הערך של היצירה הזאת לא בגלל שהסיפור המעניין.
מסופר פה סיפור חולני על הרמן – איש בורגני שחי חיים שלוים עם אשתו הנחמדה אך חלולה . הכול שקט ורגוע.
העסק של הרמן נקלע לקשיים כספיים. הוא פוגש נווד ומזהה בו את עצמו מבחינה חזותית. אז מתעוררת בו המחשבה לנצל את הדמיון הזה לטובתו האישית.
הגיבור כל-כך מלא מעצמו. הערכתו העצמית לא יודעת גבולות. ביכולת הכתיבה שלו, בשכל בגאוניות. לאורך כל הספר אין איש ודבר שזוכים להערכתו. הוא מציין שאשתו טיפשה, בלי טעם, וריקנית. לאותה ביקורת זוכים כל מי שנמצא בסביבתו וכמובן גם כל היצירות הספרותיות (וזו של דוסטוייבסקי בפרט) זוכות לזלזול מצידו.
הרגשתי שכל המאמץ של הסופר לכתוב יצירה שתאפיל על יצירה של דוסטויבסקי אבל בהפוך על הפוך. הגיבור שלו לא מתייסר בייסורי המעשה, הוא מצפה לתגמול רק בגלל שהוא מחשיב את עצמו גאון, ומה שגורם לו לייסורים , זה שאנשים לא יכולים להעריך עד כמה שהוא מבריק.
נבוקוב הוא גאון, אבל מה יש לו נגד דוסטוייבסקי ?
הכמהה הזאת בהכרה מתוארת בצורה מרשימה דרך הגיבור של הספר. כמעט אין דף שלא נגוע בארסיות נגד דוסטוייבסקי ו"החט ועונשו" שלו.
אם הסופר לא היה מרגיש כמו הגיבור שלו, לא ניתן היה לכתוב את הספר הזה.
אני חושבת שיש הרבה קווים מגבילים בין הסופר וגיבורו .(לא בגלל פרברטיות, או.... שאולי ... מי יודע? )
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
