הספר הזה, אותו הקדיש הסופר "לאמהות-מכשפות בכל מקום" עושה לך "תרגיל": "מכשפה" בשם הספר מרמז על אגדה, כלומר סיפור לילדים או לנוער. אתה חושב על ספר פנטזיה ומחליט לפי יחסך לז'אנר האם תקרב או תדחה. זו עוד אחת מהדרכים שחשיבה סטיריאוטיפית יכולה להזיק לך: כי אם את/ה בין הרבים המתעבים פנטזיה, תחמיץ את הספר הנפלא הזה.
יום אחד הסתובבה לה מכשפה במעבה היער, ועסקה במה שמכשפות עוסקות: זה לא, מסתבר, הטלת כישופים, הרעלת תפוחים אדומים, הפיכת נסיכים לצפרדעים. מכשפות, יש לדעת, עוסקות בשמירה על היקום שימשיך להתנהל. הן גם מספקות ליצורים החיים בעולם - בעלי חיים, אנשים וגם שרצים - את ההגנה הדרושה ושומרות על מארג החיים שבעלי החשיבה הרציונלית המטילים ספק בקיומן של מכשפות סבורים שמי שעושה זאת הוא "הטבע". תוך כדי שוטטות היא נתקלה בסל ובתוכו תינוק כל כך מכוער, שאי אפשר לתאר, ובהחלטה של רגע (מסתבר שגם מהכשפות יכולות להחליט החלטות שאינן לטובתן) היא אוספת אליה את התינוק המכוער והופכת באופן מיידי לאם.
הסיפור בוחן אמהות והקרבה. הוא בודק את הקשר בין דרשנות אינסופית של ילד, הרואה את העולם כמסתובב סביבו, לבין הצורך העמוק של האם לספק לו את צרכיו ולהגן עליו. הוא בוחן את הקשר בין יופי לאהבה, בין חוכמה (ובעיקר טפשות...) לאהבה וגם בין אנוכיות לאהבה. הוא מוצא שאין קשר: הילד שלנו יכול להיות מכוער, טיפש, אנוכי וכפוי טובה, ועדיין נאהב אותו. לעתים נכחיש את חסרונותיו ונשכנע את עצמינו שהן מעלות, ולעתים נאהב אותו למרות, לעתים בגלל, חסרונותיו הגלויים לעינינו. כי כך יצר הטבע את המערכת של ילדים והורים.
הסיפור כתוב כל כך חכם. יש בו רבדים רבים, שיאפשרו לקוראים רבים ושונים לקרוא אותו ולהנות ממנו. גרובר עושה פה מעשה וינטג' לאגדות הישנות: הוא פורם אותן, מוסיף להן חלקים המאירים אותן באור חדש, ומשנה את הדרך שהתרגלנו לחשוב עליהן. הסיפור כתוב עם הרבה הומור ואירוניה, ואינו מזלזל באינטליגנציה של הקורא. רק כשקראתי את הספר נזכרתי שקראתי את "ספר האוויר והצללים" שלו, שהיה ספר מתח אינטליגנטי ביותר. גרובר, בשונה מסופרים אחרים, מצליח לכתוב סוגים שונים של סיפורים, שלמרות הסוגות השונות חולקים את הכתיבה הטובה, העלילה הקולחת ובעיקר את החוכמה וההומור.
