בטיול עם בתי ללונדון, החלטנו להגיע גם לאוקספורד, עירם של אליס, הארי פוטר והמפקח מורס. אה...ויש שם גם איזושהי אוניברסיטה. הקציתי לאוקספורד יום אחד שהיה אמור לספק טעימה מאתרי הארי פוטר וכמה סיורים בעיר - טעות חמורה !!! זו עיר שיש לה הרבה מה להציע לאוהבי טיולים רגליים, שיט, ארכיטקטורה וכו'. קבענו לצאת לשיט על נהר האייזיס (תמזה) ביחד עם צ'רלס לווטווידג' דודג'סון, הכומר רובינזון דאקוורת ושלוש בנות משפחת לידל, אך הם התבלבלו ושטו בכיוון ההפוך, מ-Folley Bridge ל- Godstow, וגם הגיעו לפגישה כ-150 שנה מוקדם מדי ( עם שעון שנתקע על שעה שש ב-4 ביולי 1862 קצת קשה לדייק (-; ). נו טוב, כתחליף לשיט איתם ערכנו טיול רגלי קליל לאורך הנהר מ-Folley Bridge ל- Iffley Lock ובחזרה לעיר (רעיונות לטיולים חביבים תוכלו למצוא ב-"That Sweet City – Visions of Oxford" וגם בספר על אוקספורד מסדרת "City Walks").

באותו שיט קסום, המתואר בשיר הפתיחה כאחר צהרים מוזהב, לואיס קרול (דודג'סון) בדה ממוחו הקודח את הסיפור המופלא על אליס המוצאת את עצמה בעולם אגדתי מוזר. הסיפור משופע במשחקי מילים, רעיונות גלויים ונסתרים, הגיון ואי-הגיון המתערבבים זה בזה ויוצרים ספר מיוחד במינו. תוכלו למצוא בספר רעיונות מתמטיים, רעיונות פסיכולוגיים, ביקורת על השליטים, על מערכת החינוך, על האקדמיה, על הספרות של תקופתו ועל חבר המושבעים, או פשוט ליהנות מהספר כפי שהוא. מעניין שקרול שזר בספר דמויות שניתן לזהות אותן עם אנשי אוקספורד מתקופתו, ואף לא חשש מהומור עצמי כשהוא מופיע כציפור Dodo והכומר כברווז (הוא על שם גמגומו Do Do Dodgson והכומר Duckworth כ-Duck).

בשל משחקי המילים וכפל המשמעויות, הספר מאוד מסובך לתרגום ונדרשו מהמתרגמת תרגילים לשוניים מסובכים כדי לנסות להעביר את הרעיונות, החריזה והאופי של הספר. זו מלאכה כמעט בלתי אפשרית, שהמתרגמת עמדה בה לא רע. לקוראי האנגלית מומלץ לקרוא בגרסת המקור, היות ויש מקרים שבכל זאת המקור זורם יותר טוב.



*** ספוילרים ***



- דברי הדוכסית, חובבת מוסר ההשכל, אל אליס:

"אני בהחלט מסכימה איתך," אמרה הדוכסית; "והמסר של זה הוא 'היי כפי שאת נראית' או, ביתר פשטות – 'לעולם אל תדַמי שאת לא אחרת ממה שעלול להיראות לאחרים שמה שהיית או יָכולְת להיות לא היה אחרת ממה שהיית עלולה להיראות להם אחרת. ' "

I quite agree with you, said the Duchess; and the moral of that is—Be what you would seem to be—or, if you’d like it put more simply—Never imagine yourself not to be otherwise than what it might appear to others that what you were or might have been was not otherwise than what you had been would have appeared to them to be otherwise.

הקטע הזה מזכיר את ההגיון הפנימי "המופלא" של למה מתמטית שנשתכחה מזכרוני, וטוב שכך. לא מפתיע שמחבר הספר הוא מתמטיקאי :-)

- כשאליס חושבת שחרדל הוא מינרל, הדוכסית אומרת:

"יש כאן בקרבת מקום מכרה־חרדל ענקי. והמסר של זה הוא – 'מכרה אחד יכרה את כולם.' " [משחק מילים לא רע על "מקרה אחד יקרה את כולם"]

There's a large mustard-mine near here. And the moral of that is – The more there is of mine, the less there is of yours.

לגבי הקטע הזה סבורים שיש כאן את הרעיון של משחק סכום אפס, שאפשר לחשוב עליו בגרסה האנגלית, אבל לא בגרסה העברית.

- יש בספר קטעים עם הגיון פנימי וטוויסט מפתיע, כמו הקטע הבא במסיבת התה:

" 'קחי קצת יותר תה,' אמר הארנביב לאליס, בלבביות רבה.
'עוד לא לקחתי כלום,' ענתה אליס בקול נעלב: 'אז איך אני יכולה לקחת יותר?'
'את רוצה להגיד שאת לא יכולה לקחת פחות,' אמר הכובען: 'קל מאוד לקחת יותר מלא־כלום.' "


Ƹ̵̡Ӝ̵̨̄Ʒ

כמו הכובען המטורף, הזמן מטריד אותי. הנה הוא חלף ביעף ומתקרב לו גיל שלושים. כל כך הרבה מטרות הצבתי לעצמי, והאמת שלא מעט מהן השגתי. תחושת סיפוק עצמי? כן, אבל גם איזו בעתה עצורה בחזה, שגְּדלה אקספוננציאלית, על המכלול בשלל תחומים שכבר לא אספיק להיחשף אליו. אחד מהם הוא הספרות, ואליס בארץ הפלאות, אליו נחשפתי כעת לראשונה.

לואיס קרול היה פרופסור למתימטיקה ולוגיקה באוניברסיטת אוקספורד, וכפועל יוצא מכך, גם כומר. את עיקר זמנו העביר בהמצאת משחקים, חידות וסיפורים עבור ילדים (או ליתר דיוק, ילדות), כשהעיקרית מביניהן הייתה אליס, שלבקשתה סיפור זה עלה על הכתב. אינספור סיפורים ברא קרול עבור האמצעית במשפחת לידל. משעשע לחשוב אילו הרפתקאות נוספות היינו מכירים לו התעקשה זו דווקא שיתעד סיפור אחר.

כושר היצירה של קרול, בלתי ניתן לערעור. האיש ברא עולם שמצליח להפנט ילדים ומבוגרים כאחד, עד עצם היום הזה. חיבבתי בעיקר את תיאור ההיררכיה בממלכת הקלפים, את משחק הקרוקט הייחודי ואת חיוך החתול כמקבילה לירח המופיע ונעלם כרצונו (כסהרהורי-מטורף).
נטייתו של קרול לאיגיון ואבסורד המשתקפת גם בשאלותיה של אליס, העלתה לא פעם חיוך על פניי.

אליס ניחנה במין פדנטיות אינטלקטואלית הקיימת בילדים, ואנו בבורותנו, מפספסים אותה. בסקרנותה הבתולית, היא מציפה שלל נושאים סבוכים כמו הגדרה עצמית, שפת החלום ותפיסת המרחב-זמן.

היצירה, הארס-פואטית בחלקה, טומנת בחובה אזכורים ספרותיים, מדעיים ופילוסופיים רבים, שכוונו אל הקורא המבוגר. אבקש לציין לעצמי חלק מהם -
אם איננו מבחינים בין מציאות וחלום, ואם אנחנו מחלקים את חיינו ביניהם, מחשבותינו בזמן חלום, משוגעות ככל שיהיו, הן אמיתיות ותקפות לא פחות (בהשראת "תאטטוס" של סוקרטס).
מה משותף לעורב ולשולחן כתיבה? אתגר אלן פו כתב על שניהם.
אין לי ספק שלו הייתי ילדון בריטי בן המאה התשעה עשרה, הייתי נהנה אפילו יותר ממשחקי המילים והאזכורים ביצירה.

אני מסכים עם קרול, בטענתו למאייר (טניאל) כי דמותה של אליס חסרת פרופורציות ובעלת חזות מעין ננסית (לטעמי לפחות). אם כי זה תואם את התמורות הפיזיות שהיא חווה.
ככלל, אני סומך על כושר הדמיון שלי, ולכן הייתי מוותר על האיורים גם ביצירה הנ"ל.

מוטיב חוזר בולט בספר, הוא ההלקאה עצמית בכל הנוגע לבכי. אין זה מפתיע, בהתחשב בסלידתו של קרול מכל מה שאינו בשליטתו, ורגשות בפרט.

ההערות המצויות בספר מעשירות, אך לדידי היה עדיף לו היו בתחתית הטקסט מאשר בשוליו.
היו פרקים שיותר התפעלתי ונלהבתי לקרוא והיו כאלה שפחות.

מעניין לקרוא את אחרית הדבר אודות קרול (שם העט של צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון).
כחלק מהפרישות שנטל על עצמו ככומר, קרול פיתח אובססיה לסקרנות, לתום ולחַיּוּת של גיל הילדוּת. מסתבר כי הוא תיעב בנים ושאף להקדיש את עיקר זמנו לבילוי בקרב ילדות טרם התבגרותן (באישור הוריהן לטענתו).
את ביתו הפך למעין מלכודת (סטייל אחוזת נוורלנד) ובו צעצועים, חידות וסיפורים שברא במיוחד עבורן. תחביב עיקרי שטיפח, היה צילום ילדות בעירום, באישור המפתיע של הוריהן.
לא מצויה כיום שום עדות לקשר מיני שהתנהל בין קרול והילדות, פרט לתיאורי נשיקות תמימות לכאורה והחזקת ידיים שעוררו בי פלצות שלא הרגשתי מאז קריאת לוליטה. בהתחשב בפדנטיות של קרול, שנטה להעלים פרקים מיומנו, לא הייתי פוסל שאכן התקיים ניצול מיני על-ידי האחרון, ולא, לא אכפת לי שלכאורה מדובר בתקופה אחרת.

כעת נגלית הסמליות במטמורפוזה של אליס, במלוא שפלותה – קרול מצר על ההתבגרות ועל כך שאינו שולט בבלימתה.

ביקורת לספר שחיבבתי אלמנטים ממנו, שהתנדפו תכף ומיד עם החשיפה לסטייה של האיש.
ללא דירוג.

זה ספר שקטונתי מלכתוב עליו משהו מהותי. לעזאזל, עשרות אם לא מאות ספרים נכתבו כניתוח של הספר הזה ושל המחבר שלו. ובכל זאת, אני הקטן אנסה להגיד למה נהניתי מאוד מהקריאה בספר הזה (ובתרגום הזה) ומה המחשבות שלי עליו.

אז ככה, קודם כל "אליס" זו יצירה מרהיבה בביזאריות הפסיכדלית שלה. זה האב טיפוס לבערך כל יצירות הילדים האקסצנטריות מאז ועד היום. לא היה "בובספוג" בלי "אליס".
ועדיין, למרות שעברו 150 שנים, של יצירות שמושפעות מאוד, באופן ישיר, מהספר הזה, הוא נשאר משעשע, אייקוני ומוזר גם לקורא המודרני.
יש כאן כל כך הרבה תמונות שחקוקות בתרבות הפופולרית; החתול המחייך, הארנב הלבן, מלכת הלבבות, הכובען המטורף, הזחל עם הנרגילה.. אין כאן קטע אחד שהוא לא מוזר באופן מפואר. פשוט כיף ומצחיק.

חוץ מזה, הטקסט הזה ניתן לפרשנות בכל כך הרבה אופנים. באמת, מדובר בטקסט ברמה של התנ"ך, האודיסיאה, סרוונטס, מלוויל, ומחזות שייקספיר מבחינת מספר הפרשנויות והכיוונים השונים שאנשים לקחו אותו אליהם. קרול עצמו אמר שסופר לא באמת יכול לדעת מה כל המשמעויות של הספר שלו, ואני בטוח שגם הוא היה מופתע מאוד אם הוא היה רואה איך אנשים שונים פירשו אותו.

התרגום נהדר. הסתכלתי קצת בספר המקורי במהלך הקריאה וסה"כ מאוד אהבתי את הבחירות התרגומיות של רנה ליטוין ז"ל, בעיקר במשחקי המילים ובשירים, שבדקתי כמעט תמיד במקור להשוואה. יש מגרעה אחת שבלטה לי, וזה שהיא תרגמה את שם הפרק The Lobster Quadrille ל"קורדיל הסרטנים", שזה, ובכן, לא נכון. לובסטר זו חיה שונה.. אולי יש עוד כמה דברים כאלה בספר שלא שמתי לב אליהם, אני בטוח שאקרא את המקור מתישהו.

הספר מגיע עם הרבה הערות ואחרית דבר מקיפה אבל לא מעיקה.

10\10 ועכשיו.. מבעד למראה, ומה אני אמצא שם..

נב - הסרט משנת 1951 של דיסני הוא בקלות אחד מ5 הסרטים האהובים עליי אי פעם. מומלץ מאוד. אם יש מגרעת אחת לספר הזה, היא שאני לא חושב שספר הוא הפורמט הכי טוב לסיפור הסוריאליסטי והביזארי הזה; הוא רק מרוויח משילוב של ויזואליה ומוזיקה, שיש בסרט. אגב, כבר בימי חייו של קרול הספר עובד למחזמר, שקרול תרם ליצירתו, אז אולי הוא היה מסכים איתי אם הוא היה חי לתוך תקופת הקולנוע, מי יודע..
בכל מקרה, פרימיום: לשמוע את הפסקול המופתי של הסרט בזמן הקריאה (:

כמעט כמו כולם, גם אני הכרתי את הסיפור המופלא של אליס בארץ הפלאות עוד מימיי ילדותי. כמעט כמו כולם, גם אני ראיתי את הסרט המצויר (ולא פעם אחת) ואפילו את הסרט המחודש בבימויו של טים ברטון שהיה מוצלח מאוד לטעמי. אבל לא חשבתי מעולם שאחזור ואקרא שוב את אליס, הפעם באופן שונה, בוגר יותר.

העניין שהתעורר בי שוב התחיל במחזה שצפיתי בתאטרון גשר שנקרא "אליס". זהו מחזה מאת רועי חן בבימויו של יחזקאל לזרוב.
המחזה מציג את הסיפור של אליס בארץ הפלאות באור אחר, שונה ממה שחשבנו. הרשו לי לצטט מתקציר ההצגה:
-ביוגרפיה דמיונית בהשראת דמותה של אליס מספרו הנודע של קרול, אליס לידל האמיתית שהיוותה השראה עבורו ואליס נוספת, אחרת – אישה באשר היא.
סיפור אהבה-הדחקה שיכול היה לקרום עור וגידים רק בארץ הפלאות ונידון להתנפץ על סלעי המציאות. רסיסים של תום הילדות ומות הילדות כפי שהם משתקפים מבעד למראה של אליס, ילדה-נערה-אישה.

ההצגה הייתה לא אחרת מאשר מעוררת השראה, את אליס ביצעו שלוש שחקניות נפלאות שכל אחת מהן מגלמת אליס על ציר זמן שונה מהילדות לבגרות.

בשלב מאוחר יותר, לאחר כמה חודשים, הייתי צריכה לבחור מונולוג דרמטי לצורך אודישן למכינה באחד מבתי הספר למשחק.
לא יכולתי שלא להיזכר באותה הצגה שהביאה עמה כל כך הרבה רבדים שונים ועמוקים.
החשיבות בבחירת מונולוג היא בין היתר היכולת לדעת להתחבר לבחירה שלך ולבצע את הדמות כשהיא חלק ממך. לכן, בחרתי במונולוג מתוך "אליס".
חקירת המונולוג והדמות גרמו לי לחזור שוב לסיפורה של אליס כפי שהוא מסופר אך הפעם מנקודות מבט אחרות ויותר מכך, מנקודות מבט שאמורות להיות שלי.
חקרתי את הדמות וחזרתי לקרוא את הספר הקלאסי של לואיס קרול "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות".

לא להאמין כמה חידושים ורעיונות מצאתי מתחת לטקסט התמים ובעזרת ההסברים המפורטים שנמצאים בצדי הספר החכמתי ולמדתי יותר אודות אליס וסיפורה.
המסע חזרה אל הסיפור הידוע גרם לי לראות גם בעצמי אליס קטנה ולהתחבר למקום המטורף של ההרפתקאות והשובבות בשנית. ואולי בעצם מעולם לא איבדתי את המקום הזה?

הסיפור על אליס הוא חוויה תובענית שיש בו הרבה מעבר למה שנראה.
נכון, לסיפורים ללא ספק אין סדר, הגיון או חיבור למציאות אבל.. מי אמר שתמיד צריך? זה הרי כל היופי.
בעולם שכולו מחוץ לגבולות זמן או מקום, שלא ידוע איפה מתרחש ומתי, זהו עולם שניתן לעשות בו הכל ולחלום בו הכל ואני אומרת – למה לא?
היה לי כיף לרגע לצלול לפנטזיה יחד עם אליס וחבריה ולשוב אל מקום של תמימות-לא תמימות.

בעיקר ריתק אותי לקרוא את אחרית הדבר של הספר, בו מתואר המספר לואיס קרול כדמות לא צפויה, כאיש מגמגם ומופנם שלא התחבב בקלות על הסביבה. אדם מוכשר שעסק בכמה דברים במקביל והצטיין בין היתר גם במתמטיקה וצילום, שאב מקור השראה מילדות צעירות ובעיקר מאותה ילדה אחת הנקראת אליס לידל.

התערבבות שבין חלום למציאות, זמן ומרחב לא ידועים והמון דמיון הביאו אותי למקום מסוקרן ואמיתי.
היה נהדר לשוב ולקרוא את הספר והפעם עם תובנות חדשות אודות אותו סיפור תמים של אליס בארץ הפלאות.
ולכל התוהים באשר לגורלי, את האודישן עברתי בהצלחה מרובה.

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." - אמר החתול
"לא אכפת לי כל כך לאן. - " אמרה אליס
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול.
" - בתנאי שאגיע לאנשהו" הוסיפה אליס כהסבר
."בטוח שתגיעי" אמר החתול "אם רק תתמידי בהליכה".

קסם של ספר, הזוי, מקורי, גדוש ברעיונות מתחומים שונים ומשונים, לוגיקה, פילוסופיה, זהות ויחסיות, ואפילו מתמטיקה ומוסר.
ללא ספק ספר שמתאים לטווח רחב מאוד של גילאים (אם כי אני מודה שמהקריאה שקראתי בילדותי, חוץ מהדמויות ההזויות, לא זכרתי ממש את הסיפור עצמו). ההערות מסייעות להבין דקויות, משחקי מילים, אסוציאציות ודימויים שקשה להעביר בתרגום. וכן ניסיון לקרב לקורא את התרבות, על מגוון הופעותיה, שעל רקעה נכתב הספר, שבלעדיה קשה להבין את הרמיזות והפארודיות של קרול.

הדמות שאהבתי ביותר היא כמובן החתול צ'שר, והנה שני קטעים אהובים, מצוטטים, ומקפלים בתוכם רובדים של משמעות.

'הואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?' 'זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע,' אמר החתול. 'לא אכפת לי כל כך לאן - ', אמרה אליס. 'אם כן, לא משנה באיזו דרך תלכי', אמר החתול.

'בבקשה אל תופיע ותיעלם בפתאומיות כזאת אתה גורם לי סחרחורת'. 'בסדר' אמר החתול, והפעם נעלם לאט מאוד, החל בקצה זנבו וכלה בחיוכו, שנשאר עוד זמן מה לאחר שנעלם כל היתר. 'מוזר', חשבה אליס, 'כבר ראיתי הרבה חתולים בלי חיוך, אבל חיוך בלי חתול! זה הדבר הכי מוזר שראיתי בחיי'.

חוויה של קריאה!

בבית הספר שלי יש מגמת תיאטרון.בכיתה י"ב,נדרשים חברי המגמה לבחור מחזה או ספר ולהעלות אותו על הבמה,תוך מתן פרשנות אישית משלהם ליצירה.התלמידים יכולים לשנות כרצונם את היצירה,להחסיר ולהוסיף פרטים,הכול ברוח החירות האמנותית. חברה טובה שלי חברה במגמת התיאטרון, ולכן מצאתי את עצמי במופע הסיום שלהם. היא וחברותיה בחרו ב"אליס בארץ הפלאות",אך נתנו לספר אינטרפטציה משלהן.

אליס של לואיס קרול הוא אחד מהספרים הנודעים ביותר.אך עדיין,הספר נותר כחידה בשבילי.לא העולם הבדיוני שבו,משולל ההיגיון ולוגיקה,אלא השאלה הנוקבת שתמיד עולה בי-למה התכוון קרול,ש"אליס" יהיה ספר ילדים או ספר למבוגרים?
אליס בארץ הפלאות לכאורה נראה כספר ילדים.אליס הילדה נופלת במחילה ומוצאת את עצמה בעולם חסר היגיון.היא שותה שיקויים שגורמים לה לגדול ולקטון, היא זורעת הרס וחורבן כשהיא מנסה לצאת מבית (הכול בגלל גודלה הענק).את העולם הפלאי הזה,שאפשר להבין מדוע הוא קוסם לכל כך הרבה ילדים ומבוגרים,מאכלסים ארנב לחוץ בזמן,מלכת לבבות עם בעיות כעס,כובען מטורף שמסוכסך עם הזמן ולכן נידון לנצח לערוך מסיבת תה שלא נגמרת,ועוד הרבה דמויות ססגוניות ומשעשעות.

אבל יופיו של "אליס" הוא לא בעלילתו,אלא ברעיונות החבויים בו.לא בכדי צי של אידאולוגים,פיזיקאים,מתמטיקאים,לוגיקנים, םסיכולוגים ועוד הוקסמו מהרעיונות בספר.לואיס קרול משרבב לספרו רעיונות שלכאורה לא מתאימים לילדים,שכאילו מיועדים למבוגר שקורא את הספר לילד הרך.

האדפטציה של "אליס" שראיתי הייתה שונה.אליס התגלגלה מילדה בת 7 שכלואה בעולם לא מובן,לנערה מתבגרת שלא מבינה את העולם המוזר.הכובען המטורף התגלגל לנער לא נחמד ולא חברותי,הארנב נשאר בעל בעיות זמן (ולכן מאחר לבית הספר כל יום).ומלכת הלבבות הפכה למלכת הכיתה (אך עדיין רוצה לכרות את הראשים של כולם).

המהדורה המוערת תורמת במיוחד,ומלבד התרגום (המעולה!) יש הערות שתורמות להבנה נרחבת של הטקסט.מעניין לקרוא על לואיס קרול עצמו (שזה בכלל לא שמו האמיתי),שהיה מנהל חברויות עם ילדות קטנות.הוא היה נוהג להיפגש איתן (לאחר קבלת ההסכמה מהוריהם) ואפילו נהג לצלם אותם (בעירום!!!!).סביר להניח שכיום זה לא היה עובר בשתיקה,והוא ממזמן היה מוכתר בתואר המפוקפק פדופיל וכו'.אבל מי אני שאשפוט....
בקיצור,לא רק ספר ילדים

הבה נפתח בגיל וברון
בראש גאון
וראשית האון
ללא דיכאון או דירעון (או גירעון)

אפתח גיליון
עם מלוא ההגיון
על אודות האיגיון.

אני רק רוצה להבהיר - הקטע הנ"ל איננו שיר, ברגע שאני אומר שהוא שיר אני עלול להרצח ע"י אחי הגדול, שמכיוון שהוא הביא לי את הספר הנ"ל - אני משתדל להיות נחמד עליו. כמו כן, אין לי מושג על מה הביקורת תדבר, במה היא תעסוק, או מה תהיה הפואנטה שלה. רציתי לכתוב ביקורת על "נרניה", קלטתי שאני לא עומד לכתוב ביקורת על נרניה, המוח שלי לא מתפקד כמו שצריך כבר יומיים - אחלה זמן לכתוב ביקורת על לואיס קרול.

הסיבה שהתחלתי ב"לא שיר" הזה, הוא שהספר מלא בשירים. שירים לא מאוד ברורים, שיוצאים מנקודת הנחה שהגיון זה אובר רייטד. אלו שירי משעשעים עד מאוד, והיתרון הגדול של הגרסא המוערת שיש הערות שמביאות את השיר המקורי. חלק מהבעיה בתרגום, מלבד שתרגום שירים זה דבר קשה כשלעצמו - הספר מלא במשחקי מילים, איגיון, ושטויות. קשה מאוד להעביר ספר כזה בתרגום כך שהוא יישאר מוצלח. אף על פי כן - המהדורה הזו הצליחה. התרגום עבר באופן מוצלח למדי, כולל התעללות קשה במילים ויצירת משחקי מילים שנונים.

אני לא אדבר עכשיו על עלילת הספר, כי כל עלילה תהיה שקולה לעלילת דם. אסכם רק - העלילה מטורפת לגמרי, בכל קנה מידה. העיקר בספר הוא לא העלילה, אלא מה שמאחורה. במקום זה, אני אעלה רשימת ציטוטים נבחרים מהספר, ועל חלקם אעלה הגיגים.

***
"גדפי בזעם את ילדך,
על כל עיטוש - סנוקרת:
הוא מכון את זה נגדך,
אין לו סיבה אחרת"

בלי הקשר - זה בית מופלא. הוא הזכיר לי את המשפט "הכה את ילדך כל יום. אם אתה לא יודע למה, הוא כבר ידע"
***

אליס נאנחה מתוך עייפות. "אני חושבת שהיית יכול לעשות שימוש יותר טוב בזמן," אמרה, "מאשר לבזבז אותו על חידות שאין להן פתרון."
"לו הכרת את הזמן כמוני," אמר הכובען, "לא היית מדברת על לבזבז אותו. הוא לא אחד שמתבזבז!"
"אני לא יודעת למה אתה מתכוון," אמרה אליס.
"ודאי שלא!" אמר הכובען, מנער את ראשו בבוז. "אני מתער שלא דיברת עם הזמן אפילו פעם אחת!"
"אולי לא," ענתה אליס בזהירות; "אבל אני יודעת איך לנצל אותו."
"זהו! זה מסביר הכל," אמר הכובען. "הוא לא סובל כשמנצלים אותו."

אחי אמר שאלו המשפטים האהובים בספר, ואין לי ברירה אלא להסכים איתו. אלו משפטים מופלאים, שממש מרגיעים אותי לאור הזמן הרב שלא בזבזתי לאחרונה.
***

"אם אין בזה משמעות, מה טוב: זה חוסך המון טרחה, את מבינה, כי לא נצטרך לגלות אותה."
אין לי מה לומר. פשוט וואו.
***

"אם כך עלייך לומר למה את מתכוונת," המשיך הארנביב.
"זה מה שאני עושה," ענתה חיש אליס. "לפחות - לפחות אני מתכוונת למה שאני אומרת - וזה אותו הדבר, אתה יודע."
"בכלל לא!" אמר הכובען. "הרי זה כאילו אמרת ש'אני רואה את מה שאני אוכלת' זה אותו הדבר כמו 'אני אוכלת מה שאני רואה'!"
"זה כאילו אמרת," הוסיף הארנביב, "ש'אני אוהבת מה שנותנים לי' זה אותו הדבר כמו 'נותנים לי מה שאני אוהבת'!"

זה כמעט כמו לומר 'אני קורא כשאני בסימניה' זה אותו הדבר כמו 'אני בסימניה כשאני קורא', החודשים שעברו מאז שכתבתי לאחרונה מוכיחים אחרת לדעתי.
***

אני אסיים בשני ציטוטים נפלאים של חתול הצ'שר, שהם מהציטוטים המפורסמים בספר:

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." - אמר החתול
"לא אכפת לי כל כך לאן. - " אמרה אליס
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול.
" - בתנאי שאגיע לאנשהו" הוסיפה אליס כהסבר
"בטוח שתגיעי" אמר החתול "אם רק תתמידי בהליכה"

וגם:

"בצד אחד גר כובען, ובצד שני גר ארנב ואין זה משנה באיזה דרך תבחרי, שניהם ממש משוגעים."
"לא הייתי רוצה להסתובב בחברת משוגעים" אמרה אליס.
"אין לך ברירה" אמר החתול. "כולנוווו מממשוגעים כאן, אני ממממשוגע, את מממממשוגעת".
"איך אתה יודע שאני משוגעת?" שאלה אליסה.
"בטח שאת ממממשוגעת אחרת לא היית באה לכאן בכלל".
***

וכאן אני רוצה טיפה לעבור לכותב - אחד הדברים העצובים בקריאת הספר הוא לחשוב על לואיס קרול. אמנם זה לא השם האמיתי שלו, אבל יותר נוח לקרוא לו ככה. הוא היה אדם מסכן, ששנא את עצמו ועיוות את דרך החשיבה בכוח. ישנם אנשים כאלה, שמפחדים מהעולם בחוץ, מפצלים את הזהות שלהם לשניים, קורעים את עצמם לגזרים. אני מכיר את האנשים האלה. הייתי איש כזה. קרול שנא את עצמו על מה שהוא עושה, אבל לא היה מסוגל להפסיק. הוא פיצל את חייו לשניים - המרצה באוקספורד, ולואיס קרול, והם היו שונים. כואב לקרוא עליו, כואב לקרוא על מה שהוא סבל, ועל מה שהוא עשה, אבל הוא עדיין סופר טוב. הוא יכול להיות אדם נורא, הוא יכול להיות אדם מסכן, אבל אי אפשר לקחת ממנו את מה שהוא כתב ורק על זה ראוי להעריך אותו.

אני אסיים - אני לא יודע למה כתבתי את הביקורת הזאת. אני לא יודע למה אני מפרסם אותה. המוח שלי לא מתפקד, אני לא מרוכז, ואני עושה שטויות. הביקורת הזאת די כושלת, אז אני אסכם את החלקים החשובים: 1) קרול אולי עשה דברים שבעיננו היו נראים בלתי מוסריים, אבל בתקופתו זה היה מעט אחרת. כמו כן, הוא היה נורא מסכן, וקשה לי לא לרחם עליו. 2) זה ספר נהדר, תקראו אותו.

שמעתם על הארנב המאחר? על הכובען המטורף? על מלכת הלבבות? על אליס, שגדלה וקטנה? כנראה שכן. מעטים האנשים שלא שמעו בדרך זו או אחרת על הספר הזה, כי הוא מה שנקרא 'קלאסיקה'. אבל מה זו קלאסיקה?
קלאסיקה היא משהו שאהבנו. משהו שבנה לו פינה בלב שלנו והרחיב אותה עם הזמן. משהו שלעולם לא עוזב אותנו, לא באמת. משהו שזוכה למיליוני חיים - מאות מהדורות, עשרות תרגומים, כמה סרטים ואינספור עותקים שהודפסו ועוד יודפסו בעתיד. קלאסיקה היא משהו ששורד בזכות האהבה של אנשים.
אנשים אהבו את אליס.

אליס נכנסה למחילת הארנב שחוקי הכבידה לא פועלים בה וגדולה יותר מבפנים (אולי גם טיים לורדס ביקרו שם, הוויאנים התאחדו!). המחילה הובילה אותה אל ארץ פלאות ואל זחל וחתול מחייך וכובען מטורף וארנבו הנאמן.
הספר הזה כתוב בהומור ובשנינות ובמגע קטן של קסם. הוא קליל, הוא מצחיק, הוא מתיימר להיות דרמטי. הוא ספר ילדים שגם מבוגרים מצאו בו עניין ופרשנויות משלהם. הוא קליל וכל כך עמוק. הוא דק אבל כל כך עבה, יש בו הרבה יותר ממה שנראה בהתחלה. משחקי מילים, פילוסופיות, אזכורים לחיים האמיתיים. כל זה מצויין בהערות שמלוות את הספר לאורך כל הדרך במהדורה הזו, וזה נפלא.
המהדורה הזו מביאה עוד משהו. היא מביאה, בנוסף לסיפור שכתב קרול, את סיפור חייו.
ללואיס קרול היו המון ידידות קטנות, והוא אהב לצלם אותן עם בגדים ובעירום. אחת מהן היתה אליס, והוא אהב אותה. לואיס קרול היה פדופיל, למרות שזה לא נאמר במפורש.
הוא כתב את הספר הזה לאליס לידל, שהייתה ילדה אמיתית לגמרי, כמתנת יום הולדת. בדרך כלשהי, הספר הגיע לדפוס ואליס הקטנה נהפכה לאגדה לכל הגילאים.

צאו לטיול של שעה אל ארץ הפלאות. ההנאה מובטחת.

עריכה: רק עכשיו שמתי לב שהמשפט הראשון מזכיר את הביקורת של פיירי על שם הרוח. זה ממש ממש לא בכוונה :0

נתחיל מזה שקצת הופתעתי לגלות שהספר הזה נמצא בספריית המבוגרים ולא בספריית הילדים. שלפתי אותו ממדף הספרים, וכשפתחתי אותו גיליתי תוכן שונה ממה שציפיתי: ציפיתי לראות ציורים גדולים מלווים בכיתוב גדול ומנוקד, והנה הספר כתוב לרוב ללא ניקוד, באותיות קטנות ועם ציורים לא-צבעוניים וקטנים יחסית. גם לאחר קריאתו, הספר ממשיך לערער על הרבה מאוד הנחות יסוד, ובכך חנו.
המילה "הזוי" סובלת בתקופתנו משימוש-יתר, אך אין ספק שבמובנה המקורי, היא התואר המתאים ביותר לעלילה זו. אליס הקטנה נכנסת למאורת הארנב ומגלה שם עולם שבו כל המימדים המוכרים - זמן, גודל, מקום, עוברים טרנספורמציה מתמדת. הנימוס הויקטוריאני לא מסייע לה במפגשיה עם היצורים שהיא מגלה שם, והם מתייחסים אליה באדישות ובחוצפה. לאט-לאט, אליס (דמות שובת לב, יש לציין), מאבדת מנימוסיה ועומדת על שלה, עד להערתה הנפלאה בסוף העלילה "מי מתרגש מכם? הלא אתם לא יותר מחפיסת קלפים!" (עמ' 142).
העלילה כולה דמויית-חלום. בניגוד לעלילת "הקוסם מארץ עוץ", אין הקבלה בין הדמויות במציאות והדמויות בחלום, ולמען האמת, איננו יודעים כמעט דבר אודות המציאות של אליס, שכן רוב הסיפור מתרחש בחלום. הקורא הישראלי בן תקופתנו יתקשה להבין את ההגיון שאיכשהו כן קיים בעיצוב הדמויות והתנהגותן (לדוגמה - הכובען המטורף, כובענים בתקופתו של קרול סבלו ממחלה כתוצאה מהטיפול בבד הלבד, שתסמיניה היו דמויי-שגעון), אך ההערות לצד הטקסט (וויקיפדיה) יסייעו לו בהבנה, וכן חלק מהרעיון של הספר הוא הניתוק מהצורך להבין כל דבר.
גרסה זו של הספר מביאה הערות חשובות של מרטין גרדנר, שנלוות לתרגום של רנה ליטוין. הספר כולל משחקי מילים רבים ורפרנסים לשירי ילדים בריטים מהתקופה בה נכתב (שנת 1865). מתרגמים רבים נאבקו בתרגום משחקי הלשון של לואיס קרול בצורה שמשמרת את המשחק והתוכן גם בשפה החדשה. לדעתי, התירגום של רנה ליטוין מצליח בזאת לרוב, ובתוספת הערות המתרגמת וההערות של גרדנר, הקורא מקבל שיקוף של שפת המקור ורקע לעבודת התירגום. הספר מלווה באחרית דבר מעניינת ביותר מאת ליטוין. אחרית הדבר שופכת אור על דמותו (מעוררת המחלוקת) של לואיס קרול, קורותיה של אליס האמיתית, ומכניסה את הקורא למלאכת התירגום של טקסט זה לאורך השנים. מסתבר כי הספר תורגם לעברית ארבע פעמים, בתקופות שונות, כשבכל תקופה הביע הטקסט המתורגם את הערכים עליהן גדל הדור. השוואת הטקסטים המתורגמים מלמדת רבות אודות ההיסטוריה והחברה בישראל ועל יחסה לדת, לחינוך ולשפה.
ויחד עם כל הנאמר כאן על מלאכת התירגום, בשל המורכבות הרבה של הטקסט ובשל שעשועי הלשון הרבים שבו, כנראה שקריאת הספר בגרסה מוערת בשפת המקור תעשה עמו חסד יותר מכל תירגום.