היינו בטוחים שנגמר, אז לא.
שום דבר לא נגמר ואולי רק התחיל,העלילה ממשיכה פה ובגדול. אילולא היה מדובר בספר הנוכחי הייתי בטוחה כי מדובר באיזה ניסיון נואש חסר טעם להרוויח עוד כסף/ פרסום מסדרה מצליחה שמיצתה את עצמה.
אז לא רק שלא התעצבנתי על מחדליו של הסופר הקריאה הייתה פשוט תענוג!! פשוט נהדר למצוא ספר שבאמת ובתמים מהווה המשך ראוי לסדרה המצוינת אליה הוא שייך, יותר משהוא מהווה המשך ראוי כפרט הוא גם מהווה דוגמה נפלאה ככלל, בספר הקודם עליו כתבתי ביקורת "פריחתה של רוז" הראיתי כיצד המשך לסדרה יכול להרוס את המוניטין של הסדרה כולה, כאן הדוגמה היא כיצד מהמשך לסדרה המוניטין רק הולך ומתפתח- ובצדק!
מומלץ הרבה יותר מבחום (ובמזג אוויר כזה אז בכלל(; ).
תיהנו(:

ניתן לחלק את קהל הסופרים ל3 סוגים:
1. אלה שכתבו ספר מוצלח והמשיכו לכתוב ולא ירדו מרמת הכתיבה שלהם.
2. אלה שכתבו ספר אחד מוצלח ולאחר מכן הפסיקו להוציא ספרים לאור, סופרים כאלה משאירים רושם מוצלח מאוד בנוסף לטעם של עוד שלא יסופק לעולם..
3. אלה שהוציאו ספר אחד מוצלח ובניסיונות כושלים לשחזר את ההצלחה הם מוציאים עוד כמויות של ספרים.
את הסוג השלישי ניתן לחלק לשניים- הנואשים והאמיצים:
**הנואשים- הצלחה לא משוחזרת וכמות הספרים הלא מוצלחים צווחת קריאה נואשת ליחס, ומוחה בצורה די קטלנית כל רושם טוב מהקוראים
**האמיצים- מנסים אבל מבינים את רוח הדברים, ויודעים להפסיק כשהם מבינים שרק חוט דק מפריד בינם לבין הנואשים..

אחסוך לכם את המאמץ להבין לאיזו קטגוריה לשייך את הספר "פריחתה של רוז" מרוח הדברים שיכתבו עוד מעט-למרבה הצער הספר הנוכחי נמצא בקטגוריה השלישית מסוג הנואשים.

לקחתי את הספר בזכרי לסופרת חסד נעורים- וכשאני אומרת חסד נעורים זה דו צדדי לגמרי, גם מאחר ואת הספרים הראשנים שלה מסדרת "ווינטר בלו" קראתי בהיותי ילדה קטנה (טוב- אז אולי לא לגמרי נעורים..)וגם בגלל הסיבה הפשוטה שרק הספרים הראשונים היו טובים, מהספר השני/שלישי זה רק הלך והידרדר.

אז כן, שוב נקלעתי לאותו מקום אומלל שהרבה קוראים מגיעים אליו- הייתי מוכרחה לקרוא ספר בגלל שמו של הסופר המתנוסס עליו כשאני יודעת שאם אני אקרא אותו אני אמחה כל רושם טוב שנוצר על הסופר.
כאן אני לגמרי מטילה את האשמה על הסופרת, פשוט כואב לי עליה, אחרי הכל מוניטין זה דבר שקשה לבנות אבל פשוט מאוד להרוס ברגע, לכן כל בר דעת יבצע בקפידה את צעדיו, ואם הוא לא..

אז מה לא היה בסדר- חוסר התאמה זה כל הסיפור.
השפה לא מתאימה לעלילה, נוצר רושם מתאמץ מידי של הסופרת.
יש חוסר אחידות בשפת הכתיבה- לעתים היא כתובה ברמה גבוהה מאוד, ורגע אחרי מופיעה ככתיבה המאפיינת ספרי פעוטות.
העלילה דווקא מתוקה מאוד..

יכול להיות שזה הגיל ולא התרגיל.
גדלתי,הסדרה מופנת לקהל צעיר יותר, לא לבחורות מגודלות כמוני,אבל בכל זאת איזושהי אכזבה חמצמצה נשארה בחלל הפה ובטח לא טעם של עוד..

אנחנו רגילים לראות את נאווה מקמל עתיר בתור ההיסטוריונית שפורשת לפנינו עלילה מרתקת המבוססת על עובדות מוצקות בספרים נהדרים,אז אין זה פלא שהופתעתי לראות את ספר הנוער ״מבחן קבלה״ יושב על מדף הספרים כששמה מתנוסס בחלקו העליון.
נטלתי אותו והתחלתי לקרוא וכשסיימתי משהו לא כל כל נוח זע לי בבטן,החריגה הזו מהז׳אנר הקבוע שאותו היא כותבת טיפה הפריעה לי,כאילו התזוזה הזו מהמקום הנוח והרגיל שלה לא הרגיש כל כך טוב גם לה וזהו דבר שחדר מעבר למסך הקריאה אל הקורא,אבל נראה שזוהי הייתה רק טבילת אש עם זעזוע קטן שהייתה דרושה כדי שנאווה תוכל להתייצב על הקרקע החדשה כי בספרה החדש העלילה הנערית היתה כל כך טובה שזו תאווה לעיניים וללב.

אנחנו רגילים כל כך לראות ספרי נוער זולים יוצאים לאחרונה בהמוניהם והכתיבה הזולה סוחפת את הנוער בהמוניו,מה הפלא שכשאומרים לנו את המילים ״ספר״,״נוער״,״בעיות חברתיות״,״תיכון״ ו״אהבה״ באותו משפט עולה באפינו ריח סרוח במקצת.ובצדק.

אז הנה לכם ספר שידיח מעט את הסטיגמה על ספרים מעין אלו,נאווה מוכיחה שבשביל ספר נוער תיכונסטי לא חייבים להשתמש באוצר מילים זול ובשפה דלה,ההפך הוא הנכון,אפשר להשתמש בשפה עשירה,קולחת ונכונה ועדיין הספר יספק את אותה רמה של הנאה המושגת בקריאה ללא מאמץ של הספרות הזולה.

אז מה הקסים אותי כל כך הספר הזה? כבר בעשרים העמודים הראשונים ידעתי,הכתיבה המדויקת הדמויות עם אישיות כל כך מדויקת,מינון מדוייק,אז כן הבנתם,דיוק דיוק ושוב דיוק.

יש בספר דמויות כפופות,כאלה שלא מתנצלות,חצופות,מקסימות,זדוניות,אבל כולן ללא יוצא מן הכלל נותנות את ההרגשה שהסופרת התכוונה להעביר וכולן משרתות אותה ואת הקוראים נאמנה,ונותנות הרגשה שלא מדובר רק ברדיד זול של עלילה שמכסה בסופו של דבר על כלום.

אז כן happy end  יש לנו וגם בעיות שכולנו ראינו במאות סרטים הוליוודים,וכולנו יודעים את הסוף כבר מההתחלה אבל זה לא מפריע ליהנות מכל שניה של קריאה.

משהו נוסף שרציתי להגיד הוא על הקריצה החביבה שנאווה הישנה והמוכרת שולחת לנו בספר,בעלילת הנעורים משולב גם פאן היסטורי חביב שמוסיף רובד נוסף לעלילה ולוחש לנו לא לשכוח מי זאת נאווה מקמל עתיר.

קריאה נעימה.

כיף כיף כיף!
עלילה זורמת וכתיבה שמשום מה לא הפסיקו להזכיר לי את ג׳ודי פיקו (ומי שמכיר אותי יודע שזו מחמאה גדולה(-; ).

מסתבר שלא צריך מתח,כשפים ופילוסופיה כדי ליצור ספר טוב שהקורא אותו זוכה ליהנות,מספיקה ההצצה החטופה לחייהם של דמויות נוגעות ללב שסיפורן ערוך ומוגש בטוב טעם בכתיבה מענגת.
תיהנו!(-:

אההה...קתרין פישר המדהימה,זהו עונג וזכות לעולם לקרוא את ספריה.

לאחר ביקורת נלהבת במיוחד (ובצדק!) על הספר הקודם בסדרה "אינקרסרון" ניגשתי מלאת התלהבות ועם הרבה חשש לספר השני,לא פשוט לגשת לקרוא ספר שקודמו משובח כל כך,ישנה את התשוקה לקרוא עוד מכתיבתה של הסופרת אבל איתה פחד גדול להרוס את הרושם העצום שנשאר עליך בפעם הראשונה.
הרעיון הנהדר והכתיבה הגאונית לא השאירה עוד הרבה מקום להתעלות,במידה מסויימת רציתי שקתרין לא תכתוב המשך לספר הראשון,אבל כשזו כתבה הייתי מכורחה לגשת ולקרוא.

אז ככה,לאחר קריאה רצופה מסתכם יחסי אל הספר בצורה פושרת,הכתיבה נשארה נהדרת כשהייתה,המינון מדוייק והקצב אחיד ומהיר ומותיר את הקורא חסר נשימה,אבל מה? הרעיון נשאר כשהיה,נכון שפה ושם היו טוויסטים מן הרעיון המקורי,אבל בסך הכל לא הרגשתי איזשהי התרוממות רוח יוצאת דופן מן הקריאה,או איזה רעיון גדול חדש שמותיר אותי מהורהרת גם לאחר הקריאה.

ובכל זאת לאחר סיום הספר התגנב אל שפתי חיוך קטן ומלא הערכה לסופרת,לא פשוט לקחת יצירה נהדרת ולהמשיך לעבוד עליה,ישנם שיגידו שהספר השני הוא החלק הקל כי הבסיס כבר קיים,אבל צריך להבין שצריך הרבה אומץ ואמביציה ולגעת במשהו כל כך יפה ולהמשיך אותו,נכון שהיה מקום לא לגעת אבל בכל זאת,יש מקום להערכה.
ובנוסף הכתיבה נהדרת ומפתיעה,ובהחלט שווה קריאה,והיה לי העונג לקרוא את "סאפיק",עונג שבהחלט הייתי רוצה לחלוק גם איתכם.

כתיבתה של ג'ודי טובה כתמיד אם כי הרגשתי כי בספר הנוכחי היא מעט דהתה,אינני יודעת אם הדבר נכון או שאולי ההשתפשפות הרבה שלי בספריה גרמה להתרגשות שלי מכתיבתה להתחספס מעט.

תהיתי מה רצונה של המחברת להעביר בספר,אולי שהקורא יגיע להבנה על מצבה של משפחה המטופלת בחולה אוטיזם,אולי להאיר על מצבו של חולה האספרגר,ואלי בכלל להסביר שאין להתייחס בצורה מזלזלת אל הנכים.

בכל משך הספר הרגשתי ברצונה של הסופרת לגרום אמפתיה לחולה האספרגר-ג'ייקוב,בעוד הוא איננו מסוגל לחוש ולגלות אותה כלפי אחרים,חולה האספרגר איננו מסוגל להבין את המניעים הרגשיים של האנשים בעולם,הוא חי בעולם מילולי להפליא שצבוע בשחור לבן ותו לא,הוא חי על פי חוקים אבל לא על פי קודים מוסריים,יש בו רצון להתחבר לעולם סביבו אבל הוא איננו מסוגל,אפילו המילה אהבה מתפרשת אצלו כרצף של מעשים.

בצורה שהפתיעה אף אותי,במקום להבין אותו ולחוש אמפתיה כלפי ג'ייקוב,תחושת התיעוב שלי כלפיו הלכה וגדלה,לא ממנו נרתעתי ונפחדתי,אלא על מה שהוא מייצג מבחינתי-ג'ייקוב הוא תמצית הפחדים שלי מהעולם הזה,הוא הפחד הנורא שלי שיום אחד נהיה כולנו חולי אספרגר,חיים בעולם חכם עם קודים וחוקים שהמוסר איננו נוטל בהם חלק,עולם שהאינטלגנציה השכלית קיימת בצורה יוצאת דופן אבל החלק הרגשי והמוסרי שלו כלפי אחרים איננו.
עולם שאהבה תהיה הגדרה למעשים ולא לרגש,עולם שבו גם אם נרצה לא נוכל להבין את האחר,נחוש את כאבנו שלנו בלבד ומסך הריחוק של אדם מחברו לא יתמוסס לעולם
עולם שבו כולנו רובוטים משוכללים-עם עצבים,מסוגלים לחוש כאב פיזי ונפשי אבל רק את כאבנו שלנו,והעולם סביב הוא רצף של שגרה שאם היא מופרת הבלבול הוא נורא-כי התיכנות המקורי,התוכנית שבנינו לעצמנו או שבנו לנו בהתחלה לא מתאימה למצב הקיים.

ןיש לי כאב גדול מהידיעה שלעולם ג'ייקוב לא יעריך ויאהב באמת את אחיו ואימו שמקריבים למענו כל כך הרבה,שהוא לעולם לא יחוש את הניצוץ של הכרת הטוב והאהבה ששוטפת אותך כשאתה מבין שעשו בשבילך משהו רק כי אתה אתה.
והכאב על תקוותה הנכזבת של האימא שרק מקווה שיום אחד הוא יתן לה חיבוק אמיתי,מהלב-מאהבה.

ספרות מזוקקת-אין מילה אחרת.
אני יכולה להגיד בלב שלם כי ספר שכזה עוד לא קראתי,ספר שנגע בכל נים מנימי נפשי בצורה חזקה כזו.
חיפשתי כל כך הרבה אחרי ספר שיגע בי בצורה משמעותית,וכבר קראתי ספרים כאילו או אחרים,ישנם כאלה שנגעו בי חזק יותר וכאלה שפחות,לרוב הכתיבה השוטפת והשפה היא שחיברה אותי לספר,כי מעטים הספרים שתוכנם ומשמעותם הם שנגעו בי באמת.

כל כך הרבה פעמים יוצא מפינו המשפט "אילו הייתי יכול..." או "לו רק היה אחרת.." או "הלוואי והיה כך וכך.."
וכשספר מצליח בצורה כל כך נהדרת להשים את המציאות במקום אחר,או להפעיל את החיים כאילו הם קורים בעוד מאות שנים ולהראות לנו מציאות שהייתה אמורה להיות מושלמת אבל היא איננה כזו גם כשהאדם מתאמץ בכל כוחו לשנות ולשפר אותה.
אנחנו לומדים לאהוב את חיינו ולהיזהר ממשאלות,כי לפעמים החיים המושלמים נמצאים ממש פה ליד.

קתרין הצליחה לתאר את נפש האדם בצורה מהממת כשהיא מתוארת לא אחרת מאשר-בכלא.
הספר נע בין תשוקה לתקווה,המאמץ לשינוי והדחיפה הבלתי פוסקת לממש את הבלתי אפשרי.

בספר מתואר אדם בשם פין שלכאורה נולד בתוך כלא,הכלא קיים כבר מאות שנים הוא יצור בעל תבונה והוא נוצר בשביל להכניס את כל אנשים פנימה וליצור עולם מושלם בתוכו-גן עדן,רק אדם אחד הצליח לצאת ממנו-והוא הפך לאגדה,כך שאפילו הצלחה זו הינה בגדר מעשיה.
כל האנשים בכלא נולדו שם,מבחינתם אין עולם חיצוני-זהו עולמם וחייהם הם לא מכירים משהו אחר והם לא חושבים שיש בכלל משהו אחר,רק גיבורינו,פין,חושב שהוא נולד מחוץ לכלא,יש לו הבזקי זכרונות מחייו בחוץ והם שדוחפים אותו למסע החוצה-כשלמעשה אין אף אדם שהיה בחוץ ולא ברור כלל שיש משהו כזה.
כל המסע הזה הוא לא רק מסעו של פין-הוא מסע של כל אדם ואדם בעולם הזה-הוא שלי וגם שלך,הוא עוטף את חיינו כשאנחנו מנסים לפרוץ הלאה ולחיות,להאמין לטוב יותר,להדוף את היאוש ולהמשיך הלאה.

אני מנסה לתאר פה עד כמה הספר מושלם-ואני לא מצליחה-אין מילים לתאר את החוויה שהספר הזה מעניק,עד כמה הוא ממלא את הנפש-קראתי הרבה ספרים,ומעולם לא נתקלתי בספר כזה.
אני מתחננת לכל אחד שקורא את הביקורת הזאת שינסה להשיג את הספר בכל מחיר-כי ספר כזה שמדבר אליך ככה-הוא לא סתם עוד ספר.
חבל שישנם רק חמישה כוכבים,במחשבה שניה,גם מיליון לא היו מספיקים.

תחילה נראה היה כי מדובר בספר ילדים תמים לחלוטין,מתוק עם הרפתקאות קטנות שנתפסות כאפופות מסתורין עבור ילדים קטנים,אבל ככל שהתקדמתי בקריאת הספר נטיתי יותר ויותר לחשוב כי יש עוד משהו מאחורי הכתיבה התמימה הזו.
ככל שהעלילה מתקדמת התחושה הזאת כי הסופר מנסה להעביר מסר נוסף מתחזקת,ואכן לבסוף מצאתי אותה.
במשך הסיפור מוצבת הילדה הקטנה פרן כאחת שמסוגלת לראות מבעד למה שהמבוגרים רואים,היא מסוגלת לשמוע את החיות מדברות ומצליחה להבין את שורש התנהגותן,היא מבינה מה עומד מאחורי מעשיהם משום ששפתם מובנת לה,ואילו המבוגרים מוצבים כאנשים חסומים בעלי עולם מצומצם שנותנים פרשנות שגויה לכל מה שהחיות עושות,ועדיין הם יוצאים מנקודת הנחה כי הם חכמים בהרבה מפרן,אחרי הכל הם גדולים יותר,ובעלי ניסיון רב יותר,אבל כאן בדיוק הם טועים,
פרן חכמה יותר,הראיה שלה נכונה יותר יש לה כלים רבים יותר משלהם להבין את העולם כסדרו.

ככל שהספר מתקדם נתפסים המבוגרים יותר ויותר כמצומצמים וחסרי מעוף,הם נוהגים כאדם שתוקע את ראשו בקיר,כל הנחת היסוד שלהם שגויה ואי לכך גם כל הפרשנות שלהם,כשפרן מנסה להסביר להם מה קורה באמת הם מהנהנים בחוסר אמון ומאשרים את דבריה בלי טיפת תשומת לב לתהיה האם היא דוברת אמת.
בהמשך הספר מחליטה שרלוטה העכבישה שכדי להציל את וילבור החזיר היא תיטווה קורים שעליהם מילות שבח על ווילבור,ואכן כך היא עושה:

"שם,במרכז הרשת,רקומה באותיות דפוס,היתה הכתובת ובה נאמר-חזיר ראוי לשמו,...
"חזיר ראוי לשמו" לחש מר צוקרמן.."אתה לא חושב שהעכביש.." החל מר צוקרמן לומר,אבל הוא הניד את ראשו ולא סיים את המשפט.במקום זאת צעד לביתו בפנים חמורות פנה לאשתו..."אני חושב שעלי לומר לך שיש לנו חזיר בלתי רגיל"....
"ובכן"אמרה גברת צוקרמן"נראה שאולי אתה קצת טועה.נראה לי שיש לנו עכבישה יוצאת דופן"
"אה,לא"אמר צוקרמן "החזרזיר הוא יוצא דופן.כך כתוב בדיוק באמצע הרשת"
"יכול להיות..ובכל זאת אני מתכוונת להעיף מבט בעכבישה הזאת"
"זאת סתם עכבישה אפורה"

לבסוף גברת צוקרמן משתכנעת בכך שאכן העכבישה היא סתם אחת,ואילו החזיר הוא יוצא הדופן.
היש התנהגות מטופשת מזו?הרי ברור מאליו שהעכבישה היא המיוחדת ולא החזיר,זה מה שהשכל הישר אומר,אבל לכו תסבירו את זה עכשיו לזוג צוקרמן,הם נשבו כבר,נשאבו לתוך ההסבר של עצמם,היה להם קל בהרבה להאמין בנס ולא להאמין כי העכבישה המצויה ופשוטת המראה הזאת,היא האחראית האמיתית להכל.

וזו בדיוק הנקודה שאני חושבת שהסופר ניסה להעביר,למרות שכרגע,כשאנו מסתכלים על ההתנהגות הזאת היא נראית לנו מטופשת ולא מובנת,אבל אם ננסה להכניס אותה כעת לתבניות מוכרת בחיינו,תבנית שבה קיימת עיתונות טלוויזיה,אינטרנט או בקיצור תקשורת, או לתבנית של נהירה של הכלל אחרי דבר מסויים שגוררת אחריה עוד ועוד-תופעת העדר,או לתבנית הכי פשוטה והיא תבנית חיינו.

כל כך הרבה פעמים אנו הולכים ללא מחשבה אחרי מה שאומרים לנו,כתוב לנו במפורש שאנחנו צריכים מכונית כזו וכזו,או לבושם הזה והזה,ואנו פשוט מוכרחים לשדרג את המכשירים שבידינו,ואנחנו באמת מרגישים שאנחנו חייבים לעשות את זה,הרי כתוב שמפורש.
אופנות בכל סוגיהם שגוררות אותנו להתאים עצמינו אליהן.
וגם החסימה הזו,חוסר היכולת שלנו לעיתים כל כך קרובות לראות מבעד למה שהמציאות שסובבת אותנו אומרת לנו,כל כך הרבה פעמים יש לנו קול בודד של היגיון בתוך כל הבלגאן הזה של החיים ואנו פשוט מסרבים להאמין לו,הוא נראה לנו פשוט מידי,מצוי מידי,קטן מידי מכדי שנקשיב לו,אנחנו לא מסוגלים לראות מהיכן באמת מגיעה הישועה,אנחנו בונים ציפיות מהיכן היא תבוא וכשהיא באה מכיוונים לא צפויים אנחנו פשוט מסרבים להאמין לה.
אנחנו שמים עצמינו במקום כל כך גבוה,ואומרים לעצמינו כי האינטלגנציה שלנו לא יכולה לשטות בנו,אנו כל כך בוטחים בה שלעיתים כשהיא משטה בנו אנחנו מאמינים לה.

התהיה היחידה שלי מהספר היא האם את כל המסר הזה אומר הסופר ברחמים או בבוז,אני מקווה שהדברים נאמרים בראשון אבל נוטה להאמין שבשני.
אבל בוא ניתן לעצמינו טיפת סנגוריה-אנחנו אנושיים וטעויות קורות,אבל בכל זאת,בוא ננסה לקחת מסר יפה מספר ילדים נחמד,וננסה לראות יותר ממה שבדרך כלל,ננסה לפרוץ את גבולות ההיגיון וניתן קצת יותר קרדיט גם לאנשים שנראים לנו כלא ראויים לו,לפעמים נוכל לשמוע את הדברים הכי יפים מהמקומות הכי לא צפויים.

""אתה יודע מה הצרה הכי גדולה בעולם הזה?" אמרה ג'ינג'ר מבלי לשים לב אליו כלל,"אלו כל האנשים האלה שאף פעם לא מגלים מה הם רוצים לעשות באמת או מה הם יודעים לעשות הכי טוב.אלה כל הבנים שנעשים נפחים כי אבותיהם היו נפחים.כל האנשים שיכלו להיות נגני חליל נפלאים אבל הם מזדקנים ומתים מבלי שראו כלי נגינה מימיהם,ומבלים את חייהם מאחורי המחרשה,כאיכרים גרועים.כל האנשים שלא יגלו זאת.שאולי אפילו אינם נולדים בתקופה שבה יוכלו לגלות את כישוריהם"..."אלו כל האנשים שלא יגלו אף פעם מה הם נועדו להיות באמת.כל ההזדמנויות המבוזבזות..."
מבעד לציניות וכתיבתו המצחיקה עד דמעות מסתתרת ביקורת נוקבת שאותה משלח פראצ'ט כלפי החברה,על ההכתבה וההליכה העיוורת של כולם אחרי הכלל והמאמץ להיות אחד אחר כשאינך כזה,הדורסנות של אחד כדי לקדם עצמו על אחרים,ועל העדפת האחד בגלל מראהו על פני המכוער,על פיספוס אנשים מבריקים תוך התמקדות באדם שולי. טרי לוקח דמות ונותן לה איפיונים כאלה שלכאורה נראים מצחיקים אבל ככל שאתה ממשיך בקריאה לא נותר לך אלא לבכות,ישנם את שני הטרולים הנאהבים רובי ודטריטוס אשר שם מנסה רובי להצמד לחוקי החברה האנושית של בני האדם מבלי אפילו לדעת למה,היא דורשת בתוקף מדטריטוס לחזר אחריה בדרכים האנושיות למרות שאלה כלל לא מוצאות חן בעיניו או בעיניה,היא מנסה להתייפות כמו שהחברה האנושית מכתיבה מבלי שניסיונות אלה מוצאים חן בעיני המין שלה.
ישנם את גספוד ולאדי הכלבים,גספוד הכלב הקטן החום והמכוער שהפך להיות בעל יכולת דיבור ושכל מבריק אפילו יותר מלרוב בני האדם ולאדי הכלב היפה והנוצץ בעל מוח קטן וצייתן שזוכה לכל התהילה כשזו מיועדת דווקא לגספוד בצדק,על הכאב וחוסר ההבנה של גספוד כיצד לאדי משיג את כל מה שהוא עמל עליו בכזו קלות,גספוד מנסה לשמור על כבודו הכלבי בעוד לאדי משטח עצמו לפני בני האדם ללא בושה,מאחורי כל מעשה של גספוד ישנה מחשבה שקולה ואילו מאחורי מעשיו של לאדי ישנו מוח חלול וריק מתוכן ולמרות זאת הוא מועדף על פני גספוד,שני טיפוסים אלה מביאים אותך להירהורים על מה עדיף וכיצד לפעול,כי כולנו אחרי הכל מנסים להיות נאהבים ומוערצים ולחוש באהבה של סביבתינו כלפינו,אז איך זה שכל כך השרבה פעמים ישנו אדם שאתם יודעים בבירור שהוא הרבה פחות טוב מכם אבל בכל זאת הוא משיג אותכם וזוכה להערכה כולה,אנשים ריקים מתוכן שמתקבלים יפה יותר מכם,מי לא חווה פעם כאב כזה?התחושה הזו שמפספסים אותכם ולא יגלו זאת לעולם.
וישנו את הטיפוס הערמומי דיבלר,מוכר נקניקיות בעל מוח עסקי מבריק שמשתלט בערומומיות על תעשיית הסרטים וזורק את קודמו בתפקיד מחוץ לעסק.
איכשהו דווקא הדמויות הראשיות פחות מענינות,דווקא דמויות המשנה הן אלה שעושות את הספר כולו,הדמויות הקטנות הללו שכל כך כל כך נוגעות ללב,על התובנות שהן מביאות איתן,והתחושות שהן מעוררות,תחושת הפיספוס שנתפסת בך ומשאירה יחד עם כאב טעם של עוד.
מומלץ בחום רב!