• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

מאת ארתור גולדן

הביקורת של עתליה

תמונה של עתליה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

מאת ארתור גולדן

הביקורת של עתליה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של עתליה
הוצאה לאור:ידיעות אחרונות
שנת הוצאה:2002
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
cave in
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 18 שנים•1 דקות קריאה

מה שכנראה כל כך יפה בספר הזה הוא שהוא מספר על עולם אחר לגמרי, עולם חדש ולא מוכר לנו ובכך מספק את חווית הקריאה המושלמת, את הבריחה האולטימטיבית וכל קורא יכול לשקוע בו מיד עד הסוף.
לומדים להכיר את העולם הזה, על יופיו הרב וכיעור הרב לא פחות, דרך סיפורה של צ'יו שנמכרה לעבדות, לחיים של גיישה, וסיפורם של הדמויות שמעטרות את עולמה; והוא בעצם הקסם האמיתי של הספר.
בקשר לסרט, באמת עדיף לא לראות לפני הספר בעיקר כי לא נחמד במיוחד לקרוא את הספר כשיודעים כל הזמן מה יקרה בסוף וגם כי הוא פשוט לא מספיק טוב, ואפשר לחכות. הבעיה העיקרית בסרט היא העיבוד לתסריט לדעתי, וגם, למרות שהשחקנים היו טובים מאד, ליהוק לא נכון להרבה מהם (וגם לשחקנית הראשית הסינית). סרט בינוני שעדיף להנות מהספר לפני שצופים בו.
כדאי מאד לקרוא ולטייל בעולם רחוק ואחר, שאינו עוד.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Addicted To Books
Addicted To Books
תמונה של עידן
עידן
2קוראים|גיל ממוצע77|50%נשים

על המבקרת

תמונה של עתליה

עתליה

ותיקהעורך
חברה מזה 19 שנים
134 ביקורות•18 נבחרות•448 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•Fiction
תמונה של עתליה
עתליה
ותיקהעורך
חברה באתר מזה 19 שנים
ביקורות134
ביקורות נבחרות18
לייקים שקיבלה448
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת64ספרות מקורית39Fiction4

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של עתליה

ג'וש הפרעוש

ג'וש הפרעוש

ליאור עקירב

הספר התקבל לסקירה

ככל החלוצים ופורצי הדרך הגדולים - ג'וש הוא פרעוש מיוחד.
אולי אחד הדברים שהכי חשובים לנו ללמד את ילדינו לפעמים, הוא היכולת לראות רחוק, לחלום ולממש, גם כשהמשמעות היא ללכת נגד הזרם ואת המסוגלות לשמור על הביטחון לאורך התהליך; סיפורו של ג'וש מצליח להעביר את המסר כנדרש. על-אף חרוזים שעבר זמנם (שוס-ג'וש) ועיצוב שהוא מעט זועק ובוהק מדי לטעמי, הוא יראה לילדכם כיצד לקבוע מטרות - גם אם אלו נראות תלושות, לא מקובלות או לא מוכרות - לחתור למימושן ולהבין שהנפילות הקטנות שעלולות לקרות הן רק חלק מהדרך.
אם יש לכם ילד בגילאי בית-הספר המוקדמים ואולי גם גילאי הגן ולילד חלום, ממליצה לכם להכיר לו את ג'וש ואת חלומו לצאת מארץ עוש.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•עתליה
The lovely bones

The lovely bones

Alice Sebold

"העצמות המקסימות" מתרחש בפרבר פנסילבני, בארה"ב של שנות ה-70, ומתמקד בסיפורה של משפחה אחת, רדופה ומוכת יגון. הוא מסופר מפיה של סוזי הבת הבכורה, אשר בגיל ארבע-עשרה, בנקודה בה נפתח הסיפור, נרצחת על-ידי פדופיל ונאלצת לגולל את סיפורה מן העבר השני, מגן-העדן ומן "הביניים", ה- Inbetween שנמצא בין המתים לחיים.

באהבה ורוך אינסופיים שנפתחים בשורה אחת נוגעת ללב בצורה לא ברורה ("קוראים לי סלמון, כמו הדג. שם פרטי סוזי"), צופה סוזי בבני משפחתה בעוד הם מעכלים את העדרה הפתאומי ולבסוף נאלצים להתמודד עם ההבנה הקשה כי לא תשוב. בין תיאורים של החיים הרגילים הנמשכים במפליא בהיעדרה היא גם פונה להתבונן באותם חיים שנעצרו עם מותה, באלו שמתו קצת יחד איתה. בצורה זו היא מחליפה לאורך הספר בין הקנאה, הכמיהה והגעגועים לשוב אל עולם החיים, לבין הדאגה, האהבה והרצון העז לראות את משפחתה מתגברת וממשיכה הלאה.

אך בעוד שנקודת המבט השמיימית והבדיונית של הספר הזה עשויה להרתיע קוראים מפוכחים במיוחד, המיקוד האמיתי של העלילה נתון לתהליך שעוברת משפחתה של סוזי - לכאבים החדשים שמתגלים בה ולפצעים הישנים הנפתחים בעקבות מותה, להתלבטויות, לכעס ולפרידות שהן מנת חלקם של כל מי שהאבל על מותו של אדם שהלך לפני זמנו נגע בו.

סיבולד כותבת בצורה יפהפייה. יש לה כשרון מכאיב לתאר רגשות מבלי לנקוב בשמם. תחושת החמצה תתואר אצלה כמבט ייחודי החולף על פניה של אם בשעת בוקר, לפני שמשפחתה מתעוררת והיום החדש מתחיל; געגוע הוא חולצה שהולבשה על כרית בלילה בודד; כאב מתגלם בסירוב לבטא אותו ואילו אהבה מופיעה בדרכים רבות ושונות, שאף אחת מהן כוללת ביטוי מפורש של המילה ההיא, עם ה-א' וה-ה' בסוף. פעמים רבות בזמן הקריאה חוויתי תחושה שניתן להגדיר אותה רק כ- "בול פגיעה", כאילו סיבולד כיוונה חץ לנקודה מסויימת בי והצליחה לפגוע בה בדיוק גם מבלי שידעתי שלשם כיוונה.

יש לציין כי כתיבתה של סיבולד, מוצלחת ומרגשת ככל שתהיה, אינה מחפה על חלקים במהלך הספר שהם, במידה מסויימת, משמימים. אולי זה חלק מהמציאות - כנראה שתהליך האובדן והאבל כפי שהוא באמת אינו מרתק ומותח בכל רגע שלו. אך עדיין לא יכולתי שלא להתאכזב במקצת, בעיקר אחרי הביקורות שהבטיחו התחלה עם התרחשויות מזעזעות אך סוף שיפיח תקווה בלב הקורא. לתקווה לא זכיתי מן הקריאה - החלקים הבדיוניים מגן-העדן הם אולי בדיוניים קצת יותר מדי, ותהליך האבל של המשפחה - מציאותי עד כמה שנראה - כנראה אינו ניתן להכללה על תהליך האבל כפי שהוא בכללותו. אך יחד עם זאת כן הייתי מוקסמת לאורך כל הקריאה: מן הכתיבה היפה, מן האופי המעט נשגב של הדמויות, ממנעד הרגשות שעבר בספר ובעיקר מן הכמיהה הסמויה והמפתיעה שלי להתחלף עם מי מן הדמויות - לחוש את מה שנראה בעיני כחוויה קסומה.

"העצמות המקסימות" שונה מאד מן הסרט שנעשה בעקבותיו. מסיבה זו הוא מומלץ גם למי שצפה בו, מכיוון שהסרט נכשל מלהעביר כראוי הרבה מן התוכן של הספר שטמון רחוק מאד מן הגימיק של מבט מגן עדן. יחד עם זאת, הוא אינו מומלץ למי שמשתעמם בקלות ולחילופין גם למי שמזדעזע בקלות, מכיוון שהוא מכיל אירועים שהם בתחילה די מזעזעים ולאחר מכן מעט משמימים. הוא מומלץ לכל מי שביכולתו וברצונו לקרוא עלילות ארוכות בין השורות ולקבל גם את הקשים שבאירועי החיים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עתליה
למאטיס יש את השמש בבטן

למאטיס יש את השמש בבטן

יהודית קציר

ריבי שנהר מתרצה ומתלווה לגבר מבוגר ממנה, מכריס מעט, שמושיט לה פרח מתוך מכונית רנדומלית, בערב תל-אביבי אחד. מנקודה זו והלאה היא מדברת את סיפורן של רבות וטובות, סיפור שנכתב, חובר, הושר והומחז לא פעם בתולדות ההיסטוריה. על השאלה מדוע אנו בוחרות להתאהב לא פעם דווקא בבלתי-מושג, בתפוס, בנשגב והלא-אפשרי, ריבי אולי מנסה להשיב כאשר היא מנקדת את סיפור אהבתה הגדולה בסיפור חייה - משבר רבע החיים, אמא נערצת, אב שנטש, סיפורי האהבה המשפחתיים העוברים מדור לדור.

את הספר הזה קראתי בתקווה שאמצא בו תשובות לשאלות שעלו בי בעבר. במובן מסויים קיוויתי שריבי הבדיונית, הפורשת את סיפורה מנקודת מבט רטרוספקטיבית ולכאורה מפוקחת, אישה מיושבת הנשואה כבר לאחר, תוכל לספק לי תובנות בנושאים שהכאיבו והטרידו אותי שנים - כיצד אנשים מתאהבים, כיצד הם מתקרבים ומתמזגים, למה הם מתרחקים ויותר מכל, מדוע הם בוחרים לעזוב. ציפיתי לקבל את נקודת המבט שתפיל בתוכי את האסימון שיביא איתו את הפתרון לחידת האהבה הגברית, לצורה בה לעתים היא נראית לי קצרת-ימים והפכפכה ולעתים עזה כמוות, גם כאשר לא נראה שקיים הבדל משמעותי בין שני המקרים.

לא קיבלתי את מה שרציתי מן הספר, להפך. קיבלתי מראה דווקא לאהבה אחרת, יותר מוכרת לי - האהבה הנשית, העמוקה, הבלתי-מתפשרת, שהיא בו-זמנית נואשת אך גם מסרבת להתייאש. יהודית קציר הפליאה לנסח את הסיפור החקוק בתוך רבות כשכתבה את הספר הזה. היא העלתה על הכתב את הפנטזיות העמוקות ביותר שלי ואת החרדות האיומות ביותר שלי בו זמנית והצליחה לעשות זאת בצורה ששבתה אותי לא רק כאישה או כאדם שידע אהבה ושברון-לב, אלא גם כקוראת אובייקטיבית (עד כמה שהצלחתי למלא תפקיד זה). ועל-אף התשובות שלא הגיעו לשאלות שהיו לי לפני קריאת הספר, הסוף הצליח דווקא - בצורה אירונית - לנחם אותי ולהשקיט חלק מן התהיות. אולי זו הקבלה השקטה של ריבי את אובדן אהבתה, אולי זו הנחמה בהבנה שאני לא המשוגעת היחידה בעולם ואולי זו דווקא הטרגדיה עימה ריבי מתמודדת בספר, המעניקה פרופורציות חדשות לסיפור שלה. לא ברור מהו המימד המנחם בסיפור הזה, אך לשמחתי הוא אכן קיים.

"למאטיס יש את השמש בבטן" מומלץ לכל מי שמעוניין בהצצה לסיפור מן החיים. הוא קורה יום-יום מסביבנו ולפעמים גם בתוך כתלי ביתנו, כאשר אהבות נוצרות, מתלקחות ומתנפצות בקול שקט וכל שנותר מהן הוא שאלות מבולבלות המתמוססות לכדי תשובות סובייקטיביות ומשוחדות. בעלילה כמו בחיים, ריבי מספרת את מה שהיא רוצה היתה לזכור ומשמיטה את מה שהשנים והרגש כמעט וגרמו לה לשכוח וכך מעלה על הכתב סיפור אנושי פשוט אך מרתק.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עתליה
איזון עדין

איזון עדין

רוהינטון מיסטרי

כמו בכל המקרים בהם הגיבור הראשי בעלילה הוא הכאב, גם הספר הזה מתפרש על פני מספר רב של עמודים, דוחס בין דפיו כמה שיותר חדשות רעות, חששות וגזירות גורל. כמו כל הסופרים האחרים ששמו לעצמם למלאכה לכתוב סבל אנושי מתמשך, גם מיסטרי בוחר בדרך טראגית אך יבשה-משהו כאשר הוא מגולל את עלילת "איזון עדין". כפי שאישוואר החייט ולמוד הסבל מבשר למאנק הסטודנט בערב אחד בו מתרגשת עליהם צרה נוספת המאיימת לפרק את הקן המשפחתי שבנו - האדישות אינה תמיד סימן להעדר-רגש, להפך; היא מדגימה כיצד, לעתים, אין את השהות והאפשרות המרשות לחוש את כאב המכה שנפלה עליך.

בצורה זו כתוב "איזון עדין", המתרחש בהודו של שנות ה-70, תחת המשטר המדכא והכפוי של אינדירה גנדי. ביחס לכמות ההתרחשויות הקשות בו הוא אינו אוצר בחובו רגש רב אלא יותר מהווה דיווח קר, לעומת יומן אישי או ספרות מהורהרת. הרגעים המעטים של רגש אנושי שמיסטרי מתיר לדמויות שלו מהולים בנוסטלגיה וגעגועים אשר מלווים כל תקופה שלאחר פורענות ומתייחסים לתקופה שלפניה. אך מדי-פעם, בין השורות, יכול הקורא להבחין בעוד רגש כמעט סמוי אך מולד וטבוע בעצם היותנו - תקווה. האיזון העדין בספר הוא, יותר מכל, האיזון העדין שבין תקווה ויאוש. הוא המתיר לדמויות להמשיך ולהתקיים, להמשיך ולחיות מיום ליום, כך שלבסוף נראה כאילו דווקא רגש התקווה - אותו רגש אשר נועד להעלות את האדם משפל לגבהים חדשים ולשמור עליו בעת צרה - מנוצל כעת על-ידי גורל רע ואירוני המשתעשע בדמויות, מפיל אותן בחבטה לרצפה על-מנת לצפות בהן נאבקות לשוב ולקום, רק כדי שיאלצו ליפול שנית.

דינה, מאנק, אישוואר ואום, הדמויות הראשיות, הן רק ארבע נפשות בארץ של מיליונים, בעולם של אלפים. הקריאה בספר נעשית לעתים תוך הציפיה הסמוייה כי באחד מהם טמון הניצוץ הנסתר, כוח העל, אשר - כמו בכל הספרים והסרטים - יאפשר לו להיות זה שיתעלה מעל היומיום המדכא ויפרוץ את המעגל, אולי תוך גרירה של האחרים איתו. לאט לאט מתבהר כי אף אחת מן הדמויות לא אוצרת בחובה כח שכזה. הם אינם מיוחדים, אינם נדירים או נבחרים ולמעשה נראה כאילו נבחרו באיזושהיא הגרלה שערך מיסטרי לספר הארוך הזה. גם אם הדמויות עצמן חושבות אחרת, אין בכוחן להתגבר על ממשלות מושחתות, שיטת מעמדות מדכאת או אף על בריונים מקומיים, שכן הן בני-אדם רגילים כמו כולנו. אולי זהו הסיפור האמיתי של "איזון עדין" - הפשטות של הדמויות, השגרתיות שלהן, האופן שבו חלומותיהן היו יכולים להיות ביקום מקביל גם חלומותינו, המתנפצים בשקט במהלך השנים בעוד שהאנשים בצמרת ממשיכים לבצע את החלטותיהם ללא הפרעה והעולם עודו סובב על צירו.

הספר הזה כתוב היטב, זורם ואינו מתיש לכל אורכו. הוא יהיה טוב לכל מי שאוהב את הכרכים העבים הרגילים שמכילים בתוכם את תקוותיהם, כאביהם ומאוויהם של אנשים מן השורה. הוא גם יהיה טוב לכל חובבי הודו וסיפורי העולם השלישי. הוא לא יהיה טוב למי שאינו מורגל לדבר מלבד סוף טוב או שיאים בעלילה, מכיוון שהוא מנגן - פחות או יותר - על אותו מנעד עגמומי במקצת, מן התחלתו ועד לסופו השקט. הוא מומלץ אך לדעתי אינו חובה, גם אם הוא אכן מספר על דברים שאנו, מכורח מקום ומועד לידתנו, כנראה לעולם לא נאלץ לחוות על בשרנו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עתליה
מעשה בטבעת (מהדורת 2007)

מעשה בטבעת (מהדורת 2007)

אילן שיינפלד

אילן שיינפלד מזכיר לי את גבריאל גרסיה מרקס: שניהם מספרים עלילה שמתרחשת על רקע דרום-אמריקה והמזג החם של תושביה, שניהם מתבססים באופן כללי על אירועים ועל טרגדיות אמתיות מן העבר אך גם מעניקים נופך מאגי לסיפורם ושניהם עושים את מה שגם התנ"ך מפליא לעשות במומחיות– בונים, הורסים, מעניקים, לוקחים וממיטים גזרות שונות ומשונות על הדמויות שלהם במחי יד, ללא התחשבות בחלומות וברגשות האנושיים.

זהו הספר הראשון שקראתי בחיי וששקלתי להפסיק את קריאתו באמצע מכיוון שהוא כל-כך קשה לקריאה, מבחינה רגשית. האסונות שמתרגשים על הדמויות בספר ובעיקר מעשי הזוועה הרבים שמבוצעים בו כלפי נשים הכבידו עלי מאד. גם כשניסיתי להתנחם במחשבה שמדובר בעלילה בדיונית נזכרתי שהאירועים מבוססים על ההיסטוריה, הלא רחוקה, של ארגון "צבי-מגדל" היהודי, שחטף, אנס ומכר נשים לזנות בארגנטינה של תחילת המאה הקודמת. יחד עם זאת, עם התקדמות הספר הקריאה הפכה יותר קלה – בתהליך שאני יכולה להתייחס אליו רק כאל דה-סנסיטיזציה שעובר הקורא לנוכח שטף הזוועות, הדומה בצורה אירונית לתהליך המנטלי שעוברות הזונות היהודיות מידי הסרסורים שלהן, ביודעין ובמתכוון.

"מעשה בטבעת" הוא ספר טוב. הוא נכתב ונשמע כמו אגדה יהודית עתיקה, על רבנים בעיירות פולניות ועל עולי-רגל המטלטלים חודשים ארוכים בדרכים לבקש את ברכתם, ובאופן זה הוא מגולל את סיפורם של מספר דורות מקבילים בשתי משפחות שהדבר האחד המשותף להן הינו טבעת קסמים יהודית. בצורה זו, המיקוד עובר פעמים רבות מן הטבעת הדמיונית אל היצאניות היהודיות וחוזר חלילה, כך שלא ברור לגמרי מהם האובייקטים המרכזיים בעלילה בפועל ומי מהם המתאים יותר לשמש בתפקיד זה.שמחתי לקרוא ספר שבמידה מסוימת מתקן עוול היסטורי שנעשה לזיכרון היהודי הקולקטיבי, על-אף שחלקים מסוימים בו היו קשים מאד לקריאה או לחילופין (ובהיפוך גמור) משעממים. "מעשה בטבעת" כתוב בקצב מהיר וסוחף ומאופיין בעלילה טובה ולכן הוא מומלץ, אך רכי-הלב – ובעיקר הנשים שביניהם –יצטרכו לחשוב פעמיים לפני קריאתו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עתליה
אהבה אסורה בפטרבורג

אהבה אסורה בפטרבורג

מישקה בן-דוד

כרומנטיקנית חסרת תקנה, הקריאה ב- "אהבה אסורה בפטרבורג" סחפה אותי, ריגשה אותי ובעיקר שברה את לבי. מסתבר כי ההשפעה של הספר עלי הייתה חזקה מספיק כדי להתגבר על נזק שעשרים ושלוש שנים של ניסיון חייםוקריאה, בין היתר גם בספרים המתארים את החלקים היותר קשים של העולם ושל מציאות החיים, גרמו לרגישות האנושית שלי.
יוגב בן-ארי הוא איש מוסד המגולל את סיפור חייו בפני הקורא. הספר מתחיל בחלק קצר המתקיים בהווה, ברוסיה, כאשר יוגב מוצא עצמו מאוהב בשנית ונחוש שלא לאבד אהבה זו כפי שאיבד אחרת בעבר. אך זהו החלק השני של הספר, אשר כולל מעל למאה עמודים ומתאר את הרקע לעלילה העיקרית בדמות אהבתו הראשונה של יוגב, אשר שבה אותי וצלח במשימה (שעד אז האמנתי כי היא כמעט בלתי-אפשרית) לשבור את לבי.
באופן שמעולם לא חשבתי שאיש מוסד לשעבר כמו הסופר מישקה בן-דוד יוכל להוציא תחת ידו, חייהם המשותפים של יוגב ואשתו הראשונה אורית, יחד עם סוף הסיפור העצוב של נישואיהם, מתוארים בכאב רב וביד רגישה ביותר, באופן שהעלה לי קונוטציות מן העבר ומן ההווה שלי עצמי. יוגב ואורית מכירים בגיל 15, כאשר אהבתם מתעלה מעל גילם הכרונולוגי והחוויות שהם עוברים בעשרים השנה הבאות מתוארות בפירוט בפרקים הבאים. על-אף שידעתי עוד מתחילת הספר כי אהבה זו דינה להיכחד, קיוויתי בכל מאודי שיקרה קסם כלשהוא והיא תתגבר על המכשולים בכל זאת. התקווה הילדותית הזו נבעה, בחלקה, מן הצורה המופלאה והצובטת בה בן-דוד הפליא לתאר את הניואנסים הקטנים של חיי היום-יום שלהם, אם זה במחוות האוהבות המתרחשות במערכת היחסים המינית ביניהם ואם זה בפעולות הקטנות שמנקדות כל אהבה עמוקה בין בני-זוג, כמו האופן בה יוגב נושק לגופה הדאב של אשתו לפני זריקה בהליך רפואי. כל הפרטים הקטנים הללו המופיעים מדי-פעם בספר, העירו בי משהו עמוק ולעתים רדום, כאשר הזכירו לי (גם אם בשינוי מסוים) את מערכת היחסים הנוכחית שלי ואת האינטראקציה ביני לבין החבר שלי ובעיקר גרמו לי להתאהב מחדש - בדמויות, במערכת היחסים שלהן, בזיכרונות ובחוויות מן המציאות שלי עצמי ובעולם בכלל. גם תהליך הפרידה הכואב, שבן-דוד כותב אותו בצורה נכונה ואמתית ביותר, השפיע עלי רגשית ואף גרם לי להניח את הספר מידי למשך שלושה ימים, במהלך מה שאני יכולה רק לתאר כתהליך מקוצר של אבל, אולי על הדמויות ועל העלילה ואולי על הדמיון הגדול שיש בין שברון הלב הבלתי-נמנע בספר לבין האופן העצוב שבו מערכות יחסים, ששנים רבות נראו כנצחיות וכמסוגלות להתעלות על כל מכשול, נתונות גם הן לסכנת חוסר הוודאות, השחיקה ואובדן האהבה. תוך הקריאה – גם בחלקים אחרים של הספר – תהיתי פעמים רבות אם בן-דוד כותב בעצם את סיפור חייו שלו, את ניסיונו הכואב ואת זיכרונות אירועים אישיים אשר התרחשו במציאות והאם זו הסיבה לכך שהעלילה הבדיונית הזו, עם השם הנדוש שניתן לה ועם תמונת הכריכה הקיטשית, כתובה בצורה כל-כך אמתית.
החלקים האחרונים, שהם דווקא אלו המהווים את עיקר העלילה בספר, נותנים גם הם מסגרת לסיפור אהבה רומנטי שיוגב מככב בו, אך בניגוד לחלק הראשון אלמנט המתח הופך בהם להרבה יותר דומיננטי. יוגב, המתפקד כעת כסוכן תחת זהות בדויה ברוסיה, למוד סבל ועדיין סוחב גרורות מכישלון נישואיו, מגלה במפתיע סיכוי לאושר בדמות אנה, מוכרת ספרים בה הוא מתאהב ומנהל עמה קשר רומנטי. כבאהבתו הראשונה, עבודתו במוסד מתחילה לסגור גם על מערכת היחסים החדשה של יוגב ולהצר את צעדיה והוא מוצא עצמו שוב בפני הברירה הכפויה שבין הארגון והחובה למדינה לבין אושרו האישי. הפעם, יוגב מודע בבירור להשלכות של בחירותיו האפשריות והוא נחוש בדעתו שלא להמיט על חייו את הכישלון עליהם המיט מבלי דעת בעבר. מכאן מתחילה העלילה להסתבך, גילויים שונים עולים, מופרכים או מאומתים ובמרכז האירועים הרבים עומדת עקשנותו ואהבתו של יוגב, על בסיס החלטתו הנחושה שלא להקריב את אותו קרבן כבד בפעם השנייה.אם החלק הראשון היה במידה מסוימת סיפור מן החיים, החלקים שאחריו נוטים יותר לכיוון הבדיוני, גדולים מן החיים. בצורה זו הספר קורץ לקוראים שונים, גם כאלו המעדיפים סוגות שונות – רומנטיקנים, חובבי מתח, גברים, נשים, אנשי העולם הגדול, המתעניינים בהיסטוריה של מוסדות הביטחון הישראלים ועוד. רבים ימצאו מקום בספר זה, בין אם כזה שיסקרן וימתח אותם או כזה אשר יגרום להם להזדהות ולהזיל דמעה.
קשה לי לומר שהספר עוסק בהתנגשות התפקידים השונים בחיינו –בין חובתנו לארגון שלנו, למדינה שלנו או לאנשים הקרובים לנו. על אף שהקונפליקט הזה תופס מקום משמעותי בעלילה, אינני בטוחה שהוא אכן כה משמעותי לספר: למרות הרושם של קונפליקט, לקורא וליוגב ברור מה היא הבחירה הנכונה בכל זמן נתון, מה גם שאני לא רואה דרך אמתית בה ניתן להשליך את קורותיו המפותלים של יוגב על שאלת סדר העדיפויות הגדולה והכללית מן החיים האמתיים, על הדילמה העוסקת במה קודם למה. יחד עם זאת, העלילה עדיין מעלה במידה מסוימת את השאלה הזו, גם בלב הקורא, ואולי אף עונה עליה.
לא כל קורא יחווה את אותן רגשות עזים שהרגשתי אני כשקראתי בספר. יחד עם זאת, תוך חשיבה אובייקטיבית ותוך הסתמכות על המשותף בין הביקורת שלי לבין הביקורות המופיעות על גב הכריכה, אני מאמינה שכמעט כל מי שיקרא את הספר הזה יחווה, בעוצמות משתנות, את התהליך של התאהבות מחדש ושל שברון הלב הבלתי-נמנע. מעבר לכך, הספר קולח ושומר על עניין כמעט לכל אורכו ובעיקר מהווה עלילה ישראלית מקורית המחדשת על נושא המוסד, הריגול הישראלי והריגול הנגדי ומעניקה הצצה לכל הפעולות הנסתרות הנעשות בפועל תחת שמות גדולים אלו. לדעתי מדובר בספר מומלץ בחום, כאשר גם מי שלא יאהב אותו כמוני ימצא אותו מהנה ומעניין לקריאה ואף יותר.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עתליה
רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר

רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר

אברהם בר-אב

לולא הלו"ז העמוס שנכפה עליי בזמן האחרון, הייתי בוודאי גומעת את "רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר" בתוך מס' שעות לכל היותר. בתכנו הוא הזכיר לי מאד את "אהבתה של סלטנאת" לשרה אהרוני – שניהם מכילים מעין עבודת שורשים של המחבר על משפחתו שמקורותיה בארץ מזרחית כלשהיא, שניהם מסתיימים בעליה הברוכה לארץ ישראל – אך היתרון המשמעותי של שיח' חאמזה על סלטנאת, לעומת זאת, מתבטא בכתיבה מוצלחת במיוחד.
מסופר שזהו לו ספר הביכורים, ועל אחת כמה וכמה סופר המגיע מרקע היי-טקיסטי, לא ציפיתי להרבה; כל אחד מאיתנו מאמין שהסיפור של משפחתו הוא המיוחד והמעניין ביותר ושהוא ראוי לאור הזרקורים. מעבר לכך, כל אחד מאיתנו עלול לחטוא בנטילת דף וכלי כתיבה להנצחת הסיפור הזה, לעתים בדרך לא מוצלחת במיוחד. אברהם בר-אב (בן-טאטה), לעומת זאת, עלה על הציפיות ומימש, לדעתי, עד תום את כל הפוטנציאל הרב שהיה טמון בסיפור המרתק של משפחתו. הוא כותב בשפה מודרנית ויומיומית וכמו שלעתים מתרחש בשיח של ימינו גם זורע בו מדי פעם מילים לועזיות. הסיפור, כפי שיוצא תחת עטו, קולח במיוחד וחמישים עמודים נהפכים בזכות כתיבתו לחמישה. בר-אב מתחמק מכל המהמורות שיכולות היו להפוך עלילות משפחתיות למשמימות, הופך אותן למרתקות ולרגעים אף למרגשות.
הוא מתחיל רחוק ממצרים, בשדה קרב אפרורי בבולגריה; עובר לחבלי קפיצה בקהיר ומשם מתקדם לתיאור של עיר מודרנית שכולה בנויה שכבות של אוכלוסיות זרות ואירופאיות המתהלכות, כמעט כמו בנובלה של ד. ה. לורנס, בין פירמידות גדולות וספינקס. העולם שהוא בונה – עולם של אליטה מצרית בשנות ה-30 של המאה ה-20 – מורכב מנשפים, שמלות, מחזרים ורומנים. במחשבה על אוהלי וצריפי המעברות של שנות ה-50, בהם השתכנו משפחות העולים המזרחיות, הנוף האלגנטי שמצייר בר-אב מתקבל בהפתעה אך ככזו המתברכת ע"י הקורא (בעיקר הקוראת הנשית). הוא משווה אווירה רומנטית ודוק של קסם לעלילה שהייתה אמורה לכאורה להיות יום יומית.
עם זאת, סיפורה של המשפחה הוא כדברי ימי כמעט כל קהילה יהודית גולה בהיסטוריה – שגשוג, עליה בסולם הדרגות החברתי והשגת שוויון למראית עין שאחריהם מזדנבים בצל, בהסתר, צרות עין, דעות קדומות וגזענות שסופם להתפרץ באלימות ולשבור את העיוורון המתמשך במהלומה כואבת ובעיקר שוברת את הלב. בר-אב מספר על עולם שלם שהיה ואינו, על חיים הרחוקים בזמן ובזיכרון ועל ההבנה האיטית שיש להשאירם מאחור.
כל מי שאוהב סיפור טוב וכתיבה טובה ומוכן להתעלם מהמחסור בהגות ובמסר עמוק המוצפן בין השורות יאהב במיוחד את 'רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר', את ניחוחות המולוחיה, נגינת כינורות הנשף וחכמת החיים, ההומור והישירות של סבתא פורטונה העולים מבין הדפים ומחיים את מה שמתקיים היום רק בין גבולות הזיכרון.

הביקורת הופיעה באתר 'אנשי הספר':
http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=564

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עתליה
מפת הגוף

מפת הגוף

יאיר אלדן

מן התקציר שלו, התקשיתי במיוחד להבין במה הולך לעסוק הספר אותו אני עומדת לקרוא: נראה שהוא מתאים הרבה יותר למי שכבר סיים את הספר ומעוניין לקבל נקודות מבט חדשות ומאירות עליו שיוכלו לעזור לו להבין ולהפנים יותר את מה שזה עתה קרא. העלילה מתמקדת בארבעה חברים – מוטי, נח, שאול ודור – ובדמויות המאכלסות את חייהם, בעיקר בנות זוג, ילדים והורים. היא נפתחת בניסיון ההתאבדות הכושל של מוטי וממשיכה בקושי של כל אחד מן החברים ליצור ולשמר מערכות יחסים בריאות, חפות מעוולות הדדיים ומסאב טקסט, בין אם בזוגיות ובין אם במשפחה. אל תוך העלילה נשזרת ההתנתקות, אחד האירועים המשמעותיים בתולדות מדינת ישראל, והעיסוק סביבה מתמקד בטראומה הדתית והלאומית שנגרמה בעקבותיה, בשאלות של אמונה ואחוות אחים הפוקדות הן את 'המגרשים' והן את 'המגורשים', במה שבעיניי היה פרופיל מרתק ומקסים (אם ניתן לקרוא לו כך) ביותר, גם אם לא בטוח שאמין במיוחד, לקווי דמותו של הדתי המפונה של ימינו. למעשה החלקים הטובים בספר הם, לטעמי, אלו שתוארו מנקודת מבטה של דמות שהיא דווקא משנית למדי – נחום המתנחל, שעולמו התהפך ביום בו לא רק פונה מביתו אלא גם הופרד ממשפחתו, והוא עובר משבר עוצמתי הפוקד אותו בבדידותו באתר הקראווילות ובין שיעור לשיעור בישיבה המקומית.

'מפת הגוף' הוא ספר שונה. המבנה שלו אמנם דומה למבנה המוכר של ספרי פרוזה – פרקים, עלילה, גיבורים ומערכות היחסים ביניהם – אך דרך ההצגה שלהם, כפי שהיא מובאת לנו ע"י המחבר יאיר אלדן, היא שונה מדרך ההצגה הרגילה והפשוטה של אירועים כפי שהם: העלילה אמנם קיימת, אך היא משמשת בעיקר כסיפור רקע לשטף המחשבות והרגשות של גיבוריה מאשר כמרכז הספר, לא תמיד היא מופיעה בסדר כרונולוגי ולכן היא גם לא תמיד נהירה לקורא, מחולקת לעשרה פרקים שכותרתו של כל אחד מהם היא אחת מעשרת הדברות, והדמויות המאכלסות אותה עוסקות ללא הרף במערכות היחסים שלהן עם הדמויות האחרות, מנתחות, בודקות, מנסות לרדת לעומק הדברים ובעיקר מחפשות את דרך היציאה החוצה.

מהסיבות האלו יש משהו מאד כבד בספר, אפור אפילו; אותי הוא נטה לדכא ואפילו קצת לתסכל מדי פעם, והוא מזכיר לי יותר מכל את שנות התיכון שלי שבהם נטיתי לנתח כל דבר יתר על המידה, לנסות להגיע לשורש כל עניין ולפענח את הצופן המסקרן של תת-המודע – כך גם הדמויות אינן נותנות מנוח לעצמן ולקורא, מפרקות לגורמים כל פעולה של הסובבים אותן, לא משנה כמה שגרתית או זניחה, על מנת שיוכלו לקטלג אותה במושגים המוכרים להם – דחייה, כליאה, ניצול. דרך החשיבה הזו היא בשבילם מובנת מאליה ונכונה לחלוטין והקורא חסר הסבלנות כנראה לא ימצא את הרצון או את הכוח להתחבר לעלילה שרובה ככולה מניפולציות רגשיות, שיחות לכאורה גבריות על הדקויות הקטנות של החיים, נאומי תוכחה של בנים להוריהם על טראומות ילדות ומציאות מבלבלת המעוותת על ידי העיסוק הבלתי-פוסק בזרמים הפסיכולוגיים התת-קרקעיים שלה. אין לי מושג אם זה הגיל, אם זו הגיאוגרפיה או המלחמות, אבל נראה שמשהו שלא חוויתי בחיי ושאולי חוו הגיבורים או המחבר פתח פער גדול מספיק ביני לבין הדמויות למנוע ממני להצליח להבין מה בדיוק הן רוצות או מנסות להשיג, ואם איכשהו כן הצלחתי להבין את הנקודה שבמעשים שלהן ברור לי לגמרי שלא הסכמתי איתה כלל. בתקציר מודיעים לנו שהחיפוש ובדק הבית שעורכות הדמויות ללא הרף בחייהן נועד בעיקר על מנת למצוא תשובות שלא יהיו אותן קלישאות שחוקות שאנחנו נוטים לשמוע או לומר לעצמנו בחפירות המזדמנות שאנחנו עורכים במערכות היחסים הפרטיות שלנו. חצאי התשובות והאלטרנטיבות שמציע הספר לשאלות השגורות, לעומת זאת, לא נראו לי מספקות או נכונות יותר מהדקלומים המוכרים הרגילים.

קשה לומר שניתן להמליץ על הספר הזה. אני חושבת שרבים ימצאו אותו משמים, מבלבל ואף מתיש על אף 206 עמודיו הקצרים. לעומת זאת, הוא כן יקסום לכל מי – שבדומה לדמויות – מתעניין במבוכים הסבוכים של תת-המודע והפסיכולוגיה שלנו ובתעלומות הנצחיות שמאפיינות מערכות יחסים ואהבה; הוא גם יספק חומר קריאה מעניין ואולי אפילו יפה מעט על ההשפעות הסמויות של עקירת התנחלויות ושל ההתנתקות בפרט, ועל אוסף של דמויות שמנהלות מערכות יחסים שהן אולי, אחרי הכול, אכן מייצגות נאמנה את המציאות של ימינו.

הביקורת הופיעה באתר 'אנשי הספר':
http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=544

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עתליה
מאה שנים של בדידות

מאה שנים של בדידות

גבריאל גרסיה מארקס

בכתיבתו מזכיר לי ג. ג. מארקס, בדמיון שהוא בעיניי מובהק להפליא, את החוויה שבקריאת ספריו של הסופר הישראלי מאיר שלו. אצל מארקס, כמו אצל שלו, אנו מתוודעים לקורותיה של משפחה גרעינית אחת, כרוניקה של כאב ואהבה פרובינציאליים, שחבריה הם דמויות גדולות מהחיים הטוות מערכות יחסים סבוכות ועוברות שלל חוויות תמוהות, נתונות תחת מעטה מיסטי דק השוזר בין העמודים אירועים תמוהים ודמיוניים כאילו היו חלק מובן מאליו ממציאות היום יום של כולנו. זו הסיבה שבעת קריאת 'מאה שנים של בדידות', כמו בקריאה שלי את 'רומן רוסי', 'עשו' ו- 'בביתו במדבר' של שלו, היה לי קושי מיוחד להתחבר, להבין ולהתרכז; הצורך שלי למצוא משמעות בכל טקסט אותו אני קוראת לא הניח לי גם כאן ולכן התחושה שאני קוראת פרוטוקול אחד ארוך של אירועים, שחלק גדול מהם אף אינו נוגע למציאות ויכול להתקיים רק בעולם מיסטי מקביל, הפריעה לי מאד, בלבלה אותי ושלחה אותי מייד לחפש את המשמעות הנסתרת לספר הזה שתיארתי לעצמי שלא לשווא ביסס לעצמו מעמד של קלאסיקה עולמית.

'מאה שנים של בדידות' – לפחות כפי שהודיעו לי רבים וטובים – הוא ספר המאגד בתוכו את כל מנעד התחושות והחוויות האנושיות, ולכן מה שנראה כעלילה המצרה את עצמה לכדי קורותיה של משפחה אחת בלבד בכפר נידח בג'ונגלים של מרכז אמריקה הוא בעצם, לפחות בחלקו, סיפורו של כל אחד מאיתנו. באהבותיהם, אכזבותיהם, הטרגדיות והשמחות שפוקדות אותם, יוכל כל קורא למצוא דבר אחד לפחות להזדהות עמו ולהתחבר אליו, ואולי זה מה שהופך את המשמעות החבויה שמאחורי האירועים לחמקמקה כ"כ – ההנחה שהיא אישית וניתנת לשינוי מקורא לקורא, בהתאם לקורות חייו שלו עצמו ולניסיונו הפרטי, כפי שבשבילי הרגע הכי משמעותי וזכור בספר הוא הרגע בו אם המשפחה הישישה מוכה לפתע בתדהמה מן ההבנה, המגיעה לאחר שנים רבות וארוכות של חיים, שאחד מצאצאיה האהובים הנחשב לגאוות המשפחה ולגאוותה בפרט אינו מחזיק ביכולת הבסיסית לאהוב והוא בעצם מחוסר את היכולת ליצור קשר אנושי אמיתי.

מי שיתעקש על מציאת משמעות פחות נזילה, שאינה משתנית תחת עין המתבונן, יוכל אולי למצוא אותה במסקנה החוזרת על עצמה כמעט לכל אורך הספר ושמובעת בד"כ מפי הדמויות היותר ותיקות ומבוגרות – אלו הצופות במשפחה לאורך השנים, מספיק מבוגרים לזכור את עלילות מתיה אך עדיין בטווח הגילאים הנכון על מנת לשרוד ולהיות עדים למעשיהם של הצאצאים הצעירים ביותר – המסקנה המרירה-מתוקה שהגלגל מתהפך וחוזר על עצמו, שכל דור חדש חוזר מבלי דעת ובצורה מכמירת לב על בחירותיו ובכך גם על טעויותיו של הדור הקודם, ושבעצם שום דבר אינו משתנה ומוביל לאותו מקום ידוע מראש הנרמז בכותרתו של הספר – הבדידות הקיומית המתגלמת בכל אחד ואחד מבני המשפחה.

369 העמודים של הספר הזה הרגישו לי מצד אחד כחיים שלמים, ומצד שני גם הרגישו כפחות זמן אפילו מן השבוע שנדרש לי לקרוא אותם; העובדה שהספר מכיל בתוכו מאה שנים של חיים משפחתיים ומצד שני מרתק מספיק כדי לאפשר לגמוא אותן במהירות היא זו שיצרה את האפקט המבלבל הזה שזכור לי רק מהספרים הטובים ביותר שקראתי – הדרך שבה חוויית הקריאה מנתקת אותך וכאילו מותחת את הזמן בעיוות סתום, עד לרגע שבו אתה מסיים את הספר, מתנתק בפתאומיות, משתומם על מה שהרגיש ארוך הרבה יותר מכפי שהיה באמת. בשורה התחתונה – גם עכשיו אני עדיין לא בטוחה מה המסר שמעביר גבריאל גרסיה מרקס ברומן הזה, אם הוא פוליטי בעיסוקו במלחמות האזרחים הנצחיות של קולומביה ובביקורת שלו על השלטון הרודני מחד ועל העם צמא הדם מאידך, אם הוא אישי ועוסק בהיסטוריה הפרטית של מארקס כפי שהיא זכורה לו מעיירת הולדתו ואם הוא בכלל כלל-אנושי, כלל-עולמי, בהצגה שלו של מגוון עלילות, דמויות וחוויות אנושיות; יתכן שמאיזושהי סיבה, שאינה ברורה לי, רק חלק מקהל הקוראים יצלח בלמצוא ברומן הזה משהו שהוא מעבר לאגדה מקסימה ויקצור את הפירות על כך, ואילו החלק השני יאלץ להיוותר בסיום הקריאה עם סימן שאלה טורדני ומציק, אך לפחות אחד כזה שמלווה בזיכרון טוב.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עתליה

ביקורות נוספות על "זכרונותיה של גיישה"

זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

"העולם הצף" כך היפנים כינו את אזורי התענוגות ביפן מהמאה ה-17.
"העולם הצף" היה שיבוש מכוון מהכתבים הבודהיסטים שמשמעותו הוא למעשה עולם הסבל.
כשהכוונה היא שתשוקות מובילות לסבל וזה שורש הבעיה בעולמינו.
הרעיון המרכזי של הקונספט החדש, העולם הצף, היה להתעלם מהבעיות והצרות בחברה בעלת רגולציה מחמירה ולמצוא את עצמך בעולם של תענוגות.
היו שני אתרים באדו כלומר טוקיו של העבר, אזור תיאטרון הקבוקי ואזור היושיווארה כלומר אזור הזנות.
אבל אותו עולם של תענוגות היה עבור הגברים בלבד, הוא בוודאי לא היה עבור הזונות שחיו שם בניגוד למה שמצויר בציורים שצוירו ע"י גברים.
אין בידינו עדויות כתובות על המחשבות וההתנסויות של הזונות ומסיבה טובה, הן בוודאי לא היו משפיעות לטובה על העסקים.
הציורים שצוירו על אזורי התענוגות לא היו השתקפות של המציאות אלא דרך לשווק ולפרסם את המקום.
רוב הנשים שעסקו בזנות לא עשו זאת מתוך בחירה. נולדו לתוך עוני איום בכפר חקלאי או כפר דייגים, הן נמכרו לבתי זונות ע"י הורים נואשים וגוועים ברעב, כשהן בגילאי 7-8.
מתוך המסורת שילדים חייבים לדאוג להוריהם נעשה חוזה עבודה לעשר שנים לפעמים בסיועו של מתווך עם בעלי בתי הזונות.
הילדות היו עושות מטלות כמו לנקות ולשלוח הודעות עבור "אחיותיהן" זונות הצמרת.
הילדות למדו איך העסק עובד, איך להמתיק את הקול ולהשתמש בשפה שמוצאת חן בעיני גברים, איך לכתוב "מכתבי אהבה", ואיך לזייף בכי.
אם הילדה גדלה להיות יפה ופיקחית בגיל 11-12, אז זונת צמרת הייתה בוחרת לאמן אותה, בהתנהגות, נימוסים ובאמנות כולל איך לנגן בחליל, או גיטרה יפנית בעלת 3 מיתרים שנקראת שמיסן, לשיר, לצייר, לכתוב שירים, כתיבת קליגרפיה, לרקוד, לבצע את טקס התה, ואיך לשחק משחקים.
עליה להתמצא בספרות על מנת שהגברים לא ישתעממו מבורותה.
עלינו לזכור שכל הלימוד הזה לא נועד עבור הגשמה עצמית אלא כדי שהן יהיו מושכות יותר בעיניי הגברים.
הן אומנו לתרבות על מנת שיוכלו להשתוות לנשות העשירים. הרעיון היה לאמן אותן כדי שלא יפלו בכישוריהן התרבותיים מהנשים שנשואות לגברים העשירים.
היה מוטל על זונות הצמרת לדעת את כל כישורי הנשיות. רמת המיומנות שלהן הייתה המפתח לסטטוס שלהן בבתי הזונות, ואילו בגדים יוקרתיים הן יקבלו. זה היה עולם היררכי עד לפרטים הקטנים.
כאשר ילדה הייתה מתקבלת לאימון על ידי זונת צמרת בתוליה של הילדה היו נמכרים ללקוח עבור סכום גדול.
כנערה מתלמדת היה מוטל עליה לבדר את הספונסר או הספונסרים שמחכים לזונת הצמרת שלהם.
ככל שהנערה התמקצעה יותר כך חובותיה גדלו. האוכל, תשלום לרופאים, הבגדים היקרים, וגם מלוויה, כמו המלביש והספר, שומר הראש, והטבח, היא גם הייתה צריכה לשלם לזונת הצמרת עבור הלימוד ועבור כל המיומנויות שהיא למדה אצל המורות השונות.
שעות לימוד ועבודה רבות היו לה, גם כשהיא הייתה חולה או במחזור, אם היא לא עמדה בקצב היו מטילים עליה קנסות והן היו גבוהות יותר בימי חג.
זה היה כמעט בלתי אפשרי להיפטר מהחוזה שהן היו משועבדות לו, כי החובות שלהן רק גדלו עם הזמן, כי הן היו צריכות לשלם על הכל.
הסיכוי היחיד שלהן לצאת מהחוזה הוא אם הן היו מוצאות ספונסר שישלם את חובותיהן ושרוצה אותן לעצמו.
התחרות על הלקוחות, והסטטוס שלהן, היה מאבק אכזרי בין זונות הצמרת.
הן היו צריכות להשתמש בעורמה ואכזריות על מנת לנצח את היריבות שלהן וכמובן לסבול את כל השיגיונות של הספונסרים שלהן.
לאחר שהן ננטשו בילדותן ע"י המשפחות שלהן היו להן "משפחות חדשות" והצלחה הייתה הדרך היחידה שידאגו לך.
אף על פי כן נכון הדבר שרבות מנערות אלו זכו באספקטים מסוימים לחיים טובים יותר מאשר היו צפויים להן בכפרים שלהן, בבית.
הן לא רעבו לאוכל, הבגדים שלהן היו נקיים, הן זכו להשכלה, והזדמנות לחיים נוצצים.
בתקופת ימי הביניים של יפן הפקרות הייתה בכל מקום ובעיקר במעמדות הנמוכים.
אפילו במיתולוגיה היפנית העולם נברא מזיווג של אלים. ההפקרות המינית לא הייתה רק עם נשים אלא גם עם נערים והיא נחשבה לנורמלית.
בית הקברות באדו (טוקיו) מכיל שרידים של 21 אלף זונות, רבות מהן בשנות העשרים לחייהן שלאף אחד לא היה כסף לשלם עבור ההלוויה שלהן.
בתקופת האדו (1603-1868) הדיקטטורה הצבאית, שוגונות טוקוגאווה, כפתה את אמות המוסר הקונפוציאניים על האוכלוסייה שקשרה כל אזרח אל חובת משפחתו ואל החברה כולה.
אך תרבות התפנוקים המינית של הגברים הייתה מבוססת היטב ובתי הזונות היו עסקים רווחיים.
מפעיל בית זונות ערמומי אחד שתכנן מונופול על הזנות הציע שאם הממשלה תיתן לו פיסת אדמה ליד המפקדה החדשה באדו, הממשלה תוכל לפקח על הזנות וליהנות מהטלת מיסים עליהן.
ב-1617 חוקים חדשים הגבילו את אזורי הזנות למקומות ספציפיים כולל אלו בטוקיו קיוטו ואוסקה, אלו פרחו לשכונות מבודדות שמציעות מסעדות ויין, מופעי שירה וריקוד, וקזינו.
בשנת 1642 היו בערך אלף זונות בטוקיו.
הגברים היפנים גם עשו שימוש בחומרים מעוררי חשק וציורים ארוטיים, אלו מוזכרים בכתביו של דיפלומט קוריאני מהמאה ה-18. דבר שגרם לו להיות מופתע.
ככל הנראה התרבות הקונפוציאנית של המעמדות הגבוהים בקוריאה העדיפה לשמור עניינים אלה מתחת לשטיח.
האליטה השלטת הייתה מורכבת מ-200 אדונים פיאודלים שנדרשו לגור בטוקיו.
סמוראים שנשכרו בעבר להגן על האדמות של האדונים הפיאודלים נהפכו לאצולה צבאית שבתורם נהפכו לבירוקרטים שמנהלים את הממשל.
כשהיו מיליון תושבים בטוקיו ב-1700 כשמספר הגברים כפול מהנשים כך גם העושר של מעמד הסוחרים.
כדי לשרת את האליטה הצבאית ואת ההתעשרות של מעמד הסוחרים סוג חדש של זונה הופיע, כזאת שתיתן לעיסוק כיסוי פולחני מכובד ועידון תרבותי, זונת הצמרת.
אחרי השריפה הגדולה בטוקיו 1657 אזור זנות גדול מוקף בתעלה נבנה מחדש בפרברי העיר. כדי להגיע לשם אחרי 1657 היה צורך ללכת זמן מה ברגל ובסירה ואם אדם היה מאוד עשיר הוא היה נישא באפריון על ידי מספר בני אדם.
המסע הזה רק הפך את העניין ליותר מעניין מושך ומלא בציפייה.
למרות שזה נחשב לא מכובד עבור סמוראים שהיו אחוז ניכר מהאוכלוסייה להתרועע עם זונות הם ראו במקום זה כמפלט מהמציאות האפורה שלהם, מציאות בה הם תמיד היו נשלטים על ידי הבוסים והמנהלים שלהם.
גם הם עשו את המסע לאזור הזונות, מסתירים את פניהם בכובעי קש גדולים.
מעמד הביניים בטוקיו החל לפתח טעם לאופנה לפורנוגרפיה ולרכילות עסיסית שקשורה לסקס.
וכרזות על ידי אנשי פרסום שמפרסמים את המקום והופעות תיאטרון.
ב-1800 כבר היו באזור הזנות בפאתי טוקיו כ-4000 זונות ובנוסף גם פועלי מטבח, משרתות, ואנשי שירות אחרים.
בבתי הזונות הגדולים היו 50 זונות. הכסף שאזור הזנות הרוויח היה לא נתפס.
נשים לעומת זאת לא נהנו מהגישה הליברלית של יפן כלפי מין.
נשות האדונים הפיאודלים ונשות הסמוראים הבכירים שהתנהגו על פי תכתיבי המוסר של קונפוציוס התלבשו בצניעות ושירתו את בעליהן בזמן שהאדונים הפיאודלים פנו אל זונות הצמרת למצוא תשוקה וקסם.
הלקוחות רצו להאמין שזונת הצמרת האהובה עליהן מאוהבת בהם, וכך שיווקו אותן. אך הנשים שעבדו בבתי הזונות האלו לא פעלו מטעמי אהבה או תשוקה.
זונת הצמרת רק לעיתים נדירות הצליחה להימלט מעולם זה של זנות אלא אם כן היא מצאה לה ספונסר שיוציא אותה משם.
הציורים מהתקופה ההיא מציירים נשים יפות הכמהות לאוהב, וספרי הדרכה כותבים על נשים תחמניות שמזייפות אהבה ועונג, וערמומיות של נשים במניפולציות על גברים תמימים.
בספרי ההדרכה מסבירים איך נשים מזייפות אורגזמות ואיך הן נפטרות מהנוכחות של גברים לא נחמדים, כביכול סיפורי זונות אך מנקודת מבט גברית.
כך הובילו גברים לחשוב על נשים שיש להן כל מיני מזימות ללכוד אותך.
"הן משחקות אותה שהן מאוהבות בך אך הן לא באמת מאוהבות בך".
מהספרים האלה יש תמונה שיש משהו מאוד מפתה בנשים. אתה באמת רוצה ליהנות מחברתן, אך באותו הזמן אתה צריך להיזהר מהן, שרק עושה את כל הסיפור ליותר מושך.
סיפורים אלו חזרו על עצמם שוב ושוב בספרים במשך מאות שנים כאילו שמדובר בסיפור חדש.
אך כאשר אתה בוחן את המציאות הם היו רחוקים ממה שסופר.
זה פשוט סיפורים על רובע הזונות.
במציאות גם זונות הצמרת וגם הזונות הפשוטות כולן סבלו ממחלות מין והתמודדות עם ילדים שבאו לעולם מהריונות לא רצויים.
זונות הצמרת במיוחד סבלו מאיפור עופרת רעיל שמלבינות את פניהן צוואריהן ידיהן ורגליהן. זונות רבות מתו לפני שהספיקו להגיע לגיל 20.
אחד מהאיורים בספרי ההדרכה על רובע הזונות מראה זונה בוכה בזמן שהיא נותנת כסף לאיש דת עבור ההלוויה, מאוד יכול להיות שזה כסף עבור שתי "אחיותיה" למקצוע.
בתי זונות ברובע הזונות דירגו את הזונות על פי איכותיות וזולות.
הזונות היפות והמפורסמות זכו לחיים נוחים והיו להן בגדים יקרים ומצעי מיטה איכותיים והן אפילו קיבלו השכלה מרשימה למדי.
אך רוב הזונות לא היו כאלו ברות מזל. בשנת 1642 רשום שהיו 106 זונות צמרת ו-880 זונות פשוטות.
לפני 1761 הזונות הפשוטות ביותר והרבות ביותר נקראו "אשי" שעשו ככל יכולתן להתלבש יפה למרות העובדה שהן חיו בתנאים הגרועים ביותר, הן נשלחו לבתי זונות בקצה הרובע.
הזונות בדרגה מעליהן נקראו "טסובון" שעבדו בבתי הזונות הקטנים, היה ניתן לראות אותן בקבוצה בחדר גדול עשוי מעץ שנראה כמו כלוב.
מעליהן בדרגה היו "המלצריות המאופרות" "בבתי התה".
מעליהן בדרגה היו "קושי" הזונות היפות בעלות המראה האריסטוקרטי.
הדרגה הגבוהה ביותר היו "טאיו" שהיו זונות צמרת ומאוד מפורסמות. הן גרו בבתים יוקרתיים, היו להן חפצי אומנות בבית, מדפים שהציגו חפצים יקרים, פינת קריאה, וגינה יפה.
לא ניתן היה לגשת אליהן ישירות, אדם היה צריך דרך מתווך לבקש מפגשים לשם שיחות בלבד כשהוא מנסה להרשים אותה ואת עובדיה.
בפגישה הראשונה זונת הצמרת תתעלם מעושרו ותסרב להצעתו לארוחה.
בפגישה השנייה היא אולי תשב קרוב יותר אליו אך עדיין תסרב לכל משקה או אוכל.
רק בפגישה השלישית שהיא תשב לאכול אתו.
היא והפטרון (הלקוח, הספונסר המיועד) יבצעו טקס לשתיית משקה אלכוהולי, לפני שהם עוברים למיטה.
בתי הזונות היו עורכים מסיבות יקרות עם תשלומים יקרים על מזון אלכוהול וזונות רגילות. רק המאוד עשירים יכלו להרשות לעצמם מסיבות כאלה ורק עשירית מהרווחים הגיע אל הכיס של זונת הצמרת.
אם זונת צמרת מצאה חן בעיני לקוח עשיר במיוחד, היה עליו לקנות לה סט יוקרתי של בגדים 4 פעמים בשנה. זונת הצמרת הייתה משווקת את עצמה באזור הזנות על ידי הליכה איטית וטווסית כשהיא הולכת על נעליים גבוהות במיוחד. פניה מאופרות לבן ושערה מעוצב על פי האופנה החדשה. היא הייתה מתהלכת ברברבנות כשהיא מציגה את בגדיה היקרים שמכריזים על הצלחתה, כמו כן את עושרו של הספונסר שהיא תפסה.
בנוסף לבגדים הספונסר קנה לה מזרון וציפויי מיטה מיוחדים כדי להבהיר את טיב היחסים ביניהם.
אלו ישומשו רק בעת ביקורו ויוצגו לראווה בביתה כדי להראות לכולם את עושרו של הספונסר ולדרבן אחרות לפעול כמוה.
במחצית המאה ה-18 זונות הצמרת שנקראו "טאיו" הוחלפו בסוג שונה של זונות צמרת שנקראו "אוריאן". כאשר זונה צעירה הגיע למעמד זה היא הייתה מקבלת תיבה מצופה לכה, שידת מראה וכלי קוסמטיקה. אותם מתנות שהיתה מקבלת אשת אריסטוקרט לחתונה.
בשלב זה זונת הצמרת הייתה כזאת סמל אופנה שנשות העשירים החלו לבקר בעצמן ברובע הזונות רק כדי לראות את התהלוכה בה זונת הצמרת הולכת.
זונות הצמרת הנערצות ביותר הציגו מראה של נערה מושלמת והגוף האידאלי היה רזה וחמוד. לגברים היפנים היה טעם מאוד ייחודי לגבי הגוף האידיאלי עד לצורת האוזניים. האידאל גם היה שפתיים קטנות. היפנים העדיפו נשים בעלי פני ירח עגולים מושלמים, בעלי מראה נשי רך.
היפניות השחירו והבליטו את הגבות שלהן. ציצים גדולים ומחשופים לא נחשבו סקסיים.
במקום זאת כף רגל קטנה וחשופה או בגד תחתון אדום "שבמקרה" נחשף לו מבעד לחלוק החיצוני נחשב למעורר חשק.
מעט העור שנחשף היה צבוע במייק-אפ לבן על מנת להבדיל בינה לבין האיכרות הפשוטות שעבדו כל היום תחת השמש.
הקימונו, הבגד שהיא לבשה, תפקידו היה לטשטש ולגלות באותו הזמן את גזרת גופה, ואילו החגורה העבה שהיא לבשה נועדה להדגיש את קטנות ממדיה. רק זונה הייתה קושרת את החגורה שלה מקדימה כדי שיהיה לה קל לקבל לקוחות, אך זונות צמרת היו כל כך מפורסמות שאפילו נשות חיילים בכירים קשרו את החגורה מלפנים כסמל אופנתי.
התשוקה של הגברים התבססה בעיקרה על הלא נגלה. הדרך שבא הלכה זונת הצמרת בתהלוכה על מנת להתרברב בשכבות בגדיה ולגרות לקוחות פוטנציאלים. על אף שציירי אותה תקופה אכן ציירו ציורים אירוטיים של סמוראים וזונות משתגלים בעירום בתנועות שונות, הרבה ממגילות הציור שנתלו על הקיר תיארו את הזונות בלבוש מלא עם רמז דק לגבי עיסוקן.
אפשר לדעת לפי הציורים שמדובר בזונות כי הפירוט היה אסור לגבי נשים אריסטוקרטיות.
שחקנים שהתחפשו לנשים בתיאטרון הקאבוקי קיבלו אפילו יותר פרסום מנשים.
תיאטרון הקאבוקי נולד בתקופה הקדומה מתוך עולם הזנות בו זונות העלו הופעות מוזיקליות מלאות בגסויות מיניות והומור עבור סמוראים שיכורים ועייפים, שזו גם הייתה דרך למצוא לקוחות חדשים.
אבל מופעים אלו גרמו ליותר מדי בעיות עבור המשטר שלא אהב לראות אנשים ממעמדות שונים מתערבבים זה בזה.
חיילים שיכורים היו פעמים רבות מתחילים מכות במקומות צפופים אלו, היכן ששחקנים מתלבשים כמו נשים ושחקניות כמו גברים ועולם תחתון של מהמרים וסרסורים חגגו.
בסוג אחר של קאבוקי נערים צעירים שיחקו וגם סיפקו שירותי מין.
הרעיון של "העולם הצף" היה לאבד את עצמך ולזרום בהנאה.
במחצית המאה ה-17 המשטר פעל נגד התיאטרון והחרים נשים ונערים מלהופיע.
בעקבות זאת גברים בלבד מילאו את התפקידים. אך המשטר לא יכל למנוע מהם לעסוק בזנות. נערים מתלמדים לתפקידי המשחק גם הציעו שירותי מין "בבתי תה" מיוחדים.
נערים שעסקו בזנות קיבלו ציונים על פי מראה וכישורים וחלקם אפילו היו יקרים יותר מזונות מצליחות.
המעמד הבינוני בתקופה ההיא מאוד אהב את הטשטוש בין גברים לנשים, והתעניין בהופעות ומעשיות שעסקו בהתחפשויות, זהויות נסתרות ומזימות חשאיות.
סיפורים ומיתולוגיות על זונות ושדים נזירים ואלים, בתחפושת.
בגלל שנשים נחשבו פחות מגברים הנשים בציורים נראו חסרות ייחודיות ודווקא הגברים המחופשים לנשים צוירו באופן ייחודי. הנשים בציורים נראו פחות או יותר אותו הדבר.
במאה ה-18 זונות הצמרת רכשו מיומנויות מאוד מתוחכמות כך שבתי הזונות הוסיפו בידור מסוג שונה, גברים שנקראו גיישה, שתפקידם היה לבדר את הספונסרים בזמן שהם מחכים לזונות הצמרת שלהם, הגברים היו על תקן אמנים שרקדו שרו וניגנו.
מאוחר יותר הגברים הוחלפו בנשים. על גיישות אלה נאסר להציע שירותי מין כדי שלא יהוו מתחרות לזונות הצמרת.
הגיישות התמחו באומנויות העדינות כמו נגינה בגיטרה יפנית, שירה וריקוד, והן גם התמחו באומנות השיחה האינטלקטואלית.
על הגיישות נאסר גם ללבוש בגדים מרהיבים ולהיות בעלות תסרוקות אופנתיות כדי שלא יתחרו עם זונות הצמרת.
דבר זה נתן להן מראה קצת עצוב שהפך עם הזמן למסתורי ומופנם יותר, ומעניין יותר.
גם זונות הצמרת וגם הגיישות היו מוכרות את בתוליהן במחירים מאוד גבוהים אך דבר זה לא נחשב לזנות.
גיישות נהפכו ליותר פופולריות במאה ה-19 עד כי הן התעלו על זונות הצמרת.
זה אומר רבות על העם היפני שיש לו משהו עם יופי עצוב, שחש משהו כלפי הבחורה השקטה והמרוסנת והלא מוחצנת.
העובדה שהגיישה לא עסקה בזנות למרות פלירטוטיה וכישוריה האומנותיים קסם להם.
איכרים ודייגים המשיכו למכור את בנותיהן, היפות מביניהן נמכרו למסלול שיוביל אותן להיות גיישות, ואילו הפחות יפות נמכרו לזנות.
וכמו זונות הצמרת שלפניהן כך גם הגיישות קיבלו ציוני יופי וכישרון.
גם הן נאלצו לקנות בגדים יקרים והיו מלמדים אותן גינונים ונימוסים, איך לדבר בחברה הגבוהה, ותרבות אליטיסטית.
בתי הגיישות היו בבעלות נשים והן גם ניהלו אותן.
בחברה היפנית סגדו למתינות, ועל מותרות והתרברבות כלכלית היה אפשר לקבל עונש כבד.
לכן אזור הזנות היה מקום מפלט מעולם זה. אזור שבו משוררים, אינטלקטואלים, שחקנים, סלבריטאים, ואפילו אדונים פיאודלים, יכלו למצוא את מקומם גם אם לזמן קצר. אך היו אלו הנשים ששילמו את המחיר.
למקום היה דימוי שמח ונוצץ אך זה רק היה על פני השטח. המציאות הייתה שונה לגמרי, מציאות עגומה עבור הנשים.

לפני שנה•דוד
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

הסיפור הוא ביוגרפיה דמיונית והמספרת היא הדמות הראשית צ'יו. היא מספרת לנו את סיפור חייה וחושפת בפנינו את המציאות אליה נשלחה נגד רצונה. לאחר שנמכרו היא ואחותה השתיים עזבו את הכפר בו גדלו והמשיכו לקיוטו שם נאלצו להפרד. ציו תגיע לאוקייה, בית הארחה שם תהיה למשרתת קודם כל, במטרה להפוך לגיישה.
ציו עוברת מסע ארוך רצוף מכשולים תלאות והשפלות בדרכה להפוך לגיישה. זה לא עולם קל וציו מתארת לנו מנקודת מבט של ילדה תמימה את החיים באוקייה ואת החינוך הנוקשה שקיבלה תחת חסותן של האמא, הדודה, הסבתא והגיישה הראשית והאכזרית של האוקייה הצומומו שממש לא אהבה אותה והתעללה בה רבות.

ציו תהפוך לגיישה מתלמדת, היא תתחיל להתלבש בלבוש המסורתי, הקימונו, ולו מספר רב של בדים בשלל צבעים, להתאפר ולצבוע את פניה בלבן.
שמה נלקח ממנה ומוחלף באחר, סאיורי, ואת עברה הכואב נדמה ושכחה, ולא מתוך רצון אלא בלית ברירה, מאחר ואין מקום בעולמן של הגיישות לשקוע בעבר אלא לחשוב רק על ההווה ועל שעתיד להיות, אם לא תדאג לעצמה ותעשה כל שביכולתה להיות הגיישה שכולם מצפים ממנה להיות חייה לא יהיו שווים דבר, היא תהיה למשרתת אומללה כל חייה.

“אנחנו לא הופכות לגיישות בגלל שאנחנו רוצות חיים מאושרים. אנחנו הופכות לגיישות בגלל שאין לנו ברירה אחרת…”

מסורת מגעילה שאיכשהו מצטיירת בעין יפה יותר, קלאסית, אך היא רחוקה מלהיות כזאת ומתחת לכל הצבעים היפים, התלבושות היקרות, ה"כבוד", מסתתר עולם אכזר ואנוכי, קר אפור ובודד. ברגע אחד אישה צעירה, ילדה, מאבדת את שהיתה ואת כל מה שאי פעם חלמה להיות, את התשוקות והעצמאות שלה, והופכת למיצג אמנותי, לא שונה ממוצג במוזיאון או בעל חיים בקרקס, שכל מטרתה זה לבדר גברים שתויים.

הנושא מרתק, הספר מעניין, מסעיר וכתוב היטב, לעתים קצת הכביד עליי. התיאורים יפים וחדים שמעוררים אצל הקורא מגוון רחב של רגשות, שמשתוללים כמו ים סוער, ומצליחים להעביר בקלות את תחושותיה של סאיורי וכמובן לצייר תמונה של אותה תקופה, של עולמן הקשה של הגיישות והתרבות היפנית בפרט.
סיפור חייה של סאיורי מרגש, עצוב וכואב, אמנם בדוי אך כנראה שלא רחוק מהמציאות באותם שנים, מציאות שבה התדמית ומעמד הם מעל הכל, תאוות בצע מזעזעת ומציאות בה בתוליה של נערה נמכרים למרבה במחיר. זהו סיפור על גורל ועל בחירות, על תשוקות ורצונות וגם סיפור אהבה עם סוף טוב, סוף אמריקאי קלאסי, בו גיבורת הספר, והיא בהחלט גיבורה לאחר שצלחה את המציאות הטראומטית שהיתה חייה, זכתה לשמוע את המילים שכה השתוקקה להם מהאדם היחיד שהיה חשוב לה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Rasta
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

"אנחנו בני אדם רק חלק ממשהו גדול מאתנו בהרבה. כאשר אנחנו זזים. אנחנו עלולים למעוך חיפושית או אולי להניע את האוויר כך שזבוב יעוף למקום מסויים. "

הפעם הראשונה ששמעתי על גיישות היה כשטסתי לתאילנד איפה שהוא בשנות ה 90, הכרתי בחורה בגסט האווס שביקשה שאבוא אתה לשוק ברחוב ליד כדי לקנות תכשיטים זולים. שאלתי למה היא צריכה תכשיטים מזויפים בכמות. ענתה בהתרגשות שהיא טסה ליפן כדי להיות גיישה ולהרוויח כסף ולכן היא צריכה להיות מאובזרת למשעי. עם חוסר הבנה משווע בעניין שאלתי אם גיישה זו לו מילה נרדפת ליצאנית. היא אמרה שבכלל לא. גיישות מספקות דיון או שיחה מעניינת ומרתקת עם גבר יפני שחוזר מעבודה ורוצה קצת להירגע מהלחץ המתמיד. הוא אפילו מוכן לשלם על זה כסף והרבה. זה לא "תהיי אישה יפה ותשתקי", אלא תהיי יפה חכמה ומעניינת. אז קנינו שקית לפי משקל עם שרשראות וצמידים וטבעות ואבנים בכל מני צבעים. נראה תמוהה כל העניין אך איחלתי לה בהצלחה.

******************************


זה היה במאה הקודמת . צ'וי ואחותה נמכרו לגיישות כשהיו קטנטנות לאחר שאמם חלתה ואביהם דייג באחד החופים ביפן לא יכל לכלכל ולטפל בהם. בתוך זמן קצר הגיעו לקיוטו. ואם יש בעולם פרפרים ציפורים וחלומות הם הודחקו לפינה חשוכה של הישרדות יומיומית קשה ואכזרית.בדרך כלל בספרים כאלה נופלים לקיטשיות וקלישאיתיות אך כאן פשוט זרימה טובה של סיפור נוגע ללב.
הספר הרגיש הזה נגמע די מהר, רותקתי גם כשלא קראתי, המחשבות הסתובבו לי בראש ללא הרף היות והסיפור הוא ממקור ראשון וגם סיפור אמיתי עם דמויות בדויות . אז מה כל הרעש הגדול שאלתי את עצמי. הרעש הגדול בא מכאב ומכעס על התנהלות העניינים על חשבון ילדות קטנות שנמכרות כמו אבטיחים בשוק. כמו חקלאי שמחכה שהפירות יבשילו ואז ימכור את סחורתו בסכום נאה. המסחרה הזו תולדה של עוני והשרדות. היא בנויה על רווח והפסד בצורה קרה ומחושבת. גיישות הופכות להיות גיישות מחוסר ברירה.

אז לכל עניין ודבר, גיישה היא אשת אמנות וידע בנושאים רבים . ( לזה היא חונכה, זו הסיבה שגישות לומדות בבית ספר לגיישות, ללמוד איך לענג גבר בתחבולות של העין ) בדומה לקורטיזנות בכל העולם איטלקית, צרפתית או יפנית. לאחר שקראתי את הספר אני מבינה שגיישה היא אם כל התחבולות כי בעזרתן היא שורדת. שורדת גברים שמנסים לרמוס אותן, שורדת תחרות קשה ביין גיישות אחרות. שורדת מכות וענישות. החלום הכי גדול שגיישה יכולה לשאוף אליו הוא להרוויח מספיק כסף ולמצוא גבר עשיר ולהיות לו כבת לוויה. העניין הוא בעייתי מכל סיבה אפשרית.
מתחת לבגדים יקרים ממשי, איפור של בובה , תסרוקות מפונפנות , ריקוד ושיחה מתוחכמת ישנה ילדה קטנה בפנים עם חלומות צנועים. עם אהבה של אמא ואבא שישמרו עלייה כל החיים. בעצם לאן ילדים יכולים להגיע כשהאדם שהכי סמכו עליו בחיים מוכר אותם. כמה גבוה אפשר להגביה עוף כשמקצצים לך את הכנפיים .?

זהו שיר ערש יפני דקה לפני שנמכרו שתי האחיות לעולם שאי אפשר לצאת ממנו חי בלי להיות חזקים.

" לך לישון דג סנדל טוב!
כאשר כולם יישנו –
גם הציפורים והכבשים
בשדות ובגנים
כוכבי הערב
ימזגו אור זהב
מבעד לחלון"



ספר מומלץ כי הוא כתוב נפלא, כי הוא אותנטי, מרתק לכל אורכו.
תודה למחשבות וגם לאסיה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•חני
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

ההפסקה עומדת להסתיים, הפעמון יצלצל בעוד רגע, תלמידים מתחילים לשוב למסדרונות, נוטשים את החום המדכא של חצר בית הספר, את הדיונים על פוליטיקה, על להקות בנים, על החופשה הבאה מהלימודים, על תנועת הנוער. אני נמצאת בחצר בית הספר, עם כולם. החום הכבד מטשטש את הראיה שלי ומותיר שובל דק של זיעה לאורך גבי. אני מחזיקה ספר בעל כריכה שחורה ובתוכי מתנהל ויכוח. האם עליי להיכנס לשיעור הבא או שעליי להמשיך לקרוא את היצירה המרשימה שבה אני אוחזת? אני בוחרת באפשרות השנייה, ורצה לפינה מוצלת יותר בחצר. לא מפריע לי שהספר מבוגר ממני, לבינתיים אני אוהבת אותו בכל נוכחתי הגוצית. אני לא מבינה מדוע היה זרוק באופן חסר ביטחון על אחד ממדפי הספרייה, אבל כל זה רק הקסים אותי עוד יותר.

בשנת 1929 בכפר דייגים קטן שביפן, נמכרות שתי אחיות בשל העוני באותה התקופה. האחת - סאצו, נמכרת לעבודה בזנות. ואילו השנייה - צ'יו, הילדה עם העיניים הכי נדירות שתפגשו, נמכרת לבית הארחה (שנקרא אוקייה) שמנוהל על ידי אישה זקנה ורעה. באותו בית הארחה נתקלת צ'יו בגיישה בשם הצומומו, שהייתה פופלרית ומעמדה באוקייה גבוה כיוון שהיא הייתה המקור הפרנסה היחיד. צ'יו משמשת כמשרתת פשוטה באוקייה ותוך כדי לומד כיצד להיות גיישה, אך הצמומו מתנכלת לה בשל קנאתה ליופייה הנדיר ולכן היא מחבלת בסיכויים שלה לסיים את הכשרתה בתור גיישה. צ'יו מגיעה לנקודת שפל בחייה והיא מרגישה מובסת ומושפלת. אבל אז, בעקבות מפגש מיקרי אחד עם אדם אחד, חייה מקבלים תפנית שונה שמפיחה בה תקווה ורצון להצליח. כעבור מספר חודשים מאז המפגש עם אותו אדם, דמות נוספת נכנסת לחייה של צ'יו ומחוללת בהם שינוי אדיר, שאפילו שמה לא נשאר כפי שהיה אלא משתנה ל- סאיורי.

הספר הזה חצה מחסומים אל לבי כמו ענן שחולף דרך מסננת. היה משהו כל כך עדין ומרתק בדרך שבה ניטה סאיורי סיפרה את הסיפור שלה, עד שלא הותירה ברירה אלא להיכבש בקסמה. קראתי את הספר בהתרגשות ובעצב. האישה היפנית הזאת חוללה בלבי סערה, הרצון של סאיורי להצליח העביר בי רטט. הסיפור יפהפה, פיצוי על תקופה ארוכה עם ספרים קרירים ובינוניים. הכתיבה שובת לב, מפתה להמשיך מהמילה הראשונה. התיאורים רחבים ובירורים, בוראים עולם חדש ורבגוני. הרגשתי כאילו אני מבלה שעות באחד מבתי התה שבגיון, מבודרת על ידי גיישה אמתית. התאהבתי בדמויות, במקום בו התרחש הסיפור ובתקופה. התאהבתי בריחות, בצבעים, בנופים ובמנהגים. סיימתי את הספר בתחושה טובה ובטעם של עוד.

הלוואי שהספר הזה היה אינסופי על הנייר כמו שהוא אינסופי בדמיון שלי.

לפני 7 שנים•אַסְיָה
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

סיפור יפה רקח לנו גולדן. סיפור? סיפור, ועוד איזה סיפור. העובדות סביב הסיפור נכונות, הסיפור בדוי, יפה ונוגע ללב.
הסיפור הוא סיפורה של ניטה סאיורי, גיישה שפעלה בקיוטו (עיר הבירה הישנה של יפן) והחיסרון הגדול של הספר היפה הזה הוא חוסר בהקדמה המפרטת מהי למעשה גיישה. וכדי שלא להלאות אתכם ולשלוח אתכם לחפש באינטרנט מהי גיישה, הרי שלפחות בכל הנוגע לתקופה המדוברת בספר, גיישה היא נערת/אשת האמנויות (למרות שבעבר הרחוק היו גם גיישה זכרים), כזו האמורה לארח גברים בבתי תה בזמר, במחול, בסיפור מבדר ובשיחה מלבבת.
ולמקרה שלפנינו.
סאיורי נולדה בכלל כצ'יו בכפר דייגים עני, נמכרה/נלקחה בגיל 9 להיות משרתת באוקייה, אותו בית בו גרות גיישות. אביה מכר אותה לאחר שאשתו חלתה ועמדה למות. גם האחות הגדולה יותר נמכרה מאחר והאב היה עני מרוד ובטח לא יכול היה להרשות לעצמו שתי ילדות.
באוקייה אליה הגיע צ'יו גרה גיישה מצליחה בשם הצומומו, שרדתה בה, ירדה לחייה, לעגה לה והבטיחה לה רק רע. הצומומו היתה גיישה יפה, מבוקשת וההכנסות ממנה החזיקו את האוקייה, המשרתות הקימונו המהודרים והיקרים וחומרי הקוסמטיקה הרבים הנחוצים ללבוש ולאיפור המיוחד האופייני.
בעוד סאיורי הולכת יום אחד לשליחות קניות ונשענת על גשר מעל הנחל בעודה בוכה על מר גורלה, ניגש אליה היושב ראש, המתפלא על בכיה. היושב ראש הוא לא אחר מאשר בעליו של מפעל גדול למוצרי חשמל, אותו היא תשוב ותפגוש שוב ושוב כגיישה מתלמדת ובוגרת, בלי שהוא ממש יזכור שפגש אותה כילדה ונתן לה את מטפחתו.
מפה לשם, גורלה כמתלמדת משתנה כשהיא עוברת לחסותה של גיישה בשם מאמהה, המנסה לגרום לכך שסאיורי "תאומץ" ע"י ה"אמא" של האוקייה בה היא גרה עם הצומומו ותהפוך לגיישה הרשמית שם. זה אכן מתרחש וזו נקודת המפנה השניה ומכאן נפרש לפנינו סיפור מרהיב של פעילותן של הגיישות דרך בתי התה המרהיבים, הקימונו היקרים והמיוחדים, האיפור המיוחד, המפגש עם שמנה וסולתה של יפן השבעה והעשירה.
מעייניה של סאיורי נתונים ליושב ראש, אותו גבר בלתי נשכח מאותו מפגש בהיותה בת 9. אלא שבדרך היא צריכה לעבור את טקס המיזואַגֶה, אותו טקס שאנו כבני המערב נראה אותו כדוחה ובלי מתקבל על הדעת, אבל שם מדובר היה בקניית בתוליה של גיישה צעירה בהגיעה לגיל 15. אם שעת אירוח של גיישה עמדה על 4 ין, ומדובר בגיישה מבוקשת, קניית בתוליה של גיישה מתלמדת בת 15 היו יכולים להגיע לכדי כמה אלפי ין, כשהתשלום מגיע בעיקר לאוקייה ממנה מגיעה הגיישה, לבעלת בית התה המנהלת את תחרות הקניה הזו ולעוד כמה העוסקים בסיוע לגיישות.
במסע אל לבו של היושב ראש נתקלת סאיורי גם בנובו, מנהל מפעלו של היושב ראש, אדם מכובד בפני עצמו, ששרד בשריפה ואיבד יד. גם הוא חושק בסאיורי. ברקע קיים גם מושג הדאנה, כשדאנה הוא פטרון של גיישה והיא משמשת למעשה כמאהבת שלו, מה שלא מתנגש כלל עם היותו של אותו פטרון נשוי. ביפן של אז גבר נשוי מחזיק אשה שתנהל את ביתו ומאהבת לצרכיו האחרים.
האם תהפוך סאיורי למאהבת של היושב ראש? האם נובו יישאר בתחרות? האם יהיה פטרון אחר? איך זה מתיישב עם מגוריה של סאיורי בארה"ב, כשהיא פורסת את "סיפורה" הבדיוני לארתור גולדן? ומה קורה בזמן מלחמת העולם השניה, כשיפן נכתשת ע"י האמריקאים ובתי התה והאוקייות נסגרים?
זכרונותיה של גיישה הוא למעשה סיפור של תופעה יפנית ייחודית, הדומה רק לקורטיזנות האיטלקיות מהמאה ה-16 והלאה, ולנשים הנתמכות הפריזאיות מהמאה ה-17 והלאה.
מומלץ בחום.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מורי
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

תופעת הזנות בזויה ומתועבת בעיניי. [גם תופעת הפורנו ותעשיית המין באופן כללי אך אין זה שייך לביקורת ולכן לא אתעכב על כך]
בכל פעם ופעם אשר אני שומעת על כך בחדשות, על עוד אישה נורמטיבית שנפלה למלתעות העולם הסרסורי והאכזר, ליבי מנתר ממקומו במחאה.
עצבותי כה רבה מכיוון שישנם גברים ונשים רבים שמסיבות כאלה ואחרות נאלצים לרדת אל שפל המדרגה ולבחור במקצוע העתיק בעולם- הזנות.
ואני תוהה בליבי היכן הממשלה? במקום לשחק משחקי חתול ועכבר פוליטיים, להדוף את כל אוייבך ולחבק את כל עמיתייך הפוליטיים ולהשתעשע בגנון שממומן בידי הכנסת שיצמיחו לעצמם עמוד שדרה, יניחו את האגו בצד ויטפלו בנושאים בוערים כמו עוני, רווחה, טרור ובעיית הזנות.

לפני מספר שנים צפיתי בסדרה ברזילאית בויוה אודות חטיפת נשים נורמטיביות לחלוטין הבאות מבית טוב [ אחת מאורסת ואמא לילד קטן, השניה יצאה אל הטיול הגדול, השלישית חשבה שמדובר בהצעת עבודה] למטרות נערות ליווי וזנות. הסדרה אומנם בדיונית אך מתעתדת, פרט אחר פרט, את כניסתן בעל כורחן לעולם נוראי, משפיל, מדכא, מכה ובעיקר מבזה את האדם באשר הוא. מתואר כיצד רומסים את כבודן והופכים אותן לכלים מיניים שכל ייעודן לספק גחמותיהם של גברים עשירים..אולם אחת מהנשים מנסה לברוח אך כניסה לעולם זה היא מחילה ללא אפשרות מילוט. גורלן של הנשים אחד הוא: להישאר במעגל האנסופי ולהיות בובות מין מרירות מבלי לראות את בני משפחתן.
אני מודה: הסדרה, על אף היותה מרתקת ביותר וגרמה לי לא פעם לכסוס ציפורניי לבאות, נבעתתי ממנה ומהאמת שהיא חושפת בפניי, בעולם המודרני, המתקדם, הנאור, המתרעם על הכאתו של השונה ומייחל לשיוויון עדיין קיימים דברים שכאלה, תופעות שמקטינות האדם ומגדרות אותו למטרות ספציפיות כאילו היה עבד ולא יצור אנוש עם רגשות, תחושות ומחשבות. עיניי נפקחו והבועה הורודה נופצה לה בעזרת מחט חדה במיוחד.

כאשר נזכרתי בסדרה אוטומטית נזכרתי בספר זה העוסק בעולם הגיישות לפני מלחמת העולם השניה ובמהלכה. הגיישות הן נשים יפניות שכל ייעודן לשעשע גברים ולהציג בפניהם את כישרונותיהן שלא יסולאו בפז: נגינה, שירה ואפילו תאטרון.
אשת בידור צבועת פנים שכל מטרתה להפגין כישורים מילוליים, תנועותיות ולבדר את אורחיה שהפלא ופלא, כולם עד האחרון שבהם, גברים? האם מדובר בנערת ליווי מתוחכמת, האומנם? אולי הספר אינו מדויק עובדתית?

ישנה נטייה לעין ואוזן מערביות להתבלבל ולחשוב שמדובר בפרוצה יפנית אבל אין זה נכון מכיוון שהגיישה לא חייבת לספק את הגברים מינית ואפילו לא להתערטל בפניהם ולהשתמש בתנוחות מיניות שכל מטרתן לגרות גברים כמו נערות ליווי רגילות.
עם זאת, לאחר שקראתי אותו בזמנו, בגיל 15, תהיתי בליבי: האם באמת יש הבדל כה מהותי בין גיישה לזונה?

למרות שהגיישה נחשבת למכובדת בעולם היפני ונשים רבות נלחמות להגיע לדרגות גיישה בחירות והדבר מתואר בצורה נרחבת, מנומקת ומניחה את הדעת בספר, האם אין זה פשוט מושג מכובס של אותו התפקיד?

סאיורי היא גיישה כזאת והיא גיבורת הספר. היא נמכרת להיות עוזרת בבית הארחה בעוד אחותה נמכרת לזנות. מאותו רגע יד חסונה מנתבת את חייה של סאיורי ומקפידה לשמור עליה על ידי השארתה תחת חסותה של גיישה מפורסמת ומכובדת שפרשה מהתחום ומקדישה את שארית חייה ללימוד צעירות אחרות...
במהלך קריאתו של הספר זכורות לי מגוון שאלות שעלו במוחי ועוררו את חוסר מנוחתי: האם החיים כגיישה הם בהכרח אטרקטיבים יותר מחייה של זונה רגילה? או של עוזרת?
האם הדחיפה של סאיורי למרומיה של הפירמידה היא ההחלטה הנכונה והיחידה? האם זהו הפתרון הלגיטימי היחיד שיש בנמצא?

הספר קריא, מרתק אבל גם מעורר בי סלידה רבה. אחת הסצנות שלעולם לא אשכח ומבחינתי היא מגעילה לא רק בשל הארוטיקה הרבה שבה אלא גם בדרך בה היא מתוארת, בצורה מחפצנת המוציאה את האישה ככלי עינוגיו של הגבר ותו לא. סאיורי, בהיותה בת 15, נאלצת לשכב עם גבר מבוגר ממנה בשנים רבות, רופא, שלצערה [או שמא שמחתה?] שם עינו בה. הגיישה הבכירה מכינה את סאיורי לקראת המעמד והיא שוטפת את מוחה בסיסמאות שונות, כגון: נפל בחלקך מזל גדול...זהו צעד משמעותי...
היום הגורלי והמיוחל מגיע. סאיורי מתכוננת למעמד והאקט מתחיל, היא מבותקת מבתולייה, בעוד הדם ניגר על המחצלת וניכר שסאיורי כלל אינה מרוצה ואף מבינה מה לעזאזל קורה...
הרופא ממשיך בשלו, והתיאור שבא לאחר מכן עורר בי אנטיגוניזם וסלידה כה רבים שהיה ברצוני להשליך את הספר הצידה...ובתור חובבת יפן אדוקה זה לא היה דבר של מה בכך...
על מנת לבאר ולפשט לסאיורי את מה שהולך לקרות לה, האקט המיני תואר מפי הגיישה הבכירה כצלופח הנכנס אל תוך מערה חמימה...
עם כל הכבוד, אין דבר יותר שובניסטי מזה! מה שסאיורי עברה שם גובל באונס! גבר בשנות ה-60 לחייו שוכב עם נערה בת 15...קטינה ותמימה...הסכמתה לשכב היה מכורח הנסיבות...הדפוה בכוח לעולם שאינה מכירה ושלטעמי יש להתכונן אליו כיאות...הוליכוה שולל! כל מה שהיא נאלצה לעשות זה לשכב בעוד הגבר מבצע בה את זממו...כאילו הייתה מזרן ולא בן אדם...איזו חוויה מהודרת ונפלאה נפלה בחלקה של סאיורי המסכנה! ממש פאר שבפארים!

הסצנה הזאת פעם נוספת גרמה לי לחשוב על השאלה: האם באמת אין הבדל בין גיישה לזונה רגילה? האם אין המושג המכובס הוא סתם התייפיפות בכדי להציג את הגיישות כנעלות? כמעין אשליה בשביל להותיר לגיישות לעשות ככל העולה על רוחן? שלא יהיה צורך של הרשויות להתמודד? מאפשר להן להעלים עין ולדבוק בגישה המוצגת בתמונה המפורסמת של שלושת הקופים- לא ראיתי, לא שמעתי, לא דיברתי? או אולי מאפשר לגברים העובדים ברשויות להצטרף אל החגיגה ללא נקיפות מצפון?

ואולי תפקידה של הגיישה הוא גרוע אף יותר מכיוון שהוא אשלייה אחת גדולה? הרי הגיישה בעלת הדרגה הגבוהה כל הזמן קרקרה סביב סאיורי וטענה כיצד היא בת מזל וכיצד נפל בחלקה אוצר גדול שיש לקחתו בשתי הידיים ולהשתמש בו בתבונה...לאבד את ביתולייך לאדם שעלול להיות אביך במקום לאהוב ליבך היא הזדמנות פז?! אני גורסת בעמדה חריפה מאוד בעניין איבוד בתולים: אני חושבת שהכרחי לאבד ביתולים לאדם שהנך אוהב. לאבד בתולים סתם כך זה עלול להיות טראומטי ולכן יש לנהוג בפיקחות ולבצע קיום יחסי מין רק כאשר אתה בשל לכך נפשית, רגשית וגופנית ועם פרטנר מתאים. סאיורי לחלוטין לא נמנתה עם שום עקרון שאיזכרתי ולכן אין פלא שהרושם שקיבלתי מהמעמד הוא נטו של אונס ולא קיום יחסי מין שגרתיים. למרות נסיונותיו של הרופא לנהוג בסאיורי בעדינות, בקשב רב לכל מענותיה וצורכיה, הסתכלותי ובחינתי את האקט המיני היה עדיין נוקשה שכן " דאגתו" הייתה למעשה מזויפת. הוא, להרגשתי, לא באמת היה אכפתי כלפיה אלא בכדי לצאת ידי חובה ולהמשיך לממש את תאוותו החולנית, על גבול הפדופילית!

אני חייבת לומר בשיא הכנות שלמרות שהספר היה מעניין וגרם לי לאחר מכן גם לצפות בסרט שהיה טוב ממנו פי כמה, נותרתי מבולבלת. מחד גיסא הוא עורר בי רגשות שליליים כה רבים אך מאידך, הוא חשף אותי לעולם אחר שמעולם לא הכרתי [וכולי תקווה שגם לא אכיר]

לכן אחרוג ממנהגי ולא אדרגו. אינני מצליחה למצוא דירוג מתאים מכיוון שהוא אינו בזבוז זמן מוחלט אך גם לא העלית שבספרות.
נותרתי עם טעם מר בפה בתום הקריאה ולא הייתי שותפה לשמחתה של סאיורי בסופו של הספר.

לפני 7 שנים•סקאוט
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

ספר מעולה! מעניק הצצה לתרבות ולחייהן של הגיישות. העלילה סוחפת ומעניינת.

לפני 3 שנים•יובל
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

את הספר הטוב הזה קראתי לראשונה כשיצא לאור, אני חושבת,
הייתי אז צעירה מאוד, עוד לא ביקרתי ביפן אז ועוד לא הכרתי את ההיסטוריה היפנית ואת האופי האכזר שמסתתר מאחורי אסתטיקה מרטיטה ומוקפדת.
ומצאתי בו אז סיפור אקזוטי מופלא מלמד ומרתק. לבי יצא אל סאיורי וסיפורה בהערכה. אל הנופים המקסימים המתוארים.
כך זכרתי אותו.
חזרתי לקרוא אותו בימים אלה בהתקף נוסטלגי
וממרומי בגרותי כך מצאתי אותו ולא רק - אמנם מצאתי בו סיפור טוב מאוד. עודו אקזוטי, מופלא מלמד ומרתק - אך גם קשה.
קשה מאוד.
האכזריות היפנית כאופי וכדפוס באה לידי ביטוי כמעט אצל כל הדמויות בסיפור.
הגיישות (של קיוטו של אז) הן יצירות אמנות (הן פלסטית הן בימתית) אסתטיות חיות מהלכות ומבדרות ומשכרות ומעוררות רחמים. לבי יצא אל סאיורי בחמלה.
הן נשים מתחתית החברה המנוצלות בצורה צינית ונוראית לשמש יצירות אמנות ואסתטיקה חיה ושאם שיחק למי מיהן מזלה (וזכתה בין השאר, בהיותה מאיקו [חניכה] להיות בת חסותה של גיישה 'אחות גדולה' מתוחכמת ורעה מספיק וברת מזל לשעבר) יכלה ברת המזל לחיות גם ברווחה כלכלית - אך במחיר כבד של מכירת גופה למרבה במחיר - בהתאם להחלטת מנהלת האוקיה אצלה היא חיה והחלטת האחות הגדולה.
סיפור יפה מאוד, אקזוטי, מלמד ומרתק ואמיתי שמביא תמונה אחת מההיסטוריה של העם האכזר והאסתטי.

לפני 6 שנים•אנוק
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

את הספר התחלתי לקרוא יום לפני יום הולדתי, ובחיי, לא יכולתי להעניק לעצמי מתנה יותר טובה מהטלטלה הרגשית והזכות המרתקת להציץ, באמצעות סיפורה של סאיורי, למנהגים יפנים נושנים בני מאות בשנים. לא, אפילו הספא שהייתי בו באותו היום לא השתווה לשעות השלמות שקראתי אותו לפני כן.
זה מדהים איך ארתור גולדן, גבר אמריקאי הצליח לתאר במדויק חיים של גיישה ביפן של שנות השלושים-ארבעים, וכמובן שהוא הצליח לעשות זאת רק באמצעות שנים של מחקר מעמיק, ועזרה מידידת משפחה שהייתה אחת מהגיישות החשובות ביותר ביפן של שנות השישים והשבעים.
אז מה בעצם כזה מושך בספר הזה? קודם כל, הוא גורם לנו להיסחף לעולם שבו אנשים מעירים לך על זה שיש לך המון מים או עץ באישיות, מעיינים באלמנך (כמו הורוסקופ, רק הרבה יותר מפורט) שלהם ומתייעצים עם מגד העתידות שלהם לפני ביצוע כל החלטה חשובה. עולם בו בנות 15, כאשר הן גיישות מתלמדות, מוכרות את בתוליהן למרבה במחיר במין טקס משונה הנקרא "מיזואגה", בו "הצלופח של הגבר מוצא את המערה של האישה בה אף צלופח אחר לא ביקר, ומסמן בה את ביתו" לפי דבריה של האחות הגדולה של סאיורי. לא, היא לא באמת אחותה, היא גיישה מבוגרת ש"אמצה" את סאיורי כ"אחותה" בעוד אחד מן הטקסים המשונים האלה. עולם בו גבר מחזיק אישה רק כדי שתדאג למשק הבית ותהיה צנועה, ופונה לגיישות מאהבות לסיפוק שאר צרכיו (תמורת תשלום סמלי של מימון כל הוצאותיהן של הגיישות). כך הוא נהייה ה"דאנה" שלהן, ושוב, כרוך טקס תה מוזר בתהליך.
מעבר להצצה לעולם הביזארי והמקסים הזה, אנו זוכים להצצה לעולמה של סאיורי, הילדה בעלת האישיות רבת-המים, והמורדות והעליות של חייה הארוכים. האנשים בגיון (רובע הגיישות של קיוטו) אשר נדהמים מיופייה של סאיורי תמיד נדהמים מעיניה האפורות, אשר ביפן נחשבות למראה חריג, כמובן. בתור בעלת עיניים אפורות בעצמי, אני קצת מקנאה בה על זה ששלה נחשבות מיוחדות בארצה, אבל פייר. בקיצור, עולמה של סאיורי, הילדה שיועדה להיות משרתת לאחר שזכתה לשנאתה של הצומומו, הגיישה המובילה באוקייה בה גרה סאיורי, ובסוף הצליחה בגדול למרות כל הקשיים. אותה הילדה שבגיל 9 קרעו מביתה לאחר שאביה מכר אותה, שחיה חיים אומללים בתור משרתת צנועה באוקייה, גדלה להיות אחת מהגיישות הגדולות בגיון. מאבקה של סאיורי ותקוותיה הגדולות מרתקות ומעוררות תקווה.
מעבר לזה, אנו זוכים להצצה לעולם של יפן בזמן מלחמת העולם השנייה. את השנים של מלחמת העולם השנייה היפנים חיו בגיא צלמוות. הרעב היה עצום, וכל אזרח חויב לעזור למדינה במאבק המלחמתי בדרך זו או אחרת. כל הגיישות, שהיו רגילות לחיי תפנוקים, לפתע נזרקות מרובעיהן ונאלצות לעבוד במפעלים שונים, בעוני, ורובן לא שורדות את המלחמה, כמובן. סאיורי שלנו כן שורדת אותה, ושבה לגיון, אף על פי שהיא כבר לא חייבת.
אם אפרט עוד מעבר למה שאמרתי כבר אגלה לכם פרטים ניכרים מהעלילה, אך לדעתי זו קריאת חובה. השילוב בין ההצצה לתרבות הגיישות היפנית המסורתית שכבר לא קיימת היום, לבין ההצצה לעולם בו נישואים הם תמיד חסרי אהבה, ונשים אשר רוצות לזכות בעצמאותן נאלצות לפתות גברים בעלי סמכות תמורת ממון כקריירה, מרתק.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•may
דירוג
4.0
לפני 18 שנים

“וואו, הספר הזה השאיר אותי בלי נשימה. לא כי הוא מבריק או מרתק בצורה יוצאת דופן אלא בעיקר כי הוא מכניס”

62/106
ביקורות על זכרונותיה של גיישה
הבאה
olya_damnit
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 19 שנים

“הספר ריתק אותי מההתחלה.. לא יכולתי להניח אותו לרגע... אך לצערי הסוף... לא משהו.... משעמם וצפוי.. כמו”