"שנתיים נמשכה מחלתה של נחמה. בכל יום היתה פיסת יופי מסתלקת מפניה. פניה הלכו וכמשו ופיה נקמץ. יששכר סירב לראות את דעיכתה. היה אומר לעצמו, 'עוד מעט תחזור אלי התפילה ואני אעמוד ליד החלון ואתפלל.' בלבו ידע שאדם בלי תפילה משוטט בעולם בלי צלם. אך בכל פעם שנטל סידור היו ידיו רועדות. התפילה שידע מילדותו כבתה בו."
במילים קשות אלו פותח אפלפלד את 'מים אדירים'. תפילתו של יששכר, שבהמשך תתגלה כתפילת אבותיו, כבתה בו. שוב אין הוא יכול לעמוד לפני אלוקיו, לעמוד לפני עצמו, ולפני קונו לשפוך שיחו. תקוותו האחרונה, שתבריא אשתו ושתשוב אליו תפילתו, מתבדה; שוב עומד הוא לבדו מול אלוקיו, והמילים נותרות חנוקות בגרונו. אשתו, אהובת נפשו, הלכה לעולמה. כעת נותר הוא לבדו, ונדמה כי מרגע זה והילך נגזר דינו.
ספרו של אפלפלד הוא סיפור על תפילה. תפילתו של ילד, אשר ניבאו לו כי יהיה 'בעל תפילה'. ילד אשר עומד לצד אמו, שותק עם אביו, לומד מפי סבו, וחי את חייהם של אבותיו. תפילתם של אלו האבות, אשר עמדו לפני אלוקים, נטולי פחד, מחוברים לאדמתם, והתפללו בציבור. תפילתם שקטה, עצורה, אינה מתיימרת להיות מה שאינה, אך דווקא משום כל אלו ניכרת עוצמתה. תפילתה של חנה, אשתו של יששכר, אשר אמונתה אמונה פשוטה היא, ישירה, שאינה מבקשת אלא את ההתפעלות. ולבסוף, תפילתו של יששכר, תפילתו שאבדה לו. אף אם יעמוד ויתפלל שלוש תפילות ביום, שוב איננו 'בעל תפילה', שוב אין התפילה עומדת ובכך מעמידה.
מים אדירים מאיימים להטביע, מבקשים לסחוף את יששכר עמם אל מיצרי הפחד, אל תהומות האפלה. המים הופכים לבוץ, ומשקיעים את עגלתו. המים הופכים לנהר, וחוסמים את דרכו. המים אינם אלא מי הקיום, שבאדישות ובניכור המאפיינים את הזמן, מנתקים את יששכר מתפילת אבותיו. הצרות רבות, הפחד גובר, וביתו של יששכר חרב עליו. בעולם בו אין צדק, מבקש יששכר צדק. מאמין הוא כי כל בני אדם נולדו בצלם, כי לכולם יש לתת יחס שווה, אך פעם אחר פעם הוא נתקל בחומות מבוצרים, במים אדירים.
מהי תפילה, פניתי לחבר קרוב ושאלתיו לא מזמן. תפילה, כך ענה לי, איננה אלא חריגה. בקשתו של האדם להתעלות מתוך, ועף מעל, עצמו; בקשתו של האדם למקום אחר, לזמן אחר; ואולי אף בקשתו של הנידון כי ימחלו לו על גזר דינו. בימים אחרים הייתי אף אני עונה תשובה זו, אך אז התנוצצה בי תשובה אחרת. זאת אינה תפילתו של החסיד, עניתי לו. תשובה זו הפתיעה אותו, הפעימה אותי. מהי אם כן, שואל אני את עצמי, תפילתו של החסיד? מילה אחת הייתה בפי, אך על משמעותה טרם עמדתי. משמעותה התגלתה לי מתוך ספרו מלא החן של אפלפלד.
תפילה, מגלה לנו אהרן אפלפלד, איננה אלא שהות, או אולי מוטב, חיבור. אבותינו הינם קרקע חיינו, בפיהם אנו יונקים, ומתוך אמונתם ותפילתם זוכים אנו לחיים. אבותיו של יששכר עבדו ועמלו כל חייהם, מדבר לא פחדו, מאיש לא יראו, תפילתם הייתה עמידתם הזקופה לפני אלוקיהם, ובכך גם עמידתם בפני כל הסובב אותם. האיכרים שסביבם כיבדו אותם, ידעו כי אלו הם אנשים הגונים, אנשים שניתן להאמין למילתם. שתיקתם הלכה יד ביד עם תפילתם, אמונתם אמונה חזקה ומשום כך אין הם יראים ממקרי העולם, מאותו שצף קצף של מים אדירים. תפילה זו תוכנה בקשה, אך מהותה העמידה הזקופה של היהודי, אמונתו בטובו של העולם, אמונתו כי כל אדם נברא בצלם ושככזה חובה עלינו לכבדו ולהוקירו.
דברי דתיים הם, או שמא מוטב לומר, אמוניים. בעולמנו איבדה התפילה מחיוניותה, שוב איננה אלא גבב של מילים חסרות משמעות. נדמה לי שעל כך מבכה אפלפלד, ובכך אין לי אלא להצטרף לקינתו. יתכן ולא רבים מבין הקוראים יהנו או יזדהו עם דברי, אך משום מה חשתי חובה לכותבם. (אם כי, עשיתי השתדלות רבה לקצר, ביקורת מפורטת ועניינית כבר כתבו לפני...) נדמה לי כי רבות הביקורת שנכתבו על אפלפלד, אך מעטים הבליטו דווקא את התפילה.
אפלפלד כמובן איננו דתי, אך דווקא משום כך מוצא אני את עצמי קורא את ספריו ונדהם. כתיבתו מכבה על עולם שאבד, עצורה היא, חסומה, כביכול חסרה את העיקר. בספריו השונים, שב ומקונן אפלפלד על אלוקים שאבד, על אמונה שאיננה, ובמקרה דידן, על תפילה שנותרה מן השפה ולחוץ. אלוקים נעדר מכתיבתו של אפלפלד, ומתוך כך הוא סבור שאבד כל טעם וצבע. רק הצמאון נותר, רק הבקשה האילמת לתפילה אמיתית. ספרו של אפלפלד, על כל פנים, פתח לי צוהר חדש לעולמה של התפילה.
