"העולם הצף" כך היפנים כינו את אזורי התענוגות ביפן מהמאה ה-17.
"העולם הצף" היה שיבוש מכוון מהכתבים הבודהיסטים שמשמעותו הוא למעשה עולם הסבל.
כשהכוונה היא שתשוקות מובילות לסבל וזה שורש הבעיה בעולמינו.
הרעיון המרכזי של הקונספט החדש, העולם הצף, היה להתעלם מהבעיות והצרות בחברה בעלת רגולציה מחמירה ולמצוא את עצמך בעולם של תענוגות.
היו שני אתרים באדו כלומר טוקיו של העבר, אזור תיאטרון הקבוקי ואזור היושיווארה כלומר אזור הזנות.
אבל אותו עולם של תענוגות היה עבור הגברים בלבד, הוא בוודאי לא היה עבור הזונות שחיו שם בניגוד למה שמצויר בציורים שצוירו ע"י גברים.
אין בידינו עדויות כתובות על המחשבות וההתנסויות של הזונות ומסיבה טובה, הן בוודאי לא היו משפיעות לטובה על העסקים.
הציורים שצוירו על אזורי התענוגות לא היו השתקפות של המציאות אלא דרך לשווק ולפרסם את המקום.
רוב הנשים שעסקו בזנות לא עשו זאת מתוך בחירה. נולדו לתוך עוני איום בכפר חקלאי או כפר דייגים, הן נמכרו לבתי זונות ע"י הורים נואשים וגוועים ברעב, כשהן בגילאי 7-8.
מתוך המסורת שילדים חייבים לדאוג להוריהם נעשה חוזה עבודה לעשר שנים לפעמים בסיועו של מתווך עם בעלי בתי הזונות.
הילדות היו עושות מטלות כמו לנקות ולשלוח הודעות עבור "אחיותיהן" זונות הצמרת.
הילדות למדו איך העסק עובד, איך להמתיק את הקול ולהשתמש בשפה שמוצאת חן בעיני גברים, איך לכתוב "מכתבי אהבה", ואיך לזייף בכי.
אם הילדה גדלה להיות יפה ופיקחית בגיל 11-12, אז זונת צמרת הייתה בוחרת לאמן אותה, בהתנהגות, נימוסים ובאמנות כולל איך לנגן בחליל, או גיטרה יפנית בעלת 3 מיתרים שנקראת שמיסן, לשיר, לצייר, לכתוב שירים, כתיבת קליגרפיה, לרקוד, לבצע את טקס התה, ואיך לשחק משחקים.
עליה להתמצא בספרות על מנת שהגברים לא ישתעממו מבורותה.
עלינו לזכור שכל הלימוד הזה לא נועד עבור הגשמה עצמית אלא כדי שהן יהיו מושכות יותר בעיניי הגברים.
הן אומנו לתרבות על מנת שיוכלו להשתוות לנשות העשירים. הרעיון היה לאמן אותן כדי שלא יפלו בכישוריהן התרבותיים מהנשים שנשואות לגברים העשירים.
היה מוטל על זונות הצמרת לדעת את כל כישורי הנשיות. רמת המיומנות שלהן הייתה המפתח לסטטוס שלהן בבתי הזונות, ואילו בגדים יוקרתיים הן יקבלו. זה היה עולם היררכי עד לפרטים הקטנים.
כאשר ילדה הייתה מתקבלת לאימון על ידי זונת צמרת בתוליה של הילדה היו נמכרים ללקוח עבור סכום גדול.
כנערה מתלמדת היה מוטל עליה לבדר את הספונסר או הספונסרים שמחכים לזונת הצמרת שלהם.
ככל שהנערה התמקצעה יותר כך חובותיה גדלו. האוכל, תשלום לרופאים, הבגדים היקרים, וגם מלוויה, כמו המלביש והספר, שומר הראש, והטבח, היא גם הייתה צריכה לשלם לזונת הצמרת עבור הלימוד ועבור כל המיומנויות שהיא למדה אצל המורות השונות.
שעות לימוד ועבודה רבות היו לה, גם כשהיא הייתה חולה או במחזור, אם היא לא עמדה בקצב היו מטילים עליה קנסות והן היו גבוהות יותר בימי חג.
זה היה כמעט בלתי אפשרי להיפטר מהחוזה שהן היו משועבדות לו, כי החובות שלהן רק גדלו עם הזמן, כי הן היו צריכות לשלם על הכל.
הסיכוי היחיד שלהן לצאת מהחוזה הוא אם הן היו מוצאות ספונסר שישלם את חובותיהן ושרוצה אותן לעצמו.
התחרות על הלקוחות, והסטטוס שלהן, היה מאבק אכזרי בין זונות הצמרת.
הן היו צריכות להשתמש בעורמה ואכזריות על מנת לנצח את היריבות שלהן וכמובן לסבול את כל השיגיונות של הספונסרים שלהן.
לאחר שהן ננטשו בילדותן ע"י המשפחות שלהן היו להן "משפחות חדשות" והצלחה הייתה הדרך היחידה שידאגו לך.
אף על פי כן נכון הדבר שרבות מנערות אלו זכו באספקטים מסוימים לחיים טובים יותר מאשר היו צפויים להן בכפרים שלהן, בבית.
הן לא רעבו לאוכל, הבגדים שלהן היו נקיים, הן זכו להשכלה, והזדמנות לחיים נוצצים.
בתקופת ימי הביניים של יפן הפקרות הייתה בכל מקום ובעיקר במעמדות הנמוכים.
אפילו במיתולוגיה היפנית העולם נברא מזיווג של אלים. ההפקרות המינית לא הייתה רק עם נשים אלא גם עם נערים והיא נחשבה לנורמלית.
בית הקברות באדו (טוקיו) מכיל שרידים של 21 אלף זונות, רבות מהן בשנות העשרים לחייהן שלאף אחד לא היה כסף לשלם עבור ההלוויה שלהן.
בתקופת האדו (1603-1868) הדיקטטורה הצבאית, שוגונות טוקוגאווה, כפתה את אמות המוסר הקונפוציאניים על האוכלוסייה שקשרה כל אזרח אל חובת משפחתו ואל החברה כולה.
אך תרבות התפנוקים המינית של הגברים הייתה מבוססת היטב ובתי הזונות היו עסקים רווחיים.
מפעיל בית זונות ערמומי אחד שתכנן מונופול על הזנות הציע שאם הממשלה תיתן לו פיסת אדמה ליד המפקדה החדשה באדו, הממשלה תוכל לפקח על הזנות וליהנות מהטלת מיסים עליהן.
ב-1617 חוקים חדשים הגבילו את אזורי הזנות למקומות ספציפיים כולל אלו בטוקיו קיוטו ואוסקה, אלו פרחו לשכונות מבודדות שמציעות מסעדות ויין, מופעי שירה וריקוד, וקזינו.
בשנת 1642 היו בערך אלף זונות בטוקיו.
הגברים היפנים גם עשו שימוש בחומרים מעוררי חשק וציורים ארוטיים, אלו מוזכרים בכתביו של דיפלומט קוריאני מהמאה ה-18. דבר שגרם לו להיות מופתע.
ככל הנראה התרבות הקונפוציאנית של המעמדות הגבוהים בקוריאה העדיפה לשמור עניינים אלה מתחת לשטיח.
האליטה השלטת הייתה מורכבת מ-200 אדונים פיאודלים שנדרשו לגור בטוקיו.
סמוראים שנשכרו בעבר להגן על האדמות של האדונים הפיאודלים נהפכו לאצולה צבאית שבתורם נהפכו לבירוקרטים שמנהלים את הממשל.
כשהיו מיליון תושבים בטוקיו ב-1700 כשמספר הגברים כפול מהנשים כך גם העושר של מעמד הסוחרים.
כדי לשרת את האליטה הצבאית ואת ההתעשרות של מעמד הסוחרים סוג חדש של זונה הופיע, כזאת שתיתן לעיסוק כיסוי פולחני מכובד ועידון תרבותי, זונת הצמרת.
אחרי השריפה הגדולה בטוקיו 1657 אזור זנות גדול מוקף בתעלה נבנה מחדש בפרברי העיר. כדי להגיע לשם אחרי 1657 היה צורך ללכת זמן מה ברגל ובסירה ואם אדם היה מאוד עשיר הוא היה נישא באפריון על ידי מספר בני אדם.
המסע הזה רק הפך את העניין ליותר מעניין מושך ומלא בציפייה.
למרות שזה נחשב לא מכובד עבור סמוראים שהיו אחוז ניכר מהאוכלוסייה להתרועע עם זונות הם ראו במקום זה כמפלט מהמציאות האפורה שלהם, מציאות בה הם תמיד היו נשלטים על ידי הבוסים והמנהלים שלהם.
גם הם עשו את המסע לאזור הזונות, מסתירים את פניהם בכובעי קש גדולים.
מעמד הביניים בטוקיו החל לפתח טעם לאופנה לפורנוגרפיה ולרכילות עסיסית שקשורה לסקס.
וכרזות על ידי אנשי פרסום שמפרסמים את המקום והופעות תיאטרון.
ב-1800 כבר היו באזור הזנות בפאתי טוקיו כ-4000 זונות ובנוסף גם פועלי מטבח, משרתות, ואנשי שירות אחרים.
בבתי הזונות הגדולים היו 50 זונות. הכסף שאזור הזנות הרוויח היה לא נתפס.
נשים לעומת זאת לא נהנו מהגישה הליברלית של יפן כלפי מין.
נשות האדונים הפיאודלים ונשות הסמוראים הבכירים שהתנהגו על פי תכתיבי המוסר של קונפוציוס התלבשו בצניעות ושירתו את בעליהן בזמן שהאדונים הפיאודלים פנו אל זונות הצמרת למצוא תשוקה וקסם.
הלקוחות רצו להאמין שזונת הצמרת האהובה עליהן מאוהבת בהם, וכך שיווקו אותן. אך הנשים שעבדו בבתי הזונות האלו לא פעלו מטעמי אהבה או תשוקה.
זונת הצמרת רק לעיתים נדירות הצליחה להימלט מעולם זה של זנות אלא אם כן היא מצאה לה ספונסר שיוציא אותה משם.
הציורים מהתקופה ההיא מציירים נשים יפות הכמהות לאוהב, וספרי הדרכה כותבים על נשים תחמניות שמזייפות אהבה ועונג, וערמומיות של נשים במניפולציות על גברים תמימים.
בספרי ההדרכה מסבירים איך נשים מזייפות אורגזמות ואיך הן נפטרות מהנוכחות של גברים לא נחמדים, כביכול סיפורי זונות אך מנקודת מבט גברית.
כך הובילו גברים לחשוב על נשים שיש להן כל מיני מזימות ללכוד אותך.
"הן משחקות אותה שהן מאוהבות בך אך הן לא באמת מאוהבות בך".
מהספרים האלה יש תמונה שיש משהו מאוד מפתה בנשים. אתה באמת רוצה ליהנות מחברתן, אך באותו הזמן אתה צריך להיזהר מהן, שרק עושה את כל הסיפור ליותר מושך.
סיפורים אלו חזרו על עצמם שוב ושוב בספרים במשך מאות שנים כאילו שמדובר בסיפור חדש.
אך כאשר אתה בוחן את המציאות הם היו רחוקים ממה שסופר.
זה פשוט סיפורים על רובע הזונות.
במציאות גם זונות הצמרת וגם הזונות הפשוטות כולן סבלו ממחלות מין והתמודדות עם ילדים שבאו לעולם מהריונות לא רצויים.
זונות הצמרת במיוחד סבלו מאיפור עופרת רעיל שמלבינות את פניהן צוואריהן ידיהן ורגליהן. זונות רבות מתו לפני שהספיקו להגיע לגיל 20.
אחד מהאיורים בספרי ההדרכה על רובע הזונות מראה זונה בוכה בזמן שהיא נותנת כסף לאיש דת עבור ההלוויה, מאוד יכול להיות שזה כסף עבור שתי "אחיותיה" למקצוע.
בתי זונות ברובע הזונות דירגו את הזונות על פי איכותיות וזולות.
הזונות היפות והמפורסמות זכו לחיים נוחים והיו להן בגדים יקרים ומצעי מיטה איכותיים והן אפילו קיבלו השכלה מרשימה למדי.
אך רוב הזונות לא היו כאלו ברות מזל. בשנת 1642 רשום שהיו 106 זונות צמרת ו-880 זונות פשוטות.
לפני 1761 הזונות הפשוטות ביותר והרבות ביותר נקראו "אשי" שעשו ככל יכולתן להתלבש יפה למרות העובדה שהן חיו בתנאים הגרועים ביותר, הן נשלחו לבתי זונות בקצה הרובע.
הזונות בדרגה מעליהן נקראו "טסובון" שעבדו בבתי הזונות הקטנים, היה ניתן לראות אותן בקבוצה בחדר גדול עשוי מעץ שנראה כמו כלוב.
מעליהן בדרגה היו "המלצריות המאופרות" "בבתי התה".
מעליהן בדרגה היו "קושי" הזונות היפות בעלות המראה האריסטוקרטי.
הדרגה הגבוהה ביותר היו "טאיו" שהיו זונות צמרת ומאוד מפורסמות. הן גרו בבתים יוקרתיים, היו להן חפצי אומנות בבית, מדפים שהציגו חפצים יקרים, פינת קריאה, וגינה יפה.
לא ניתן היה לגשת אליהן ישירות, אדם היה צריך דרך מתווך לבקש מפגשים לשם שיחות בלבד כשהוא מנסה להרשים אותה ואת עובדיה.
בפגישה הראשונה זונת הצמרת תתעלם מעושרו ותסרב להצעתו לארוחה.
בפגישה השנייה היא אולי תשב קרוב יותר אליו אך עדיין תסרב לכל משקה או אוכל.
רק בפגישה השלישית שהיא תשב לאכול אתו.
היא והפטרון (הלקוח, הספונסר המיועד) יבצעו טקס לשתיית משקה אלכוהולי, לפני שהם עוברים למיטה.
בתי הזונות היו עורכים מסיבות יקרות עם תשלומים יקרים על מזון אלכוהול וזונות רגילות. רק המאוד עשירים יכלו להרשות לעצמם מסיבות כאלה ורק עשירית מהרווחים הגיע אל הכיס של זונת הצמרת.
אם זונת צמרת מצאה חן בעיני לקוח עשיר במיוחד, היה עליו לקנות לה סט יוקרתי של בגדים 4 פעמים בשנה. זונת הצמרת הייתה משווקת את עצמה באזור הזנות על ידי הליכה איטית וטווסית כשהיא הולכת על נעליים גבוהות במיוחד. פניה מאופרות לבן ושערה מעוצב על פי האופנה החדשה. היא הייתה מתהלכת ברברבנות כשהיא מציגה את בגדיה היקרים שמכריזים על הצלחתה, כמו כן את עושרו של הספונסר שהיא תפסה.
בנוסף לבגדים הספונסר קנה לה מזרון וציפויי מיטה מיוחדים כדי להבהיר את טיב היחסים ביניהם.
אלו ישומשו רק בעת ביקורו ויוצגו לראווה בביתה כדי להראות לכולם את עושרו של הספונסר ולדרבן אחרות לפעול כמוה.
במחצית המאה ה-18 זונות הצמרת שנקראו "טאיו" הוחלפו בסוג שונה של זונות צמרת שנקראו "אוריאן". כאשר זונה צעירה הגיע למעמד זה היא הייתה מקבלת תיבה מצופה לכה, שידת מראה וכלי קוסמטיקה. אותם מתנות שהיתה מקבלת אשת אריסטוקרט לחתונה.
בשלב זה זונת הצמרת הייתה כזאת סמל אופנה שנשות העשירים החלו לבקר בעצמן ברובע הזונות רק כדי לראות את התהלוכה בה זונת הצמרת הולכת.
זונות הצמרת הנערצות ביותר הציגו מראה של נערה מושלמת והגוף האידאלי היה רזה וחמוד. לגברים היפנים היה טעם מאוד ייחודי לגבי הגוף האידיאלי עד לצורת האוזניים. האידאל גם היה שפתיים קטנות. היפנים העדיפו נשים בעלי פני ירח עגולים מושלמים, בעלי מראה נשי רך.
היפניות השחירו והבליטו את הגבות שלהן. ציצים גדולים ומחשופים לא נחשבו סקסיים.
במקום זאת כף רגל קטנה וחשופה או בגד תחתון אדום "שבמקרה" נחשף לו מבעד לחלוק החיצוני נחשב למעורר חשק.
מעט העור שנחשף היה צבוע במייק-אפ לבן על מנת להבדיל בינה לבין האיכרות הפשוטות שעבדו כל היום תחת השמש.
הקימונו, הבגד שהיא לבשה, תפקידו היה לטשטש ולגלות באותו הזמן את גזרת גופה, ואילו החגורה העבה שהיא לבשה נועדה להדגיש את קטנות ממדיה. רק זונה הייתה קושרת את החגורה שלה מקדימה כדי שיהיה לה קל לקבל לקוחות, אך זונות צמרת היו כל כך מפורסמות שאפילו נשות חיילים בכירים קשרו את החגורה מלפנים כסמל אופנתי.
התשוקה של הגברים התבססה בעיקרה על הלא נגלה. הדרך שבא הלכה זונת הצמרת בתהלוכה על מנת להתרברב בשכבות בגדיה ולגרות לקוחות פוטנציאלים. על אף שציירי אותה תקופה אכן ציירו ציורים אירוטיים של סמוראים וזונות משתגלים בעירום בתנועות שונות, הרבה ממגילות הציור שנתלו על הקיר תיארו את הזונות בלבוש מלא עם רמז דק לגבי עיסוקן.
אפשר לדעת לפי הציורים שמדובר בזונות כי הפירוט היה אסור לגבי נשים אריסטוקרטיות.
שחקנים שהתחפשו לנשים בתיאטרון הקאבוקי קיבלו אפילו יותר פרסום מנשים.
תיאטרון הקאבוקי נולד בתקופה הקדומה מתוך עולם הזנות בו זונות העלו הופעות מוזיקליות מלאות בגסויות מיניות והומור עבור סמוראים שיכורים ועייפים, שזו גם הייתה דרך למצוא לקוחות חדשים.
אבל מופעים אלו גרמו ליותר מדי בעיות עבור המשטר שלא אהב לראות אנשים ממעמדות שונים מתערבבים זה בזה.
חיילים שיכורים היו פעמים רבות מתחילים מכות במקומות צפופים אלו, היכן ששחקנים מתלבשים כמו נשים ושחקניות כמו גברים ועולם תחתון של מהמרים וסרסורים חגגו.
בסוג אחר של קאבוקי נערים צעירים שיחקו וגם סיפקו שירותי מין.
הרעיון של "העולם הצף" היה לאבד את עצמך ולזרום בהנאה.
במחצית המאה ה-17 המשטר פעל נגד התיאטרון והחרים נשים ונערים מלהופיע.
בעקבות זאת גברים בלבד מילאו את התפקידים. אך המשטר לא יכל למנוע מהם לעסוק בזנות. נערים מתלמדים לתפקידי המשחק גם הציעו שירותי מין "בבתי תה" מיוחדים.
נערים שעסקו בזנות קיבלו ציונים על פי מראה וכישורים וחלקם אפילו היו יקרים יותר מזונות מצליחות.
המעמד הבינוני בתקופה ההיא מאוד אהב את הטשטוש בין גברים לנשים, והתעניין בהופעות ומעשיות שעסקו בהתחפשויות, זהויות נסתרות ומזימות חשאיות.
סיפורים ומיתולוגיות על זונות ושדים נזירים ואלים, בתחפושת.
בגלל שנשים נחשבו פחות מגברים הנשים בציורים נראו חסרות ייחודיות ודווקא הגברים המחופשים לנשים צוירו באופן ייחודי. הנשים בציורים נראו פחות או יותר אותו הדבר.
במאה ה-18 זונות הצמרת רכשו מיומנויות מאוד מתוחכמות כך שבתי הזונות הוסיפו בידור מסוג שונה, גברים שנקראו גיישה, שתפקידם היה לבדר את הספונסרים בזמן שהם מחכים לזונות הצמרת שלהם, הגברים היו על תקן אמנים שרקדו שרו וניגנו.
מאוחר יותר הגברים הוחלפו בנשים. על גיישות אלה נאסר להציע שירותי מין כדי שלא יהוו מתחרות לזונות הצמרת.
הגיישות התמחו באומנויות העדינות כמו נגינה בגיטרה יפנית, שירה וריקוד, והן גם התמחו באומנות השיחה האינטלקטואלית.
על הגיישות נאסר גם ללבוש בגדים מרהיבים ולהיות בעלות תסרוקות אופנתיות כדי שלא יתחרו עם זונות הצמרת.
דבר זה נתן להן מראה קצת עצוב שהפך עם הזמן למסתורי ומופנם יותר, ומעניין יותר.
גם זונות הצמרת וגם הגיישות היו מוכרות את בתוליהן במחירים מאוד גבוהים אך דבר זה לא נחשב לזנות.
גיישות נהפכו ליותר פופולריות במאה ה-19 עד כי הן התעלו על זונות הצמרת.
זה אומר רבות על העם היפני שיש לו משהו עם יופי עצוב, שחש משהו כלפי הבחורה השקטה והמרוסנת והלא מוחצנת.
העובדה שהגיישה לא עסקה בזנות למרות פלירטוטיה וכישוריה האומנותיים קסם להם.
איכרים ודייגים המשיכו למכור את בנותיהן, היפות מביניהן נמכרו למסלול שיוביל אותן להיות גיישות, ואילו הפחות יפות נמכרו לזנות.
וכמו זונות הצמרת שלפניהן כך גם הגיישות קיבלו ציוני יופי וכישרון.
גם הן נאלצו לקנות בגדים יקרים והיו מלמדים אותן גינונים ונימוסים, איך לדבר בחברה הגבוהה, ותרבות אליטיסטית.
בתי הגיישות היו בבעלות נשים והן גם ניהלו אותן.
בחברה היפנית סגדו למתינות, ועל מותרות והתרברבות כלכלית היה אפשר לקבל עונש כבד.
לכן אזור הזנות היה מקום מפלט מעולם זה. אזור שבו משוררים, אינטלקטואלים, שחקנים, סלבריטאים, ואפילו אדונים פיאודלים, יכלו למצוא את מקומם גם אם לזמן קצר. אך היו אלו הנשים ששילמו את המחיר.
למקום היה דימוי שמח ונוצץ אך זה רק היה על פני השטח. המציאות הייתה שונה לגמרי, מציאות עגומה עבור הנשים.

הסיפור הוא ביוגרפיה דמיונית והמספרת היא הדמות הראשית צ'יו. היא מספרת לנו את סיפור חייה וחושפת בפנינו את המציאות אליה נשלחה נגד רצונה. לאחר שנמכרו היא ואחותה השתיים עזבו את הכפר בו גדלו והמשיכו לקיוטו שם נאלצו להפרד. ציו תגיע לאוקייה, בית הארחה שם תהיה למשרתת קודם כל, במטרה להפוך לגיישה.
ציו עוברת מסע ארוך רצוף מכשולים תלאות והשפלות בדרכה להפוך לגיישה. זה לא עולם קל וציו מתארת לנו מנקודת מבט של ילדה תמימה את החיים באוקייה ואת החינוך הנוקשה שקיבלה תחת חסותן של האמא, הדודה, הסבתא והגיישה הראשית והאכזרית של האוקייה הצומומו שממש לא אהבה אותה והתעללה בה רבות.

ציו תהפוך לגיישה מתלמדת, היא תתחיל להתלבש בלבוש המסורתי, הקימונו, ולו מספר רב של בדים בשלל צבעים, להתאפר ולצבוע את פניה בלבן.
שמה נלקח ממנה ומוחלף באחר, סאיורי, ואת עברה הכואב נדמה ושכחה, ולא מתוך רצון אלא בלית ברירה, מאחר ואין מקום בעולמן של הגיישות לשקוע בעבר אלא לחשוב רק על ההווה ועל שעתיד להיות, אם לא תדאג לעצמה ותעשה כל שביכולתה להיות הגיישה שכולם מצפים ממנה להיות חייה לא יהיו שווים דבר, היא תהיה למשרתת אומללה כל חייה.

“אנחנו לא הופכות לגיישות בגלל שאנחנו רוצות חיים מאושרים. אנחנו הופכות לגיישות בגלל שאין לנו ברירה אחרת…”

מסורת מגעילה שאיכשהו מצטיירת בעין יפה יותר, קלאסית, אך היא רחוקה מלהיות כזאת ומתחת לכל הצבעים היפים, התלבושות היקרות, ה"כבוד", מסתתר עולם אכזר ואנוכי, קר אפור ובודד. ברגע אחד אישה צעירה, ילדה, מאבדת את שהיתה ואת כל מה שאי פעם חלמה להיות, את התשוקות והעצמאות שלה, והופכת למיצג אמנותי, לא שונה ממוצג במוזיאון או בעל חיים בקרקס, שכל מטרתה זה לבדר גברים שתויים.

הנושא מרתק, הספר מעניין, מסעיר וכתוב היטב, לעתים קצת הכביד עליי. התיאורים יפים וחדים שמעוררים אצל הקורא מגוון רחב של רגשות, שמשתוללים כמו ים סוער, ומצליחים להעביר בקלות את תחושותיה של סאיורי וכמובן לצייר תמונה של אותה תקופה, של עולמן הקשה של הגיישות והתרבות היפנית בפרט.
סיפור חייה של סאיורי מרגש, עצוב וכואב, אמנם בדוי אך כנראה שלא רחוק מהמציאות באותם שנים, מציאות שבה התדמית ומעמד הם מעל הכל, תאוות בצע מזעזעת ומציאות בה בתוליה של נערה נמכרים למרבה במחיר. זהו סיפור על גורל ועל בחירות, על תשוקות ורצונות וגם סיפור אהבה עם סוף טוב, סוף אמריקאי קלאסי, בו גיבורת הספר, והיא בהחלט גיבורה לאחר שצלחה את המציאות הטראומטית שהיתה חייה, זכתה לשמוע את המילים שכה השתוקקה להם מהאדם היחיד שהיה חשוב לה.

"אנחנו בני אדם רק חלק ממשהו גדול מאתנו בהרבה. כאשר אנחנו זזים. אנחנו עלולים למעוך חיפושית או אולי להניע את האוויר כך שזבוב יעוף למקום מסויים. "

הפעם הראשונה ששמעתי על גיישות היה כשטסתי לתאילנד איפה שהוא בשנות ה 90, הכרתי בחורה בגסט האווס שביקשה שאבוא אתה לשוק ברחוב ליד כדי לקנות תכשיטים זולים. שאלתי למה היא צריכה תכשיטים מזויפים בכמות. ענתה בהתרגשות שהיא טסה ליפן כדי להיות גיישה ולהרוויח כסף ולכן היא צריכה להיות מאובזרת למשעי. עם חוסר הבנה משווע בעניין שאלתי אם גיישה זו לו מילה נרדפת ליצאנית. היא אמרה שבכלל לא. גיישות מספקות דיון או שיחה מעניינת ומרתקת עם גבר יפני שחוזר מעבודה ורוצה קצת להירגע מהלחץ המתמיד. הוא אפילו מוכן לשלם על זה כסף והרבה. זה לא "תהיי אישה יפה ותשתקי", אלא תהיי יפה חכמה ומעניינת. אז קנינו שקית לפי משקל עם שרשראות וצמידים וטבעות ואבנים בכל מני צבעים. נראה תמוהה כל העניין אך איחלתי לה בהצלחה.

******************************


זה היה במאה הקודמת . צ'וי ואחותה נמכרו לגיישות כשהיו קטנטנות לאחר שאמם חלתה ואביהם דייג באחד החופים ביפן לא יכל לכלכל ולטפל בהם. בתוך זמן קצר הגיעו לקיוטו. ואם יש בעולם פרפרים ציפורים וחלומות הם הודחקו לפינה חשוכה של הישרדות יומיומית קשה ואכזרית.בדרך כלל בספרים כאלה נופלים לקיטשיות וקלישאיתיות אך כאן פשוט זרימה טובה של סיפור נוגע ללב.
הספר הרגיש הזה נגמע די מהר, רותקתי גם כשלא קראתי, המחשבות הסתובבו לי בראש ללא הרף היות והסיפור הוא ממקור ראשון וגם סיפור אמיתי עם דמויות בדויות . אז מה כל הרעש הגדול שאלתי את עצמי. הרעש הגדול בא מכאב ומכעס על התנהלות העניינים על חשבון ילדות קטנות שנמכרות כמו אבטיחים בשוק. כמו חקלאי שמחכה שהפירות יבשילו ואז ימכור את סחורתו בסכום נאה. המסחרה הזו תולדה של עוני והשרדות. היא בנויה על רווח והפסד בצורה קרה ומחושבת. גיישות הופכות להיות גיישות מחוסר ברירה.

אז לכל עניין ודבר, גיישה היא אשת אמנות וידע בנושאים רבים . ( לזה היא חונכה, זו הסיבה שגישות לומדות בבית ספר לגיישות, ללמוד איך לענג גבר בתחבולות של העין ) בדומה לקורטיזנות בכל העולם איטלקית, צרפתית או יפנית. לאחר שקראתי את הספר אני מבינה שגיישה היא אם כל התחבולות כי בעזרתן היא שורדת. שורדת גברים שמנסים לרמוס אותן, שורדת תחרות קשה ביין גיישות אחרות. שורדת מכות וענישות. החלום הכי גדול שגיישה יכולה לשאוף אליו הוא להרוויח מספיק כסף ולמצוא גבר עשיר ולהיות לו כבת לוויה. העניין הוא בעייתי מכל סיבה אפשרית.
מתחת לבגדים יקרים ממשי, איפור של בובה , תסרוקות מפונפנות , ריקוד ושיחה מתוחכמת ישנה ילדה קטנה בפנים עם חלומות צנועים. עם אהבה של אמא ואבא שישמרו עלייה כל החיים. בעצם לאן ילדים יכולים להגיע כשהאדם שהכי סמכו עליו בחיים מוכר אותם. כמה גבוה אפשר להגביה עוף כשמקצצים לך את הכנפיים .?

זהו שיר ערש יפני דקה לפני שנמכרו שתי האחיות לעולם שאי אפשר לצאת ממנו חי בלי להיות חזקים.

" לך לישון דג סנדל טוב!
כאשר כולם יישנו –
גם הציפורים והכבשים
בשדות ובגנים
כוכבי הערב
ימזגו אור זהב
מבעד לחלון"



ספר מומלץ כי הוא כתוב נפלא, כי הוא אותנטי, מרתק לכל אורכו.
תודה למחשבות וגם לאסיה.

ההפסקה עומדת להסתיים, הפעמון יצלצל בעוד רגע, תלמידים מתחילים לשוב למסדרונות, נוטשים את החום המדכא של חצר בית הספר, את הדיונים על פוליטיקה, על להקות בנים, על החופשה הבאה מהלימודים, על תנועת הנוער. אני נמצאת בחצר בית הספר, עם כולם. החום הכבד מטשטש את הראיה שלי ומותיר שובל דק של זיעה לאורך גבי. אני מחזיקה ספר בעל כריכה שחורה ובתוכי מתנהל ויכוח. האם עליי להיכנס לשיעור הבא או שעליי להמשיך לקרוא את היצירה המרשימה שבה אני אוחזת? אני בוחרת באפשרות השנייה, ורצה לפינה מוצלת יותר בחצר. לא מפריע לי שהספר מבוגר ממני, לבינתיים אני אוהבת אותו בכל נוכחתי הגוצית. אני לא מבינה מדוע היה זרוק באופן חסר ביטחון על אחד ממדפי הספרייה, אבל כל זה רק הקסים אותי עוד יותר.

בשנת 1929 בכפר דייגים קטן שביפן, נמכרות שתי אחיות בשל העוני באותה התקופה. האחת - סאצו, נמכרת לעבודה בזנות. ואילו השנייה - צ'יו, הילדה עם העיניים הכי נדירות שתפגשו, נמכרת לבית הארחה (שנקרא אוקייה) שמנוהל על ידי אישה זקנה ורעה. באותו בית הארחה נתקלת צ'יו בגיישה בשם הצומומו, שהייתה פופלרית ומעמדה באוקייה גבוה כיוון שהיא הייתה המקור הפרנסה היחיד. צ'יו משמשת כמשרתת פשוטה באוקייה ותוך כדי לומד כיצד להיות גיישה, אך הצמומו מתנכלת לה בשל קנאתה ליופייה הנדיר ולכן היא מחבלת בסיכויים שלה לסיים את הכשרתה בתור גיישה. צ'יו מגיעה לנקודת שפל בחייה והיא מרגישה מובסת ומושפלת. אבל אז, בעקבות מפגש מיקרי אחד עם אדם אחד, חייה מקבלים תפנית שונה שמפיחה בה תקווה ורצון להצליח. כעבור מספר חודשים מאז המפגש עם אותו אדם, דמות נוספת נכנסת לחייה של צ'יו ומחוללת בהם שינוי אדיר, שאפילו שמה לא נשאר כפי שהיה אלא משתנה ל- סאיורי.

הספר הזה חצה מחסומים אל לבי כמו ענן שחולף דרך מסננת. היה משהו כל כך עדין ומרתק בדרך שבה ניטה סאיורי סיפרה את הסיפור שלה, עד שלא הותירה ברירה אלא להיכבש בקסמה. קראתי את הספר בהתרגשות ובעצב. האישה היפנית הזאת חוללה בלבי סערה, הרצון של סאיורי להצליח העביר בי רטט. הסיפור יפהפה, פיצוי על תקופה ארוכה עם ספרים קרירים ובינוניים. הכתיבה שובת לב, מפתה להמשיך מהמילה הראשונה. התיאורים רחבים ובירורים, בוראים עולם חדש ורבגוני. הרגשתי כאילו אני מבלה שעות באחד מבתי התה שבגיון, מבודרת על ידי גיישה אמתית. התאהבתי בדמויות, במקום בו התרחש הסיפור ובתקופה. התאהבתי בריחות, בצבעים, בנופים ובמנהגים. סיימתי את הספר בתחושה טובה ובטעם של עוד.

הלוואי שהספר הזה היה אינסופי על הנייר כמו שהוא אינסופי בדמיון שלי.

סיפור יפה רקח לנו גולדן. סיפור? סיפור, ועוד איזה סיפור. העובדות סביב הסיפור נכונות, הסיפור בדוי, יפה ונוגע ללב.
הסיפור הוא סיפורה של ניטה סאיורי, גיישה שפעלה בקיוטו (עיר הבירה הישנה של יפן) והחיסרון הגדול של הספר היפה הזה הוא חוסר בהקדמה המפרטת מהי למעשה גיישה. וכדי שלא להלאות אתכם ולשלוח אתכם לחפש באינטרנט מהי גיישה, הרי שלפחות בכל הנוגע לתקופה המדוברת בספר, גיישה היא נערת/אשת האמנויות (למרות שבעבר הרחוק היו גם גיישה זכרים), כזו האמורה לארח גברים בבתי תה בזמר, במחול, בסיפור מבדר ובשיחה מלבבת.
ולמקרה שלפנינו.
סאיורי נולדה בכלל כצ'יו בכפר דייגים עני, נמכרה/נלקחה בגיל 9 להיות משרתת באוקייה, אותו בית בו גרות גיישות. אביה מכר אותה לאחר שאשתו חלתה ועמדה למות. גם האחות הגדולה יותר נמכרה מאחר והאב היה עני מרוד ובטח לא יכול היה להרשות לעצמו שתי ילדות.
באוקייה אליה הגיע צ'יו גרה גיישה מצליחה בשם הצומומו, שרדתה בה, ירדה לחייה, לעגה לה והבטיחה לה רק רע. הצומומו היתה גיישה יפה, מבוקשת וההכנסות ממנה החזיקו את האוקייה, המשרתות הקימונו המהודרים והיקרים וחומרי הקוסמטיקה הרבים הנחוצים ללבוש ולאיפור המיוחד האופייני.
בעוד סאיורי הולכת יום אחד לשליחות קניות ונשענת על גשר מעל הנחל בעודה בוכה על מר גורלה, ניגש אליה היושב ראש, המתפלא על בכיה. היושב ראש הוא לא אחר מאשר בעליו של מפעל גדול למוצרי חשמל, אותו היא תשוב ותפגוש שוב ושוב כגיישה מתלמדת ובוגרת, בלי שהוא ממש יזכור שפגש אותה כילדה ונתן לה את מטפחתו.
מפה לשם, גורלה כמתלמדת משתנה כשהיא עוברת לחסותה של גיישה בשם מאמהה, המנסה לגרום לכך שסאיורי "תאומץ" ע"י ה"אמא" של האוקייה בה היא גרה עם הצומומו ותהפוך לגיישה הרשמית שם. זה אכן מתרחש וזו נקודת המפנה השניה ומכאן נפרש לפנינו סיפור מרהיב של פעילותן של הגיישות דרך בתי התה המרהיבים, הקימונו היקרים והמיוחדים, האיפור המיוחד, המפגש עם שמנה וסולתה של יפן השבעה והעשירה.
מעייניה של סאיורי נתונים ליושב ראש, אותו גבר בלתי נשכח מאותו מפגש בהיותה בת 9. אלא שבדרך היא צריכה לעבור את טקס המיזואַגֶה, אותו טקס שאנו כבני המערב נראה אותו כדוחה ובלי מתקבל על הדעת, אבל שם מדובר היה בקניית בתוליה של גיישה צעירה בהגיעה לגיל 15. אם שעת אירוח של גיישה עמדה על 4 ין, ומדובר בגיישה מבוקשת, קניית בתוליה של גיישה מתלמדת בת 15 היו יכולים להגיע לכדי כמה אלפי ין, כשהתשלום מגיע בעיקר לאוקייה ממנה מגיעה הגיישה, לבעלת בית התה המנהלת את תחרות הקניה הזו ולעוד כמה העוסקים בסיוע לגיישות.
במסע אל לבו של היושב ראש נתקלת סאיורי גם בנובו, מנהל מפעלו של היושב ראש, אדם מכובד בפני עצמו, ששרד בשריפה ואיבד יד. גם הוא חושק בסאיורי. ברקע קיים גם מושג הדאנה, כשדאנה הוא פטרון של גיישה והיא משמשת למעשה כמאהבת שלו, מה שלא מתנגש כלל עם היותו של אותו פטרון נשוי. ביפן של אז גבר נשוי מחזיק אשה שתנהל את ביתו ומאהבת לצרכיו האחרים.
האם תהפוך סאיורי למאהבת של היושב ראש? האם נובו יישאר בתחרות? האם יהיה פטרון אחר? איך זה מתיישב עם מגוריה של סאיורי בארה"ב, כשהיא פורסת את "סיפורה" הבדיוני לארתור גולדן? ומה קורה בזמן מלחמת העולם השניה, כשיפן נכתשת ע"י האמריקאים ובתי התה והאוקייות נסגרים?
זכרונותיה של גיישה הוא למעשה סיפור של תופעה יפנית ייחודית, הדומה רק לקורטיזנות האיטלקיות מהמאה ה-16 והלאה, ולנשים הנתמכות הפריזאיות מהמאה ה-17 והלאה.
מומלץ בחום.

תופעת הזנות בזויה ומתועבת בעיניי. [גם תופעת הפורנו ותעשיית המין באופן כללי אך אין זה שייך לביקורת ולכן לא אתעכב על כך]
בכל פעם ופעם אשר אני שומעת על כך בחדשות, על עוד אישה נורמטיבית שנפלה למלתעות העולם הסרסורי והאכזר, ליבי מנתר ממקומו במחאה.
עצבותי כה רבה מכיוון שישנם גברים ונשים רבים שמסיבות כאלה ואחרות נאלצים לרדת אל שפל המדרגה ולבחור במקצוע העתיק בעולם- הזנות.
ואני תוהה בליבי היכן הממשלה? במקום לשחק משחקי חתול ועכבר פוליטיים, להדוף את כל אוייבך ולחבק את כל עמיתייך הפוליטיים ולהשתעשע בגנון שממומן בידי הכנסת שיצמיחו לעצמם עמוד שדרה, יניחו את האגו בצד ויטפלו בנושאים בוערים כמו עוני, רווחה, טרור ובעיית הזנות.

לפני מספר שנים צפיתי בסדרה ברזילאית בויוה אודות חטיפת נשים נורמטיביות לחלוטין הבאות מבית טוב [ אחת מאורסת ואמא לילד קטן, השניה יצאה אל הטיול הגדול, השלישית חשבה שמדובר בהצעת עבודה] למטרות נערות ליווי וזנות. הסדרה אומנם בדיונית אך מתעתדת, פרט אחר פרט, את כניסתן בעל כורחן לעולם נוראי, משפיל, מדכא, מכה ובעיקר מבזה את האדם באשר הוא. מתואר כיצד רומסים את כבודן והופכים אותן לכלים מיניים שכל ייעודן לספק גחמותיהם של גברים עשירים..אולם אחת מהנשים מנסה לברוח אך כניסה לעולם זה היא מחילה ללא אפשרות מילוט. גורלן של הנשים אחד הוא: להישאר במעגל האנסופי ולהיות בובות מין מרירות מבלי לראות את בני משפחתן.
אני מודה: הסדרה, על אף היותה מרתקת ביותר וגרמה לי לא פעם לכסוס ציפורניי לבאות, נבעתתי ממנה ומהאמת שהיא חושפת בפניי, בעולם המודרני, המתקדם, הנאור, המתרעם על הכאתו של השונה ומייחל לשיוויון עדיין קיימים דברים שכאלה, תופעות שמקטינות האדם ומגדרות אותו למטרות ספציפיות כאילו היה עבד ולא יצור אנוש עם רגשות, תחושות ומחשבות. עיניי נפקחו והבועה הורודה נופצה לה בעזרת מחט חדה במיוחד.

כאשר נזכרתי בסדרה אוטומטית נזכרתי בספר זה העוסק בעולם הגיישות לפני מלחמת העולם השניה ובמהלכה. הגיישות הן נשים יפניות שכל ייעודן לשעשע גברים ולהציג בפניהם את כישרונותיהן שלא יסולאו בפז: נגינה, שירה ואפילו תאטרון.
אשת בידור צבועת פנים שכל מטרתה להפגין כישורים מילוליים, תנועותיות ולבדר את אורחיה שהפלא ופלא, כולם עד האחרון שבהם, גברים? האם מדובר בנערת ליווי מתוחכמת, האומנם? אולי הספר אינו מדויק עובדתית?

ישנה נטייה לעין ואוזן מערביות להתבלבל ולחשוב שמדובר בפרוצה יפנית אבל אין זה נכון מכיוון שהגיישה לא חייבת לספק את הגברים מינית ואפילו לא להתערטל בפניהם ולהשתמש בתנוחות מיניות שכל מטרתן לגרות גברים כמו נערות ליווי רגילות.
עם זאת, לאחר שקראתי אותו בזמנו, בגיל 15, תהיתי בליבי: האם באמת יש הבדל כה מהותי בין גיישה לזונה?

למרות שהגיישה נחשבת למכובדת בעולם היפני ונשים רבות נלחמות להגיע לדרגות גיישה בחירות והדבר מתואר בצורה נרחבת, מנומקת ומניחה את הדעת בספר, האם אין זה פשוט מושג מכובס של אותו התפקיד?

סאיורי היא גיישה כזאת והיא גיבורת הספר. היא נמכרת להיות עוזרת בבית הארחה בעוד אחותה נמכרת לזנות. מאותו רגע יד חסונה מנתבת את חייה של סאיורי ומקפידה לשמור עליה על ידי השארתה תחת חסותה של גיישה מפורסמת ומכובדת שפרשה מהתחום ומקדישה את שארית חייה ללימוד צעירות אחרות...
במהלך קריאתו של הספר זכורות לי מגוון שאלות שעלו במוחי ועוררו את חוסר מנוחתי: האם החיים כגיישה הם בהכרח אטרקטיבים יותר מחייה של זונה רגילה? או של עוזרת?
האם הדחיפה של סאיורי למרומיה של הפירמידה היא ההחלטה הנכונה והיחידה? האם זהו הפתרון הלגיטימי היחיד שיש בנמצא?

הספר קריא, מרתק אבל גם מעורר בי סלידה רבה. אחת הסצנות שלעולם לא אשכח ומבחינתי היא מגעילה לא רק בשל הארוטיקה הרבה שבה אלא גם בדרך בה היא מתוארת, בצורה מחפצנת המוציאה את האישה ככלי עינוגיו של הגבר ותו לא. סאיורי, בהיותה בת 15, נאלצת לשכב עם גבר מבוגר ממנה בשנים רבות, רופא, שלצערה [או שמא שמחתה?] שם עינו בה. הגיישה הבכירה מכינה את סאיורי לקראת המעמד והיא שוטפת את מוחה בסיסמאות שונות, כגון: נפל בחלקך מזל גדול...זהו צעד משמעותי...
היום הגורלי והמיוחל מגיע. סאיורי מתכוננת למעמד והאקט מתחיל, היא מבותקת מבתולייה, בעוד הדם ניגר על המחצלת וניכר שסאיורי כלל אינה מרוצה ואף מבינה מה לעזאזל קורה...
הרופא ממשיך בשלו, והתיאור שבא לאחר מכן עורר בי אנטיגוניזם וסלידה כה רבים שהיה ברצוני להשליך את הספר הצידה...ובתור חובבת יפן אדוקה זה לא היה דבר של מה בכך...
על מנת לבאר ולפשט לסאיורי את מה שהולך לקרות לה, האקט המיני תואר מפי הגיישה הבכירה כצלופח הנכנס אל תוך מערה חמימה...
עם כל הכבוד, אין דבר יותר שובניסטי מזה! מה שסאיורי עברה שם גובל באונס! גבר בשנות ה-60 לחייו שוכב עם נערה בת 15...קטינה ותמימה...הסכמתה לשכב היה מכורח הנסיבות...הדפוה בכוח לעולם שאינה מכירה ושלטעמי יש להתכונן אליו כיאות...הוליכוה שולל! כל מה שהיא נאלצה לעשות זה לשכב בעוד הגבר מבצע בה את זממו...כאילו הייתה מזרן ולא בן אדם...איזו חוויה מהודרת ונפלאה נפלה בחלקה של סאיורי המסכנה! ממש פאר שבפארים!

הסצנה הזאת פעם נוספת גרמה לי לחשוב על השאלה: האם באמת אין הבדל בין גיישה לזונה רגילה? האם אין המושג המכובס הוא סתם התייפיפות בכדי להציג את הגיישות כנעלות? כמעין אשליה בשביל להותיר לגיישות לעשות ככל העולה על רוחן? שלא יהיה צורך של הרשויות להתמודד? מאפשר להן להעלים עין ולדבוק בגישה המוצגת בתמונה המפורסמת של שלושת הקופים- לא ראיתי, לא שמעתי, לא דיברתי? או אולי מאפשר לגברים העובדים ברשויות להצטרף אל החגיגה ללא נקיפות מצפון?

ואולי תפקידה של הגיישה הוא גרוע אף יותר מכיוון שהוא אשלייה אחת גדולה? הרי הגיישה בעלת הדרגה הגבוהה כל הזמן קרקרה סביב סאיורי וטענה כיצד היא בת מזל וכיצד נפל בחלקה אוצר גדול שיש לקחתו בשתי הידיים ולהשתמש בו בתבונה...לאבד את ביתולייך לאדם שעלול להיות אביך במקום לאהוב ליבך היא הזדמנות פז?! אני גורסת בעמדה חריפה מאוד בעניין איבוד בתולים: אני חושבת שהכרחי לאבד ביתולים לאדם שהנך אוהב. לאבד בתולים סתם כך זה עלול להיות טראומטי ולכן יש לנהוג בפיקחות ולבצע קיום יחסי מין רק כאשר אתה בשל לכך נפשית, רגשית וגופנית ועם פרטנר מתאים. סאיורי לחלוטין לא נמנתה עם שום עקרון שאיזכרתי ולכן אין פלא שהרושם שקיבלתי מהמעמד הוא נטו של אונס ולא קיום יחסי מין שגרתיים. למרות נסיונותיו של הרופא לנהוג בסאיורי בעדינות, בקשב רב לכל מענותיה וצורכיה, הסתכלותי ובחינתי את האקט המיני היה עדיין נוקשה שכן " דאגתו" הייתה למעשה מזויפת. הוא, להרגשתי, לא באמת היה אכפתי כלפיה אלא בכדי לצאת ידי חובה ולהמשיך לממש את תאוותו החולנית, על גבול הפדופילית!

אני חייבת לומר בשיא הכנות שלמרות שהספר היה מעניין וגרם לי לאחר מכן גם לצפות בסרט שהיה טוב ממנו פי כמה, נותרתי מבולבלת. מחד גיסא הוא עורר בי רגשות שליליים כה רבים אך מאידך, הוא חשף אותי לעולם אחר שמעולם לא הכרתי [וכולי תקווה שגם לא אכיר]

לכן אחרוג ממנהגי ולא אדרגו. אינני מצליחה למצוא דירוג מתאים מכיוון שהוא אינו בזבוז זמן מוחלט אך גם לא העלית שבספרות.
נותרתי עם טעם מר בפה בתום הקריאה ולא הייתי שותפה לשמחתה של סאיורי בסופו של הספר.

ספר מעולה! מעניק הצצה לתרבות ולחייהן של הגיישות. העלילה סוחפת ומעניינת.

את הספר הטוב הזה קראתי לראשונה כשיצא לאור, אני חושבת,
הייתי אז צעירה מאוד, עוד לא ביקרתי ביפן אז ועוד לא הכרתי את ההיסטוריה היפנית ואת האופי האכזר שמסתתר מאחורי אסתטיקה מרטיטה ומוקפדת.
ומצאתי בו אז סיפור אקזוטי מופלא מלמד ומרתק. לבי יצא אל סאיורי וסיפורה בהערכה. אל הנופים המקסימים המתוארים.
כך זכרתי אותו.
חזרתי לקרוא אותו בימים אלה בהתקף נוסטלגי
וממרומי בגרותי כך מצאתי אותו ולא רק - אמנם מצאתי בו סיפור טוב מאוד. עודו אקזוטי, מופלא מלמד ומרתק - אך גם קשה.
קשה מאוד.
האכזריות היפנית כאופי וכדפוס באה לידי ביטוי כמעט אצל כל הדמויות בסיפור.
הגיישות (של קיוטו של אז) הן יצירות אמנות (הן פלסטית הן בימתית) אסתטיות חיות מהלכות ומבדרות ומשכרות ומעוררות רחמים. לבי יצא אל סאיורי בחמלה.
הן נשים מתחתית החברה המנוצלות בצורה צינית ונוראית לשמש יצירות אמנות ואסתטיקה חיה ושאם שיחק למי מיהן מזלה (וזכתה בין השאר, בהיותה מאיקו [חניכה] להיות בת חסותה של גיישה 'אחות גדולה' מתוחכמת ורעה מספיק וברת מזל לשעבר) יכלה ברת המזל לחיות גם ברווחה כלכלית - אך במחיר כבד של מכירת גופה למרבה במחיר - בהתאם להחלטת מנהלת האוקיה אצלה היא חיה והחלטת האחות הגדולה.
סיפור יפה מאוד, אקזוטי, מלמד ומרתק ואמיתי שמביא תמונה אחת מההיסטוריה של העם האכזר והאסתטי.

את הספר התחלתי לקרוא יום לפני יום הולדתי, ובחיי, לא יכולתי להעניק לעצמי מתנה יותר טובה מהטלטלה הרגשית והזכות המרתקת להציץ, באמצעות סיפורה של סאיורי, למנהגים יפנים נושנים בני מאות בשנים. לא, אפילו הספא שהייתי בו באותו היום לא השתווה לשעות השלמות שקראתי אותו לפני כן.
זה מדהים איך ארתור גולדן, גבר אמריקאי הצליח לתאר במדויק חיים של גיישה ביפן של שנות השלושים-ארבעים, וכמובן שהוא הצליח לעשות זאת רק באמצעות שנים של מחקר מעמיק, ועזרה מידידת משפחה שהייתה אחת מהגיישות החשובות ביותר ביפן של שנות השישים והשבעים.
אז מה בעצם כזה מושך בספר הזה? קודם כל, הוא גורם לנו להיסחף לעולם שבו אנשים מעירים לך על זה שיש לך המון מים או עץ באישיות, מעיינים באלמנך (כמו הורוסקופ, רק הרבה יותר מפורט) שלהם ומתייעצים עם מגד העתידות שלהם לפני ביצוע כל החלטה חשובה. עולם בו בנות 15, כאשר הן גיישות מתלמדות, מוכרות את בתוליהן למרבה במחיר במין טקס משונה הנקרא "מיזואגה", בו "הצלופח של הגבר מוצא את המערה של האישה בה אף צלופח אחר לא ביקר, ומסמן בה את ביתו" לפי דבריה של האחות הגדולה של סאיורי. לא, היא לא באמת אחותה, היא גיישה מבוגרת ש"אמצה" את סאיורי כ"אחותה" בעוד אחד מן הטקסים המשונים האלה. עולם בו גבר מחזיק אישה רק כדי שתדאג למשק הבית ותהיה צנועה, ופונה לגיישות מאהבות לסיפוק שאר צרכיו (תמורת תשלום סמלי של מימון כל הוצאותיהן של הגיישות). כך הוא נהייה ה"דאנה" שלהן, ושוב, כרוך טקס תה מוזר בתהליך.
מעבר להצצה לעולם הביזארי והמקסים הזה, אנו זוכים להצצה לעולמה של סאיורי, הילדה בעלת האישיות רבת-המים, והמורדות והעליות של חייה הארוכים. האנשים בגיון (רובע הגיישות של קיוטו) אשר נדהמים מיופייה של סאיורי תמיד נדהמים מעיניה האפורות, אשר ביפן נחשבות למראה חריג, כמובן. בתור בעלת עיניים אפורות בעצמי, אני קצת מקנאה בה על זה ששלה נחשבות מיוחדות בארצה, אבל פייר. בקיצור, עולמה של סאיורי, הילדה שיועדה להיות משרתת לאחר שזכתה לשנאתה של הצומומו, הגיישה המובילה באוקייה בה גרה סאיורי, ובסוף הצליחה בגדול למרות כל הקשיים. אותה הילדה שבגיל 9 קרעו מביתה לאחר שאביה מכר אותה, שחיה חיים אומללים בתור משרתת צנועה באוקייה, גדלה להיות אחת מהגיישות הגדולות בגיון. מאבקה של סאיורי ותקוותיה הגדולות מרתקות ומעוררות תקווה.
מעבר לזה, אנו זוכים להצצה לעולם של יפן בזמן מלחמת העולם השנייה. את השנים של מלחמת העולם השנייה היפנים חיו בגיא צלמוות. הרעב היה עצום, וכל אזרח חויב לעזור למדינה במאבק המלחמתי בדרך זו או אחרת. כל הגיישות, שהיו רגילות לחיי תפנוקים, לפתע נזרקות מרובעיהן ונאלצות לעבוד במפעלים שונים, בעוני, ורובן לא שורדות את המלחמה, כמובן. סאיורי שלנו כן שורדת אותה, ושבה לגיון, אף על פי שהיא כבר לא חייבת.
אם אפרט עוד מעבר למה שאמרתי כבר אגלה לכם פרטים ניכרים מהעלילה, אך לדעתי זו קריאת חובה. השילוב בין ההצצה לתרבות הגיישות היפנית המסורתית שכבר לא קיימת היום, לבין ההצצה לעולם בו נישואים הם תמיד חסרי אהבה, ונשים אשר רוצות לזכות בעצמאותן נאלצות לפתות גברים בעלי סמכות תמורת ממון כקריירה, מרתק.