פעם, כשאבא שלי היה ילד, הוא היה חולה ונשאר בבית.
הוא ישב על המרפסת, שהיתה צמודה למרפסת של השכנים, ובמרפסת של השכנים - היה ארון ספרי הילדים שלהם.
העוזרת של השכנים עברה שם ואבא שלי, שהיה רגיל לשאול ספרים מהשכנים, ביקש ממנה שתעביר לו ספר מסויים מהמדף.
העוזרת עזרה לו בשמחה, אלא שהיא הושיטה לו את הספר שעמד ליד הספר שהוא ביקש.
לא היה נעים להטריח אותה שוב, לכן אבא שלי החליט לקרוא את הספר, שנאמר - טוב ספר ביד מעשרים על המדף במרפסת ליד.
והשאר - היסטוריה.
היסטוריה משפחתית-פרטית, אמנם, אבל היסטוריה.
כי הספר שהוא קרא בטעות היה אי הילדים, וכעבור הרבה שנים, כשאנחנו, הילדים, נשאל אותו מה הספר הכי יפה בעולם הוא יענה שמבין ספרי הילדים - הספר הכי יפה בעולם הוא אי הילדים.
אולי לא הייתי חותמת על ההצהרה הזו בעצמי, אבל בכל זאת. גדלתי עליו, קראתי אותו מי-יודע-כמה פעמים, והוא אחד מספרי הילדות האהובים עלי.
במסגרת פרוייקט ספרים-ארוכים-בשפה-ארכאית-שיקח-לילדים-יותר-משעה-לסיים שנולד בעקבות טיסה ארוכה לחו"ל ומגבלה מצערת על משקל המזוודות העולות למטוס, שאלנו גם את הספר הזה מסבא וסבתא.
קצת חששתי. ומה אם הילדים לא יבינו? אולי זה עוד קצת מוקדם בשבילם? אולי השפה המיושנת תהרוס להם את הכל, אולי לא תהיה להם סבלנות?
לבן השש וחצי הקראתי חצי מהפרק הראשון תוך הסברים, כדי לתווך לו.
משם - לא היה מקום לחשש.
הוא הפליג עם הספר, ועם הילדים האנגלים שהפליגו מאימת ההפצצות במלחמת העולם השניה, נסחף עם הסירה הבודדה שנסחפה הרחק מהאוניה הטובעת ועם הילדים שמצאו עצמם על אי בודד.
האם הרעיון של ספרים ישנים ושפה ארכאית שיובילו לקצב קריאה איטי יותר עבד?
לא בטוחה, בכל זאת יש לספר 313 עמודים מכובדים, אולי הם אחראים לזמן הרב (יחסית) שהספר דרש.
גם ממבט של מבוגרת (ולא בטוח שהצלחתי לאמץ מבט כזה על הספר) העלילה מרתקת, הדמויות מאופיינות היטב, יחסית לספר ילדים, יש טובים ויש קצת רעים, (לא רשעים של ממש, לרוב), יש דמויות שעוברות התפתחות, יש קבוצה של ילדים שלומדת לשתף פעולה, לחשוב באופן יצירתי ואף פעם לא לאבד תקווה כדי לשרוד. בצד השני, יש ילד אחד, במקרה הוא גם נכדו של נשיא ארה"ב, שמאמין שהילדים עדיין בחיים וגם הוא ילמד על חשיבותן של התקווה והאמונה.
ספר ילדים מקסים.
