. ובכל זאת, הגעתי לגיל נכבד (עדיין לא 42, שהוא התוצאה האלמותית המתבקשת) מבלי לקרוא את המדריך.
אחיו למגזר באיזה אופן, "זן ואומנות אחזקת האופנוע", אגב הסתבר די מהר כשעמום מוחץ בשורות צפופות אשר בניגוד למנהגי, נטשתי באמצע הדרך, מבלי אפילו לטרוח לבדוק אם תדלק או שימן או כיוון.

המדריך הסתבר כיצירה רוויית משפטי ציטוט מעולים (כן, כן, תכף תקבלו מקבץ), עלילה בינונית לעיתים בינונית ומטה, קריצות מעולות ושנינות משובחות לעולם הספרות והפילוסופיה, קצת לעולם הטכנולוגיה ובגדול בתיבול הדיכאון של הרובוט מרווין, זה מה שגרם לי לאחוז בו עד תומו. הוא חף מיומרנות היתר (המעייפת עד בלי די!) של זן ו. ותודה לדאגלס על כך, אבל הוא כן בן דמותו ובן תקופתו, וזה איכשהו מורגש. משונה לקרוא את הספר הזה, שבו שיא ההתפתחות הטכנולוגית הוא השעון הדיגיטלי, ב-2022. למשל המדריך עצמו שמתואר בספר כפסגה עתידנית מזכיר אייפון דור שלישי אבל מסוג כבר די מעפן. סליחה אדאמס, ממש לא באשמתך. אבל
ובכל זאת. יש בו עוקצנות בהחלט משובחת על בני האנוש, על עולם שמנסה לעסוק בעצמו כאילו אין בלתו ולבסוף כל שמוקדש לו בתיאור כדור הארץ במדריך הוא שתי מילים: לא מזיק

אז אי אפשר כנראה בלי היצירה הזו בעולם
אבל באופן חצוף ובלתי מותאם ממש התחשק לי לערוך את היצירה, להחזיר למחבר (ז"ל) עם הערות וממש לחכות שיעשה שיעורי בית ונמשיך לעבוד על החומר
ועדיין

בלי פאניקה. שבו מתישהו לנסות

יאלל'ה, לפינה החביבה עלי שבסוף היקום:
"לצערי נתקעתי על כדור הארץ יותר זמן משהתכוונתי," אמר פורד. "באתי לשבוע ונתקעתי לחמש-עשרה שנים."

"אנחנו יכולים לסמוך עליו?" שאל
"כשלעצמי , אני סומך עליו עד סוף העולם," אמר פורח
"אה, כן," אמר ארתור, "וכמה הוא רחוק?"
"שתים-עשרה דקות בערך," אמר פורד

"15 שנים הן זמן ארוך למי שתקוע בכל מקום שהוא, לא כל שכן מקום משעמם להחריד כמו כדור הארץ."

"אל תדאג," אמר פורד, "הם עדיין לא התחילו."
"תודה לאל," אמר ארתור ונרגע.
"זה בטח הבית שלך שמתמוטט, זה הכל." אמר פורד והריק את כוסו בלגימה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•זרש קרש
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

דוגלס אדאמס

שמעתי הרבה שבחים על הספר הזה ומעולם לא יצא לי לקרוא אותו, יום אחד בשבת בבוקר אני מוצא 2 ספרים על השולחן שלי: את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" והשני הוא לא חשוב כרגע.
הסתבר לי שאבא שלי הביא אותו מחבר שלו שהוא מעריץ מושבע של מדע בדיוני (וספרים קלאסיים), וככה התחלתי לקרוא.
הספר, שמכיל בסה"כ 143 עמודים מכיל בתוכו חומר רב למחשבה, צחוק ועוד מחשבה.
הסאטירה החברתית שבספר הפילה אותי, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה (מה"ל) מפרש את המושג "הנשיא בגלאקטי" כך:
אדם שכל תפקידו הוא להסב את תשומת הלב של הציבור מהממשלה והלאה, אין לו באמת סמכות או כוח בידיים והוא בסה"כ בובה של חברי המועצה. זאת הסיבה שאדם שהוא רברבן, שחצן וחמדן הוא המושלם ביותר לתפקיד כזה.
ביד אמן מעביר דאגלס אדאמס בעזרת מילים פשוטות ביותר (ולעיתים בסלנג ממש)לקורא את ההומור הרב שבספר ואת כל הדיאלוגים,המושגים במה"ל ושאר תיאורים שטבולים באיגיון שגורם לך לתהות על משמעות החיים וכמעט להשתכנע כי הסיפור המוזר על היווצרות כדור הארץ אותו תווה אדאמס לאורך הסיפור הוא אכן אמיתי וכי עכברים הם יצורים היפר-אינטילגנטים שלא אנחנו עורכים ניסויים עליהם אלא הם עלינו.
לעיתים הייתי מוצא את עצמי צוחק בקולי קולות מהדיאלוגים שיש בהם הרבה הומור ואיגיון שמאפיינים בריטים.
הספר מציג הסברים לדברים שנראים בהתחלה מטופשים אך לאחר מכן נראים איכשהו הגיוניים כמו למה מגבת היא דבר מאוד חשוב כשאתה טרמפיסט בגלקסיה או למה כשאתה מציג הוכחות לקיום אלוהים אתה בעצם מפריך את קיומו.
היו גם קטעים רבים בהם אדאמס מציג מושגים חלליים שלאף אחד אין מושג בהם, צריך קצת יותר ריכוז לקטעים האלה שמערבים בותכם מושגים מדעיים (בדיוניים כמובן).
הספר פשוט נגמר מהר מדי, חבל שהוא חילק ככה את הספרים, ובכל זאת נהנתי מהספר בצורה שבאמת קשה לתאר במילים, רק מי שקרא את הספר והבין את ההומור של אדאמס יבין למה אני מתכוון כשאני אומר את זה.
לסיכום: ספר קליל בעל תובנות מיוחדות, עם משפטים קצרים בעלי משמעות גדולה ומדע בדיוני שנכתב כאילו הוא האמת לאמיתה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אספן ספרים
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

דוגלס אדאמס

אני ממחזר ביקורת שכתבתי לפני מספר שנים, אי שם ביקום אחר, תחת דמות אחרת ובמציאות דיסוטופית אחרת לרגל היום המיוחד שחל היום...
'ברוכים הבאים ליום המגבת הבינלאומי הידוע בשמו הפחות נוצץ ומבריק - מסיבת סוף היקום. נחווה מופע קרקסי ומגושם של הרס כוכבים באמצעות שירת הווגנים, חייזרי ההוצאה לפועל של הגלקסיה. מנחי המופע הם זֵייפוֹד בִּיבְּלבְּרוֹקְס, נשיא הגלקסיה וכעזר נגדו תנחה, קריינית הרצף הארצית טרישיה. מרווין הרובוט הדיכאוני יספר בדיחות עצובות שתגרום לכם לאבד את עצמכם לדעת או לחלופין להתחתן עם בני האומה הצרפתית (לדעתי האישית להתחתן עם צרפתי זה עונש כבד מידי) ודלתות עצמאיות, שמהמהמות לעצמן בתחושת סיפוק עצמי, תפתחנה לפניכם בציפייה שלא תעברו.
תוכלו להתראיין אצל פורד פרפקט, כתבינו לעניין מדריך הטרמפיסט לגלקסיה שהוא המדריך הכי לא נקרא ברחבי היקום או לחלופין ליידות על הקורבן האומלל ארתור דנט קוביות סוכר חומות ולהשפיל אותו על ידי כך שתתנו לו לשתות תה עם חלב, ללא חלב.
כל שאתם נדרשים לעשות על מנת שתוכלו להיכנס למסיבה הוא לאכול שקית בוטנים מלוחים קטנה שהתוקף שלה פג, כמו שמחלקים בטיסות צ'רטר שממריאות משדה התעופה ונוחתות לאחר חצי שעה כי הקברניט שכח לקחת מצפן ומפה, כוס בירה פושרת ולשאת בתיק שלכם מגבת בגודל בינוני עמה תוכלו להצליף לעצמכם בישבן רק כדאי שתקבלו לחלוחית בעיניים (את אפקט הלחלוחית בעיניים אפשר גם לקבל מחיבוק כלבלבים, מחיבוק עצים ומחיבוק עצמי) ותחכו שתעבור חללית, רצוי עם מנוע בלתי הסתברותי שתאסוף אתכם משום מקום רק כדאי להטיל אתכם בחזרה בשום מקום אחר.
מובטח לכם הומור, מובטח לכם סרקסיזם ומובטח לכם הלקאה והקאה עצמית.
לחיי ארתור דנט, אנגלי בודד בחלל החיצון - אתה לא לבד בעולם המשוגע של דאגלס אדאמס; גם מייגור תום אתך, גם דויד בואי וגם אני וכולנו חוגגים את יום המגבת הבינלאומי
https://www.youtube.com/watch?v=HyMm4rJemtI'

לפני חודש•ישי
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

דוגלס אדאמס

יש הרבה דברים שנשגבים מבינתי. כנראה שאני לא אמור להבין את הכל וזה בסדר, אולי אני גם לא צריך אבל בהחלט קיימים דברים גדולים ממני, זה הגיוני ואני מקבל את זה. להלן רשימה קצרה:

מכניקת קוונטים
חור תולעת (WORMHOLE)
חורים שחורים
ופלים בטעם לימון, איכס...
ערגליות תות
מוסיקת פופ קוריאנית, מזעזע ומחריד...
טיילור סוויפט, אולי חלאס לבלבל תמוח על האקסים שלך, וכמה קיטשיותת, כמהה?!
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

מספר ההמלצות שקיבלתי על הספר שוות פחות או יותר למספר הכוכבים בגלקסיה (וזה המון! יש שיגידו בערך 400 מיליארד כוכבים), הילולים ושבחים ואינספור מחמאות מכאן, כוכב הלכת ארץ, ועד לקצה הגלקסיה עצמה והאמת? אין לי מושג על מה כל הרעש, זה חלף מעליי כמו מטאור, או בשמו העממי - כוכב נופל, שתוך שניות נעלם מן העין והשאיר אותי עומד ובוהה בשמיים ובריק המוחלט והבלתי נגמר כשאני מטה את הראש מעט הצידה ומגרד אותו. האם פספסתי משהו? וכנראה שהספר הוא אחד מאותם דברים שהצליחו לחמוק מתחת לרדאר שלי.

רבות אמרו על הספר, קורע מצחוק הם אמרו, לא צחקתי כמו שחשבתי שאצחק (הרובוט שסובל ממאניה-דפרסיה היה בהחלט משעשע אבל גם הוא הגיע מאוחר ועם כל הכבוד הוא לא יכל לסחוב ספר שלם על הכתפיים המתכתיות שלו).
גאוני הם אמרו, אז כנראה שגאון אני לא (פיזיקאי תאורטי אני כבר לא אהיה, אוף) כי לא הבנתי 70 אחוז מהספר ובתכלס הספר הפסיק לעניין אותי אחרי הפרק השלישי אבל מי אני שאעצור את הקריאה, הרי מדובר ביצירת מופת, קלאסיקה הם אמרו, ועוד אחרי שלושה פרקים?! הספר משעמם והסיבה היחידה שהמשכתי עד עמוד 170 היא כי חשבתי שמשהו לא בסדר איתי וכנראה שאני מפספס משהו, אני בטח מחמיץ משהו חשוב. אבל הכאב ראש שהספר עשה לי לא היה שווה את המשך הקריאה ונאלצתי לעצור.

באיזשהו שלב הנחתי למחשבות שלי לשוטט ולהריץ מספר פעמים את שם כוכב הלכת ממנו הגיע פורד פרפקט, החבר של ארתור דנט – ביתלג'וז -ביתל-ג'וז - ביתל-ג'וס - Beetlejuice! - וינונה ריידר היפהפייה - מייקל קיטון – האביר האפל - באטמן – אשת החתול - מישל פייפר יפהפייה מס' 2. ואלו פחות או יותר הדברים שרצו לי בראש תוך כדי הקריאה ובין פסקה לא מובנת אחת אל האחרת אני מוצא את עצמי שר את JUMP IN THE LINE ומדמיין את וינונה מרחפת באוויר ורוקדת לצלילי הקליפסו, שייק שייק שייק שרונה, וורק וורק וורק יור באדי ליין.

הלכתי לצפות ב-Beetlejuice.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Rasta
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

דוגלס אדאמס

אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה שאגתי מצחוק מספר כמו שקרה לי עם המדריך לטרמפיסט לגלקסיה. 🤣😁
זה ספר קורע מצחוק וגאוני, מלא בדמיון פרוע ובסאטירה מעולה על האנושות ועל האבסורד שבה.
עדיין לא קראתי את המשך הסדרה, אבל אני כבר ממש מחכה להמשיך.

שלשום•
★★★★★
•רייצ'ל
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

דוגלס אדאמס

ספר של יום אחד. מה הכוונה? מאוד קל לקריאה, סוחף בצורת הכתיבה והתרגום שלו. עלילה מעניינת וזורמת. אומנם לא כל היצורים אנושיים אבל בהחלט יש להם תכונות אנושיות. הכותב אכן בנה שם עולם והעולם שלם. גם את ההקדמה של הסופר בגרסא החדשה מאוד אהבתי.

לפני שנתיים•
★★★★★
•TheDorisman
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
לפני 15 שנים

“אני יותר טיפוס של פנטזיה ממדע בדיוני אבל הספר הזה מצחיק בטירוף! לא לחובבי הז'אנר בלבד, וגם לא חייבים”