אחד התיעודים החשובים ביותר על השואה. כל מי שזכר השואה חשוב בליבו כדאי שיקרא את התיעוד המיוחד הזה עדותם של אנשי 'הזונדרקומנדו', האנשים שהגרמנים הכריחו אותם לעבוד בעבדה הנוראה מכל. בתאי הגאזים ובמשרפות שבמחנה המוות אושוויץ. העדויות מסמרות שיער. גם למי שכבר קרא על השואה זו ליבת הליבות. כתובה באופן קולח ונוח לקריאה. ספר חובה.

התחלתי לצפות בפרקים מהסדרה ״שיטת קמינסקי״ המככבת בנטפליקס, סתם, ברגע אחרון שכזה. הייתה לי טיסה פנימית של שלוש וחצי שעות לסאן פרנציסקו באחד ממטוסי האוטובוס האלו שאתה לא בטוח אם תצא בשלום מהחוויה כי הם נתקעים תדיר בכיסי אוויר ואין מסכים נורמליים או אוכל טעים, אין שרות, אין בידור אלא אם כן אתה משלם וביוקר על סרטים מלפני עשור. כשהגעתי לשדה, התחברתי לאינטרנט האלחוטי והתחלתי להוריד פרקים לטאבלט שיהיה לי איך להעביר את הזמן. את מייקל דאגלס או יותר נכון את יצר החרמנות שלו, אני זוכרת מחיזור גורלי ואינסטינקט בסיסי. לא תופסת ממנו ״מאץ’ אוף אנ-אקטור״ למען האמת. אביו, לעומתו, היה ספרטקוס אמיתי; עם בלורית, גומות וזוג עיניים כחולות. בן 102 ועדיין בסביבה.
אך מי שצד את עיני היה האיש שלצדו, זה שלמעשה גנב לו את כל ההצגה: אלן ארקין האיש והאגדה! קירח ועם הבעה מזלזלת תמידית על פניו, דפק פאנצ׳ליינים על ימין ושמאל והצחיק אותי עד כדי הערכה. הציניות, המורבידיות הזאת שלו הילכה עלי קסם עד תום העונה השנייה והבנתי מהיכן נובע המגנוט הלז; מעצם היותו יהודי סובל ומעונה, מבחירתו המושכלת בסרטים ייחודיים, מהגנים שלו: שורשים באוקראינה וגרמניה.
שכלול כללי נותן לך משהו כמו קרוב משפחה רחוק של בשביס זינגר.
הסרט הראשון שראיתי בכיכובו היה ״הבריחה מסוביבור״. הוא שיחק אחד מהמורדים, ייתכן שאף עבד במשרפות כבר אינני זוכרת. מה שכן, זכורה הייתה לי עמידתו הגאה אל מול התופת. הוא לא איבד צלם אנוש ועזר לכל המיואשים. המוות היה קולגה שלו, עבד איתו בצמוד גב אל גב אך זה לא הזיז לו. הוא לא התרשם מהאיומים ועסק בהצלה. הנחישות שלו נותרה בתודעתי.
משתוקקת למידע נוסף מצאתי את ״בכינו ללא דמעות״ של גדעון גרייף המתאר עדותם של אנשי הזונדרקומאנדו באושוויץ ומשם כבר לא הייתה דרך חזרה. נסחפתי לסיפורי אימה נוראיים, למעשים בלתי אנושיים, לאפלה ולזדון אך מה שיפה בתיאורים הללו, מה שהכרחי בהם הוא הטוב שתמיד איכשהו, למרות הכל בולט בתומתו, בחומו ובעשייתו החיובית. הטוב הבא לידי ביטוי באמצעות האנשים שלא איבדו צלם אנוש ולא הפכו בעל כורחם לחלק מתעשיית הרצח.״הגיהינום הוא הזולת״ קבע ברוב פלצנותו ז׳אן פול סארטר אך אני לא מסכימה איתו, לא לגמרי. שלהבות בודדות מעניקות לנו בספר זה את חלבן, את סודן וראו איזה פלא: הם נותרו אנשים טובים. מסמך סוחט דמעות, נוקב ופוצע הוא הספר שלפניכם אך אסור לדלג עליו הוא חשוב לחיזוק האופטימיות, להישרדות ולהשראה. אני מעיינת בו ביום השואה ויודעת שקיימת גם טוב בעולמנו. עובדה ששרד על מנת לספר.

קראתי את הספר מתחילתו עד סופו . אני בכיתי עם דמעות . הספר נגע מאד ללבי וכתבתי במסגרת סימנריון עבודה בנושא הזונדרקומאנדו אנשים אומללים . והשאלה הגדולה ששאלתי את עצמי מה אני הייתי עושה במצבם ואין לי מענה כי אני הרי לא הייתי במצבם ואין לי זכות לשפוט אותם.

ספר ממש מצמרר ומשמש עדות חיה למכחישי השואה למינם,עדויותיהם הדומות של וזונדרקומנדו לקושי בביצוע הזוועה.
הספר מפרט לפרטי פרטים את אשר הם עברו בצל הפחד והאימה.
לדעתי כל מי שיש לו ספקות והרהורים לגבי מעשה הזונדרקומנדו כמעשיים 'בלתי מוסריים' ולא צודקים ספר זה נותן לו גם מענה.

אחד הספרים היותר מצמררים שקראתי בחיי על נושא השואה....
האוטנטיות נשפכת מכל פיסקה ופיסקה.
כן גם אני בכיתי...עם דמעות...
מומלץ ביותר
רן

קשה להפריז בחשיבות הספר הזה.
המחבר, גדעון גרייף, עשה עבודה מופתית, ברגישות אין קץ, וראיין את אנשי הזונדרקומאנדו אשר עבדו בתאי הגזים, בתפקידים הנוראיים ביותר שניתן לעלות על הדעת, ואלו שיתפו איתו פעולה באופן מלא.
הספר לעיתים, באופן מבהיל, מכניס אותך לשם, למחנה, ונותן לך מושג- קטן ככל שיהיה, לזמן קצר ככל שיהיה- על איך זה להיות בתוך סיטואציה כפויה ולתפקד באופן אוטומטי, תוך לקיחת חלק במעשי הרמאות של הנאצים כלפי הקורבנות היהודיים אשר הובלו לתאי הגזים.

גרייף נותן לקוראים בהקדמה לספר, רקע עשיר ומעמיק, תוך ציטוט מעשרות ספרים ומאמרים שנכתבו ולא משאיר אבן על אבן בנושא זה.

לכל מי שמתעניין בספרות השואה, זהו ספר חובה.