“אחד התיעודים החשובים ביותר על השואה. כל מי שזכר השואה חשוב בליבו כדאי שיקרא את התיעוד המיוחד הזה עדותם של אנשי 'הזונדרקומנדו', האנשים שהגרמנים הכריחו אותם לעבוד בעבדה הנוראה מכל. בתאי הגאזים ובמשרפות שבמחנה המוות אושוויץ. העדויות מסמרות שיער. גם למי שכבר קרא על השואה זו ליבת הליבות. כתובה באופן קולח ונוח לקריאה. ספר חובה.”

“לא יתכן לכתוב ביקורת על ספר זה. ליודעים וגם לאלה שעדיין אינם יודעים הספר מראיין את האנשים שראו במו עיניהם וחוו במו ידיהם את הסוף של הפתרון הסופי של החיה הנאצית. אנשים אומללים אלה שרפו בידיהם את אחיהם בני עמם. לפעמים את קרוביהם הקרובים ביותר. הם ידעו כי דינם אחד- למות באותו מות ואולי גרוע יותר. מי שנשאר וגם נשאר שפוי מרואיין בספר זה שהנו לא ספר אלא מסמך תעודה לזכרון עולם בתודעה הלאומית של עם ישראל. למי שיש את הכוחות הנפשיים לקרוא ספר זה חובה עליו לעשות זאת. למי שאין הכח הזה אין בכך כל פלא. ההיסטוריה הלאומית והעולמית לא ידעה חוייה מעין זאת המתוארת בספר זה. גם לצייר של הספר דוד אולר מגיעים שבחים ומי שיעיין בספר יבין למה כוונתי.לציון כי אנשי הזונדר קומאנדו היו אלה שהעזו להרים נס מרד בתוך התופת שקרויה אושויץ כמובן שהמרד דוכא אולם יש בזה כדי להמחיש את המצב היותר מנוראי בה חיו אומללים יהודים אלה. כל תיאור מעבר לכך מיותר. האמור בביקורת זו אינו אלא קריאה למי שמסוגל לקרוא ספר זה ובזה תרמתי חלקי הקט לשימור זכרון השואה.”

“התחלתי לצפות בפרקים מהסדרה ״שיטת קמינסקי״ המככבת בנטפליקס, סתם, ברגע אחרון שכזה. הייתה לי טיסה פנימית של שלוש וחצי שעות לסאן פרנציסקו באחד ממטוסי האוטובוס האלו שאתה לא בטוח אם תצא בשלום מהחוויה כי הם נתקעים תדיר בכיסי אוויר ואין מסכים נורמליים או אוכל טעים, אין שרות, אין בידור אלא אם כן אתה משלם וביוקר על סרטים מלפני עשור. כשהגעתי לשדה, התחברתי לאינטרנט האלחוטי והתחלתי להוריד פרקים לטאבלט שיהיה לי איך להעביר את הזמן. את מייקל דאגלס או יותר נכון את יצר החרמנות שלו, אני זוכרת מחיזור גורלי ואינסטינקט בסיסי. לא תופסת ממנו ״מאץ’ אוף אנ-אקטור״ למען האמת. אביו, לעומתו, היה ספרטקוס אמיתי; עם בלורית, גומות וזוג עיניים כחולות. בן 102 ועדיין בסביבה.
אך מי שצד את עיני היה האיש שלצדו, זה שלמעשה גנב לו את כל ההצגה: אלן ארקין האיש והאגדה! קירח ועם הבעה מזלזלת תמידית על פניו, דפק פאנצ׳ליינים על ימין ושמאל והצחיק אותי עד כדי הערכה. הציניות, המורבידיות הזאת שלו הילכה עלי קסם עד תום העונה השנייה והבנתי מהיכן נובע המגנוט הלז; מעצם היותו יהודי סובל ומעונה, מבחירתו המושכלת בסרטים ייחודיים, מהגנים שלו: שורשים באוקראינה וגרמניה.
שכלול כללי נותן לך משהו כמו קרוב משפחה רחוק של בשביס זינגר.
הסרט הראשון שראיתי בכיכובו היה ״הבריחה מסוביבור״. הוא שיחק אחד מהמורדים, ייתכן שאף עבד במשרפות כבר אינני זוכרת. מה שכן, זכורה הייתה לי עמידתו הגאה אל מול התופת. הוא לא איבד צלם אנוש ועזר לכל המיואשים. המוות היה קולגה שלו, עבד איתו בצמוד גב אל גב אך זה לא הזיז לו. הוא לא התרשם מהאיומים ועסק בהצלה. הנחישות שלו נותרה בתודעתי.
משתוקקת למידע נוסף מצאתי את ״בכינו ללא דמעות״ של גדעון גרייף המתאר עדותם של אנשי הזונדרקומאנדו באושוויץ ומשם כבר לא הייתה דרך חזרה. נסחפתי לסיפורי אימה נוראיים, למעשים בלתי אנושיים, לאפלה ולזדון אך מה שיפה בתיאורים הללו, מה שהכרחי בהם הוא הטוב שתמיד איכשהו, למרות הכל בולט בתומתו, בחומו ובעשייתו החיובית. הטוב הבא לידי ביטוי באמצעות האנשים שלא איבדו צלם אנוש ולא הפכו בעל כורחם לחלק מתעשיית הרצח.״הגיהינום הוא הזולת״ קבע ברוב פלצנותו ז׳אן פול סארטר אך אני לא מסכימה איתו, לא לגמרי. שלהבות בודדות מעניקות לנו בספר זה את חלבן, את סודן וראו איזה פלא: הם נותרו אנשים טובים. מסמך סוחט דמעות, נוקב ופוצע הוא הספר שלפניכם אך אסור לדלג עליו הוא חשוב לחיזוק האופטימיות, להישרדות ולהשראה. אני מעיינת בו ביום השואה ויודעת שקיימת גם טוב בעולמנו. עובדה ששרד על מנת לספר.”

“קראתי את הספר מתחילתו עד סופו . אני בכיתי עם דמעות . הספר נגע מאד ללבי וכתבתי במסגרת סימנריון עבודה בנושא הזונדרקומאנדו אנשים אומללים . והשאלה הגדולה ששאלתי את עצמי מה אני הייתי עושה במצבם ואין לי מענה כי אני הרי לא הייתי במצבם ואין לי זכות לשפוט אותם.”