ספרו המעניין של פאמוק עוסק בתקופה מכריעה בהיסטוריה של אמנות האיור האיסלאמית: קשרים מסחריים ופוליטיים עם ממלכת ונציה הביאו לחשיפת האימפריה העותמאנית לאמנות הציור המערבית. בעקבות זאת החלו מושגים כמו "פרספקטיבה" ו"פורטרט" לחדור אל השיח של מעגל האמנים באיסטנבול, ולסדוק את בטחונם המוחלט ב"צדקת" האסכולה האמנותית שלהם. לאוזן מודרנית זה נשמע אולי משונה, אבל רק תוך הקריאה הבנתי באיזו נחישות דתית-מוסרית התייחסו האמנים הללו לציוריהם. עבורם תפקיד האמן הוא לתאר את העולם האידאלי כפי שהוא נראה בעיני האל. אין מקום לריאליזם, פרספקטיבה, סגנון אישי. וודאי לא לציור פורטרט, אשר שם את האדם במרכז. ואף שכל זה מרתק, הרגשתי שפאמוק הפר מעט את האיזון ויצק יותר מדי דיונים עיוניים מסוג זה לתוך העלילה.

במרכז הרומן עומדת תעלומה בלשית של רצח כפול וסיפור אהבה. לא יצא לי לקרוא כמעט בכלל ספרות בלשית (מלבד אולי את אחד מספרי הרצח של בתיה גור בנעוריי), אבל נדמה לי שכדי שספרות מסוג זה תהיה מותחת באמת, על המרדף לגילוי הרוצח להיות הרפתקני, חי. פה, בגלל הדיון המתמשך של פאמוק בהבטים הטכניים והדתיים של אמנות האיור האיסלאמית, אפילו החיפוש אחר זהות החשוד משועבד לדיון האמנותי. אני צריך גם להוסיף, שבזמן הקריאה ב'שמי הוא אדום' חוויתי שוב את התחושה העמומה שקיבלתי ברומנים האחרים (שאהבתי יותר) של פאמוק, שיש בפסיכולוגיה של הדמויות שלו משהו קצת נאיבי, כמעט ילדותי. חבל, כי עם הפוטנציאל שגלום בנושא, ועבודת השחזור ההיסטורי המרשימה מאוד שעשה פה הסופר, היה לספר פוטנציאל להגיע גבוה יותר.

חשבתי ששמי הוא אדום מלשון אדומי, אך התברר לי שקוראים לספר שמי הוא אדום, משמע הצבע.

טורקיה, שנת 1637, 1000 שנה למנין האיסלאם, סדנת מאיירים שטובי המאיירים נמצאים שם וקיבלו משימה מהסולטן להכין לו ספר המפאר ומרומם אותו וממלכתו ולאייר כפי שהפראנקים מונציה מציירים, כך נקראו הארופאים בפי העותמאנים, משמעות הדבר ציור ריאליסטי ועם פרספקטיבה.

האיסלאם מכבד את הציווי "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" והמאיירים בהנחיית המורה הדגול שלהם ציירו תמיד בנוסח הישן, החד מימדי, ולכן הם שומרים בסוד את דבר הספר וכן את הפורטרט של הסולטן שגם את זה הוא הזמין. אך גם בתוכם נוצרת מחלוקת בעניין עד שמתחילות רציחות.

הספר מחולק להרבה פרקים אורך כל פרק שניים שלושה עמודים וכל פרק נקרא על שם מישהו, והדמות שעליה נקרא הפרק אומרת את מה שיש לה להגיד, אפילו כלב או עץ מצוייר, הצבע האדום בפרק שנקרא כשמו של הספר וזה לא במקרה.

בתוך כל זה מוצגת לנו טורקיה של המאה ה 17. בעיקר איסטנבול של אז, סימטאות מרופשות, אך גם רחובות רחבים, שדרות עצים ושוק תבלינים, עגלות וסוסים, ארמון הסולטן והרמון הסולטן וכמובן הסדנה שמחוברת לבית של מנהל הסדנה ובתו היפה שבעלה יצא למלחמה לפני 4 שנים ולא שב, וכמה מחזרים מחכים לרגע המתאים.

אורהאן פאמוק יודע לכתוב ונראה שהוא מצפה מהקוראים שלו לקצת סבלנות והכל יבוא על מקומו בשלום, או שלא.

בספרו שמי הוא אדום משרטט אורהאן פאמוק, סופר טורקי וחתן פרס נובל לשנת 2006 את טורקיה של שלהי המאה ה-16, תקופה בה באירופה המרוחקת האנושות השתחררה מכבלי הכנסייה ויצאה אל מה שידוע כ"רנסאנס" – תקופה של עושר תרבותי, המצאות וגילויים מרחיקי לכת (אמריקה מישהו?) ושינוי אדיר בתודעת האדם – מתפיסת עולם בה האל במרכז והאדם בצד, הרנסאנס פתח עת חדשה בה דווקא האל בצד והאדם הוא שבאמצע. האירופאים היו בטוחים וגאים כל כך בעצמם, אך למעשה איחרו בפריחתם זו – הסינים, היפנים, ההודים, וכמובן העולם הערבי ובראשו האימפריה העותמאנית – עשו זאת עוד הרבה קודם. הספר מספר על הרגע המיוחד, רגע לפני שהעולם המערבי עלה והעולם הערבי ירד – ומתמקד בעולם הציור הערבי שפוגש את הציור ה"חדש" של הצרפתים, ובעקרונותיהם החדשים: הפרספקטיבה והמימד. איסטנבול מזדעזעת והאמנות החדשה מוכרזת עד מהרה כדבר כפירה. ואולם, לאט לאט מבינות דמויות כי מה שלא יעשו, לא יוכלו להתכחש לכך שעידן חדש מגיע, ושהם, יחד עם תרבותם שהיתה עד כה התרבות אולי הכי מפותחת, יאלצו להישאר מאחור. הדרך להבנה זו רצופה במכשולים, ומגיעה לשיאה כאשר המורה הטורקי הזקן, שלימד וצייר בשיטה "הישנה" כל חייו, מביט בפעם האחרונה ביצירות המופת של האמנים הגדולים של עמו, ומעוור את עצמו כדי לא לחזות בעולם זורק לאשפה את כל מורשתו וממשיך הלאה. זהו קטע עוצר נשימה.

ספר מעולה, מכל הבחינות.

אני לא בטוח איך לבקר את הספר הזה. זה ספר שני של פאמוק שאני מנסה לקרוא - את הראשון לא הצלחתי לסיים ועם זה נאבקתי.
הספר קריא וכתוב בשפה קלה. העלילה היא פרשית רצח במאה ה16 באיסטנבול ומבחינתי זו נקודת פתיחה מצויינת- גם פרק הפתיחה מאוד מבטיח אבל משהו בצורה שהסופר בחר לספר את הסיפור מעיק. זה לא ריבוי נקודות המבט אלא יותר חוסר האופי של כל הדמויות שנראה שלכולם יש אותו קול חמדני ואינטרסנטי ללא עומק אמיתי.
הסיבה השניה שקשה להתחבר לספר היא שרובו נוגע בעקרון האיור שהיה נהוג באותם שנים ובין אם יש רובד עמוק יותר לנושא ובין אם לאו - לא הצלחתי להתחבר אליו ואז נוצר חור שחור גדול ומשעמם בספר

הכריכה:מושכת תשומת לב - צבעונית ומתאימה לתוכן של הספר. התרגום מיטיב למרות שברור שישנו הפסד הנובע מתרגום, ואני משוחד כי הסופר הזה אהוב עלי, אני קורא את כל ספריו והתקשתי לסיים, התקופה שעוסק בה אינה מרתקת אותי. יש בספר הרבה תאורים "צבעוניים" כנראה נובע מנוסטלגיה לטוב ולרע של המחבר לעברה של ארצו,עוסק בסולטאן השולט ביד רמה באימפריה שבירתה איסטנמבול . פאר ממלכתו חשוב בעיניו הרבה יותר מחיי אדם. מגייס מאיירים לאייר באסלם זה אסור. הם מסתכנים מאד ואכן העלמות של אחד מהם פותחת פתח לספור מתח רומטי.
גם כאן התאורים מתרחשים בימים מושלגים - יש לסופר נטיה לתאר ימי שלג.
לדעתי הגבורים "מודבקים" לאווירת ימי הביניים, שלא מתוארת באופן מכנע. בכלל ספרים העוסקים בארועים שהתרחשו לפני דורות מחייבים מחקר מעמיק מהכותב וקרא לי לא פעם להתקל בסופר שכותב על העבר וממש טועה בעובדות.
עם כל רצוני הטוב לחבב את הספר לא הצלחתי, הספר לא לטעמי.קוראים אחרים אולי יהנו יותר יש כאן משהו. כמו שמורים נוהגים לומר "ישנה השקעה אבל... " יחד עם זאת על טעם טעם ועל ריח.......

לפני כשנה, קניתי (דרך סימניה כמובן) אחד מספרי ג'ון לה-קארה. נפגשתי עם המוכר והוא אמר לי שהוא לא מתחבר עם ספרי סופר זה (הכינוי "סופר" הוא שלי) כי הם נמרחים (הוא יהנה מספרי לי צ'יילד) . אז ככה: יש להבחין בין ספרי פעולה וספרים שבעלילתם משתחזרת תעלומת רצח ריגול וכדו'. ואכן, הספר "שמי הוא אדום" הוא ספר מופת (לא בכדי זכה הסופר לפרס נובל לספרות). העלילה עצמה מעניינת, אך אנו נהנים משפה עשירה, ניחוח אנסטנבול של אותה תקופה, והעיקר: המאבק בין ההשקפה שהאל הוא במרכז או האדם, כפי שמתבטא בסגנון הציור המזרחי (סין, פרס והתורכי) לעומת המערבי - הפרנקי. אמנם ניתן לפענח בשלב מוקדם מיהו הרוצח, אך כאמור, הפיענוח עצמו הוא למעשה הרקע ליצירה זו. ולסיום - גם הסיום מעניין ומשתלב היטב ביצירה זו). חבל שיש רק 5 כוכבים.

עד כה קראתי כ70 עמודים, צורת כתיבה מקורית, עם זאת הפרטים חוזרים על עצמם מזווית ראיה שונה,
ויש את העניין של ריבוי פרטים, תיאור הפרטים ואנשים.
בכל זאת לא מתייאש ומחכה לנקודה שאתחיל להתחבר.