זה לא הספר הראשון שאני קורא של אהרון אפלפלד, שנפטר לפני יותר משנה וחצי, וכנראה גם לא האחרון. לעיתים הספרים שלו מגיעים אליי דרך מקרה ולעיתים ביד מכוון. אבל תמיד הם מגיעים באיזה זמן שבו הם כנראה צריכים להגיע. למרות שאפשר לומר שכל דבר שמגיע בזמן כלשהו, יש לו את התזמון המתאים שלו. ואולי כל דבר מגיע בזמן.
לקרא את אפלפלד זה כמו להלך בשדה ענק של געגועים. הכמיהה אל מה שהיה, הכיסופים. הכאב שבגעגוע. הגעגוע אל מה שכבר לא קיים. אפלפלד מספר על יששכר, אשר שומע על אחיו שנרצח, ויוצא למסע בו ינסה לגלות את שקרה. המסע מעורר ביששכר תהיות רבות, מחשבות רבות, בעיקר על שורשיו, על אהבתו לאשתו נחמה שנפטרה ממחלה קשה, ואל הוריו ואבותיו. הדמויות הללו, הן שורשיו, העצים מהם הוא ינק. אך עם חלוף הזמן יששכר הלך והתרחק מהם: התפילה כבר אינו שגורה בפיו, את נחמה לא הבין כפי שהיה מבין אותה בימים כתיקונם, ההווי היהודי כבר אינו כפי שהיה. למעשה, הרבה יהודים הלכו ואיבדו את צלמם ועברם, והזניחו את מורשתם. במהלך הספר מסופר על בורוצקי ידידו, גוי שמתחבר ליהדות, אוסף ספרי חסידות שיהודים זנחו. וכמו במסע, יששכר משתנה. המסע גורם לו להיזכר והזיכרון גורם לו להרהר וההרהורים גורמים לו להתגעגע. וכל זאת טרם הגיע אל מקום מגוריו של אחיו ובדק את אשר קרה לו. יששכר, יחד עם סוסיו נוסע אל מקום מגוריו של אחיו, לבדוק האם אמת כי אחיו נרצח. הוא מרגיש בחובה כלשהי, אותה הוא מנסה לקיים: לאחיו ומשפחתו קרה משהו והוא אינו יכול להותיר זאת ללא מעש. אפלפלד כותב על גיבור שהוא אקטיבי. גיבור שהוא פועל על מנת לשנות את המציאות. יהודי שהולך ונזכר באבותיו, בתפילות, מאין בא, אך גם יהודי שאינו מוכן לקבל את רוע הגזרה ופועל על מנת להשיב נקמה. כאן אפלפלד הולך בעקבותיו של יצחק באבל שכתב על כנופיית שודדים יהודית, שעזרה לעניים ולחלשים. יהדות אקטיבית הפועלת לשנות את המציאות.
בדרך הוא חולף על פני שדות, פוגש באנשים שהכירו את אבותיו ומבקר בפונדקאות שונים. הנוף והטבע הופכים להיות חלק ממנו ובעיקר ההתכוונות למשהו אמיתי שכבר אינו קיים בחייו: לתפילה. אפלפלד מחפש אחר כנות אצל גיבוריו. מותיר מקום של ספק, של התלבטות, אך תר אחר הכנות והדיוק. כך למשל יששכר בהיותו צעיר, מודע לכך כי משהו פגום בתפילתו. אינו יודע מה הוא דבר זה. כולו תקווה כי דבר זה ישתנה עם השנים. וככל שהשנים חולפות, יששכר תר אחר התפילה, אחר כוחות של אבותיו אשר יאפשרו לו במסע הדרך. וזה חלק מן המסע שיששכר עובר, לשוב אל שורשיו. ושורשיו קשורים לדיוק, לזיכוך הזה במספר מילים של תפילה, בהבעת פנים כנה, פשוטה, תמימה אך אמיתית, מודעת ומלאת כוונה.
יש משהו בהעברה בין דורית שאפלפלד כותב עליו. לא רק אצל יששכר, ותחושת השליחות, הכנות, אהבת הבריות, הדיוק, התפילה, אלא גם אצל אנשים זרים. כך אצל אחד הפונדקאים שיששכר שומע את קולו ונימת דבריו, הדומים לדבריו ונימת קולו של אביו. מעבר לשימור של מה שהיה, לעולם שהלך ונעלם, זו גם דרך חיים העלולה לסייע ולעזור בעת צרה.
הטבע, השדות, הפריחה, החלב מן הפרות, הדאגה לחי ולצומח, באים לידי ביטוי בספר, ומזכירים את אבותיו של יששכר ואת אשתו, אלה אשר דאגו לבריות, לחיות וראו את צלמו של אלוהים בכל אחד מהם. הטבע גם בא לידי ביטוי בכריכת הספר ובשמו של הספר: בית כפרי עומד בין שדות מוריקים, עצים בודדים נטועים בו, ושם הספר ‘מים אדירים’, כתיאור מים סוערים, מתוך שירת הים. אולי זה הניגוד הקיים בספר, בין טבע דומם, פשוט, נקי, טהור וזך לבין יצרים עזים, תשוקה בוערת, ומים סוערים. נראה שזה חלק ממה שיששכר עובר במסעו, בין הטוהר וחייהם הפשוטים של משפחתו לבין הנקמה הבוערת באיבריו.
הרבה מן הספרים שקראתי של אפלפלד הינם ספרי מסע. ולמרות הדמיון, הגעגועים אל עולם שכבר לא קיים, תיאורי הטבע, ההבעות של הפנים, הדיוק, כל ספר שונה מקודמו. וכל קריאה מוסיפה בי משהו שלא היה קיים, או היה קיים ונשכח.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
