סטיבן קינג הוא אמן בלקחת סיטואציות קטנות, דברים שקורים לו בדרך, שביבי רעיון, ולעשות מהם סיפור. יום אחד כשהוא עצר בתחנת דלק באמצע שום מקום, הוא הלך לשירותים, החליק וכמעט נפל לנחל שזרם מאחורי התחנה, ואז שאל את עצמו: נניח שהייתי נופל ונעלם. מישהו היה תוהה לגבי המכונית המלאה בציוד שעומדת בתחנה? שואל את עצמו מאיפה היא באה, מה סיפורו של האדם שהביא אותה ושל כל הדברים שלו? ומפה צמח הסיפור.
הסיפור כולו מסופר בפלאשבקים, כשהשוטרים בתחנת משטרה כפרית בפנסילבניה מספרים לבחור הצעיר שהצטרף לשורותיהם את הסיפור המסתורי מאחורי מכונית הביואיק הגדולה שעומדת בסככה ליד התחנה. אדם מסתורי במעיל שחור השאיר אותה, ונעלם. וזמן קצר אחר כך התחילה הביואיק לעשות דברים מוזרים. פרצי חשמל ואנרגיה יוצאים ממנה, הטמפרטורה מסביבה צונחת, ופעם בכמה זמן - נפלט ממנה משהו מוזר. ופעם בקצת יותר זמן - מישהו מסביבה נעלם.
זו לא אחת מיצירותיו הגדולות של סטיבן קינג, לא כמו "מיזרי" או "הניצוץ" או "העמדה". אבל כהרגלו הוא מצליח להוציא מהרעיון היומיומי הזה עומק ורבדים שצריך מסע רציני כדי לרדת לפשרם. כמו שאומר הגיבור: "יש מכוניות ביואיק בכל מקום."

יש ספרים שאתה מסיים לקרוא עם תחושת החמצה כבדה. "מתוך הביואיק" הוא ספר כזה. סטיבן קינג לוקח אותנו בספר הזה שוב ושוב אל קצה הצוק של הפחד, אבל מוותר בשיטתיות על הדחיפה הקלה בגב, הדחיפה המיוחלת שתגרום לנו לצרוח מאימה כשאנחנו צונחים במעמקי הטירוף והזוועה שסטיבן קינג כל כך מטיב לתאר. אבל לא בספר הזה. היו שלבים שבהם התחננתי, "סטיבן, תפחיד אותי כמו שצריך! די עם המפלצות השטותיות האלה, תפחיד אותנו באמת! תיקח אותנו אל העולם שמן העבר השני של הביואיק!". אבל לא.
לקראת סוף הספר, קיפלתי את כל העמודים שנשארו בידי והבטתי בהם במבט עגום, ותהיתי איך סטיבן קינג יצליח להביא אותי אל שיא האימה כשנותרו כל כך קצת עמודים. הוא לא הצליח. או שאולי לא רצה. בכל מקרה - ההפסד היה כולו שלי. לפעמים זה ההבדל בין 342 עמודים ל-684. הספרים המאכזבים ביותר הם אלו שלא מאפשרים לך להיכנס עמוק עמוק פנימה, ורק משאירים אותך על המפתן.

סטיבן קינג בדרך כלל מרתק אותי ומשאיר אותי ערה וגורם לי לאחר לכל מקום. אבל במקרה הזה, נרדמתי מהסיבות הלא נכונות.
הוא מרח את ההתחלה בצורה ממש מוגזמת, לפחות 100 העמודים הראשונים רק הכינו בסיס לעלילה. כדי להגיע לביואיק ולעלילה המרכזית, צריך לעבור קודם את כל החצי הראשון והמתיש של ההתחלה. העלילה עצמה בקושי זזה, והסוף היה מעורפל ופתוח.

בספרים אחרים של קינג, אפילו כאשר העלילה נמרחה, זה היה מעניין לקרוא. הוא נותן לנו סיבות להמשיך קדימה, הוא מסקרן, הוא מפתיע... אבל כאן, לא ראיתי תקווה. עמדתי במקום וזה חירפן אותי.
אולי זאת רק אני, אבל הספר הזה היה אכזבה. זה לא היה מפחיד כמו שהספרים שלו הם בדרך כלל, לא מאתגר או מעורר רגש, לא ממכר. ואלה הדברים שאני הכי אוהבת בספרים שלו.
חבל.

לא הייתי אומרת שזה ספר אימה. גם לא בהכרח ספר מתח. זה ספר שמספר על התמודדות של אנשי תחנת משטרה עם תופעה על טבעית במחוזם. או בעצם, על בני אדם ואיך הם מתמודדים עם המוזר והבלתי מוכר. ספר מעניין. אני אהבתי.

ספר בינוני מאוד של סטיבן קינג שלא כל כך הצליח לרתק אותי כמו שאר הספרים שלו שיצא לי לקרוא.
עד אמצע הספר הוא די משעמם ומאמצע הספר הוא הופך להיות כבר יותר טוב, סטיבן קינג יותר בולט מאמצע הספר אבל עדיין העלילה די קלילה בלי רגעים יותר מדי מותחים או מפחידים.
בסך הכל ספר קליל ונחמד.

קראתי אותו לפני כשנה, ספר סביר בהחלט, לא אחד החזקים של קינג אבל בהחלט ראוי לקריאה.