הפעם נלקחתי למחוזות דמשק הקולנית, אל האנשים הפשוטים שמרכיבים אותה.
זו לא דמשק של אסד, של פחד וטרור ברחובות. זו דמשק תוססת של נוצרים , יהודים ומוסלמים, של רוכלים, רכילות ותרבות רחוב משגשגת.
הפרק הראשון נפתח בסיפור רצח. אדם נמצא מת בתוך סל בכניסה לכנסייה בדמשק. קצין סורי.
הפעם הבאה שניפגש ברצח הנ"ל תהיה בפרק האחרון. בתווך נפרס לו סיפורן של שתי חמולות מכפר חקלאי מרוחק משנות העשרים ועד השבעים של המאה הקודמת.
הספר מתמקד בזוג צעיר , פריד וראנה, נער ונערה נוצריים מאוהבים, המשתייכים כל אחד לחמולה אחרת ששתיהן נלחמות זו בזו שנים. מלחמת החמולות גוררת נישואין כפויים, רציחות, הגליה ומביאה בסופו של דבר אל הסוף הבלתי נמנע.
כמובן שיש התנגדות נחרצת לרומן הצעיר. סוג של רומיאו ויוליה במזרח התיכון.
הספר חוזר אחורנית, לסיפורי הוריהם והורי והוריהם, לאהבות, לקנאה ולמלחמות ביניהן.
הפרקים קצרים, מתארים סצנות ואירועים קטנים מחיי העם הסורי, תרבות של נשים שקולן לא נשמע, מלחמות על כבוד, על פוליטיקה בתקופה של ניסיונות הפיכה רבים וקומוניזם.
ספר מרתק, אם כי ארוך מדי. יש ריבוי דמויות משניות מה שמקשה על התחברות לדמויות ומקהה את תחושות האמפתיה כלפיהן.
היתה לי תחושה של הרבה מאד פרקים המיותרים להתקדמות הספר.
יחד עם זאת נהניתי.

ספר החושף את התרבות הערבית הענפה על כל פניה וצדדיה, היפים והיפים פחות.
בבסיסו של הסיפור ניצבות שתי חמולות יריבות, שצאצאיהן מוצאות אהבה גדולה, מעיין רומיאו ויוליה הגרסה הערבית.
החמולות עושות כדרכן של חמולות וזה להגן על לכידות החמולה פנימה והרחקת אויבים ומאיימים פוטנציאלים על אותה אחדות פנימית משפחתית.
חוויה מטלטלת ושונה הלוקחת אותנו לצד הסורי של הגבול עם ישראל, כפי שלא נראה ולא נחווה.
הספר מאוד רלוונטי ואקטואלי גם לעכשיו עם ההפיכות בעולם הערבי, בהתייחסותו לאותם ארגונים רדיקליים וקיצוניים אשר הם חלק מההפיכה הנוכחית.
בנוי היטב, כמעט ואין פרק שאני יכולה לומר שהיה ניתן לפסוח עליו ולא לכותבו, שלמות טקסטואלית מרגשת ומופתית.

בעל תוכן אבל איטי מדי
כרגיל, הסופר כותב בצורה יחודית. הפעם על סוריה בתקופה המודרנית(סוף התקופה העותמנית ועד ימנו).
זאת במבט על מספר משפחות ובעלילה הדומה לרומאו ויוליה.
עד כאן החומרים טובים, בספר יש הומור, תיאור מפורט של חיי נוצרים ומוסלמים, וכן הצגה מפורטת של הווי, אורח חיים ומחשבה על פי התקופה.
הבעיה היא שהסופר לא רצה להשמיט שום פרט מהמידע שיש לו על הנושאים השונים.
כל דמות, בין אם היא ראשית או משנית, מקבלת מקום ומרחב בספר ובעלילה. הדבר נכון לכל ארוע.
מצד שני , מסיבותיו הוא, מסתיר לנו הסופר שמות של מנהיגים ואנשים אמיתיים עליהם הוא כותב.
התוצאה של ההרכב שתיארתי הוא בליל לא מרוכז שכל קטע בו הוא יפה אבל המכלול מעייף.
העלילה אינה מרוכזת וחבל.
למרות זאת אני ממליץ לקרוא אותו בעצימות נמוכה, כלומר לאט לאט עם הפסקות.
יש מה ללמוד ולקלוט בספר, כולל ההומור המעודן. אבל כמו במזרח, צריך אורח רוח כדי לשלות ולמצות את הנושא.

טוב, לא סיימתי לקרוא ,אבל הספר הנו בן שני כרכים ואצטרך עוד כמה ימים לסיימו .אבל כבר עכשיו אני יכולה להמליץ באהבה רבה על הספר . הספר אם לפשט את העלילה בדומה לסיפורם של רומיאו ויוליה והמשפחות היריבות,אבל בסוריה של המאה הקודמת ,בצירוף כתיבה נפלאה בסגנון של מארקס הקולומביאני .בנוי מסיפורים קטנים ,אירועים מתגלגלים,מסיפורי עם ,אמונות תפלות ולא תפלות, מדמויות מרתקות .ולסיכום ביניים : הספר במחשבתי גם כשאיני קוראת בו .וזה אומר דרשני עליו .

היום סיימתי את קריאת הספר, אומנם על הרומן שהוא הנושא המרכזי של העלילה מעט מאוד שורות נכתבו עליו, אבל הספר מקיף 110 שנים שמספרים על החיים וההסטוריה של הנאהבים. שרק סיפור חייהם מרתק ומעניין. שלא כרומנים אחרים שמתמקדים רק ברומן עתצמו, פה הספר עמוק מקיף ומספר על הכל שקורה מסביב לרומן שזה הרבה יותר מהרומן עצמו, הרומן עוצמתי נועז מרתק ומרגש, לא להחמיץ.

לקח לי 5 חודשים לסיים את שני הספרים הללו. לא פעם הרהרתי ביני ובין עצמי, אולי להפסיק לקרוא את הספר... כמו שאתם רואים לא הפסקתי, כי יש בספר הזה משהו שמשך אותי.
אסביר - העלילה טובה, יש בה מתח , יש בה שנאה, יש בה הסטוריה ובעיקר יש בה אותנתיות המספרת לנו על החיים בארצות ערב, על המנטליות הערבית , וכמובן יש בו אהבה... איך אפשר בלעדיה...רומן בין שני אנשים הבאים ממשפחות יריבות.
אפשר ללמוד מהספר המון דברים. מה שלקחתי לעצמי הוא כמה שנאה יכולה להרוס,
כמה סבל היא מביאה. כמה חשוב להיות שם בשביל ילדינו. ללא ביקורת וללא תנאים. לקבל אותם
כמו שהם. לעטוף אותם בהרבה אהבה...
יחד עם זאת יש בספר המון פרטים שניתן לוותר עליהם. הם אינם תורמים לעלילה... כך שניתן היה לצמצם אותו לכרך אחד (-:
בסך הכל מומלץ לקריאה. מתוודעים לעוד פאן של האהבה...

קראתי חצי ספר מהכרך הראשון.
דוגמא קלאסית ל"מרוב דובים לא רואים את היער".
לא ברור מה המרכז ומהו הסיפור המרכזי.
עודף פרטים. די התיש ונהיה מייגע.
וזה היה השלב בו אמרתי: "עד כאן!"